האם מערכת החינוך בישראל מסוגלת להתמודד עם המשבר הסביבתי, ולחנך דור ללכת בדרך אחרת? ספק רב. בוודאי לא לאור מה שראינו עד עכשיו. משרד החינוך עוד לא שמע שזה עשור טוענים מדענים חשובים בעולם כי אנו מסכנים את עתיד האנושות כולה, ושיש צורך דחוף בשינוי רדיקלי באורחות חיינו. כבר לא מדובר במזעור נזקי הפיתוח ההכרחי, אלא מדובר בדרך אחרת, בקידמה אחרת, הנקראת “פיתוח מקיים”.

אם דוהרים בכיוון הלא נכון, מה זה משנה אם רק מאיטים את הדהירה? אבל משרד החינוך בשלו. קצת ביו-טופים וקצת אקו-טופים, תוכניות שוליות לבגרות באקולוגיה ובמדעי הסביבה, והסבה חלקית של המערכת המיושנת בחינוך החקלאי. וזהו. המשרד לאיכות הסביבה וארגונים סביבתיים לא-ממשלתיים מנסים למלא את החלל שנוצר ביוזמות נקודתיות בבתי ספר, שחלקן יפות אך כולן שוליות למערכת ולבית הספר. אין הכשרה במכללות חינוך או באוניברסיטאות. כמעט אין קורסים בתפיסה חינוכית של הסביבה. ההשוואה בין גודל האתגר לגודל התגובה מגלה פער אדיר, המעיד על אטימות של ממש למה שקורה סביבנו.
משרד החינוך טרם שמע על החינוך הסביבתי, אבל אין זה אומר שחסרים מורים ומנהלים שבכל זאת תופסים את חשיבותו. במאות ואפילו אלפי מקרים בארץ, כמו בעולם, יש יוזמות שראשיתן בכאב אישי על העבר שנעלם, ובחרדה ואחריות לעתיד. בהשתלמויות מורים מזדמנות, אני פותח בבקשה מהנוכחים לספר על מקומות בארץ שהיו מרכזיים בעיצוב זהותם. רוב הנשאלים מציינים נוף ילדות: הנדנדה על העץ בחצר של סבא וסבתא, הוואדי מאחורי הבית, המדורות בלילה ביער או בדיונות, עם החברים. כשהם נשאלים אם ביקרו באותם מקומות במשך השנים, רובם עונים, לפעמים בבכי, שהמקומות האלה נעלמו תחת כבישים ושכונות וקניונים. לא רק הנוף נעלם, אלא חלק מהשורשים, והזכרונות והזהות נמוגו יחד אתם. לפעמים, בתוך המצוקה האישית של מחנך ומחנכת, בין תחושת האובדן לבין הרצון להשפיע על העתיד, נולד החינוך הסביבתי.

החינוך הסביבתי דומה למשחק הציור שבו מחברים בקווים בין מספרים. היוזמות הן נקודתיות, צצות כמו פטריות, אבל כשלעצמן אין להן צורה. רק החיבור ביניהן מאפשר לראות תמונה רחבה יותר: למה חותרים כשמדברים על חינוך סביבתי, ובמה הוא שונה כל-כך מהקיים. טעות היא, למשל, לחשוב שהחינוך הסביבתי הוא פשוט דרישה להוסיף תחום ידע זה או אחר. כפי שטוען ההוגה הסביבתי דוד אור, אנו לא זקוקים לסתם עוד ידע. הדור שלנו הוא בין הידענים שהאנושות הכירה, וזה לא מנע את המשבר הסביבתי. אפשר אפילו לטעון שזה מה שגרם למשבר, או תרם לו רבות. דרושה תבונה, ולא רק ידע, בין היתר תבונה אקולוגית, שהיא כמובן קרובת משפחה של תבונה כללית, וזו משימה חינוכית שונה בתכלית. ולכן, אני מציע סיור קצר בין נקודות בחינוך הסביבתי, בניסיון לחבר ביניהן ולבנות ביקורת ברורה יותר: מה חסר בחינוך היום, ומה נדרש לעתיד כדי ליצור דור נבון, ולא רק יודע.