נפתח בתחרות קצרה. נבקש מהתלמידים לכתוב באופן אישי במשך שתי דקות כמה שיותר סוגים של פירות ארץ ישראל שהם מכירים. בתום הדקות הללו נאסוף ונכתוב את שלל הפירות שהתלמידים כתבו על הלוח (כמובן שהתלמיד שמצא את מירב הפירות ינצח..).

נתבונן עם התלמידים במגוון הפירות המצוי על הלוח, (פירות אפשריים: אגוזים, תפוחי עץ, קלמנטינות, תפוזים, אשכוליות, פומלות, אגסים, מנגו, תותים, בננות, אפרסמון, שזיף, מנדרינה, אפרסק, שסק, תמר, משמש, אבטיח, מלון, פקאן, ענבים וכו’) ונסביר: בט”ו בשבט, ראש השנה לאילנות, אנחנו שמחים על הפירות הגדלים בארצנו דוגמת הפירות המצויים לפניכם. מגוון אדיר זה של פירות איננו מובן מאליו, ולא היה מצוי כך תמיד.

נחלק לתלמידים את דבריו של מארק טווין ונזמין אותם לקרוא את הקטע בזוגות.

נקדים ונספר: מארק טווין, סופר אמריקאי, ערך מסעות בעולם ותיאר את שראה בהם, כך כתב על ביקורו בארץ ישראל לפני כמאה חמישים שנה:

“..נדמה לי שמכל הארצות בעלות הנוף המדכא, ארץ-ישראל מחזיקה בכתר. הגבעות קירחות, צבען דהוי… העמקים הם מדבריות מכוערים, ורק שוליהם מעוטרים בצמחייה דלה, המביעה יגון וייאוש…

התצפית למרחוק אינה מלהיבה. זוהי ארץ משמימה, חסרת תקווה, שבורת לב…

…לא היה מקום מוצל למנוחה גם לאחר רכיבה של שעתיים שלוש מהמחנה שלנו. וזאת על-אף שנחל זרם לצדנו… אמנם ראינו מים, אבל בכל מרחב השממה סביבנו לא היה אפילו קמצוץ צל, ונצלינו קשות בחום בשמש היוקדת..

השעה שבע בבוקר ומאחר שאנו נמצאים בחיק הטבע היה צריך העשב לנצנץ בטל פרחים, להפיץ ריחם והציפורים לזמר בעצים. אך למרבה הצער אין כאן לא טל, לא פרחים, לא ציפורים ולא עצים. ישנם רק בקעה ואגם ללא צל ומעבר להם הרים חשופים…”

(מתוך ספרו: “מסע תענוגות לארץ הקודש”)

• מי יכול להסביר לנו במילים שלו מה ראה מארק טווין בביקורו בארץ?
• מדוע מכנה את ארץ ישראל כ”ארץ משמימה”? “מרחב השממה”?

נכתוב על הלוח פסוקים מספר ויקרא ונדגיש את המילים המדברות על שממה:

 וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ

וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב, וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה.

בפרשת בחוקותיי, הקב”ה מסביר לנו מה יקרה לנו אם לא נלך על פי החוקים והתורה. בפסוקים אלו מתואר שארץ ישראל תפגע. “והשמתי אני את הארץ”- אהפוך את הארץ לשממה, לארץ שלא נותנת יבול, ריקה ולא מיושבת. “ושממו עליה איביכם היושבים בה”- כל מי שינסה לישב את הארץ ולגור בה, לא יצליח כי היא תישאר שוממה. “ואתכם אזרה בגוים והריקותי אחריכם חרב”- עם ישראל יתפזר בין האומות בגלות, והקב”ה יוריק, יוציא, את החרב, וירדוף אחריהם. “והייתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה”.

• מדוע לדעתכם גם הארץ “נענשת”?
• מה שיממון הארץ בזמן שישראל בגלות מלמד על הקשר של עם ישראל וארצו?
• אם יש בידינו היום שפע של פירות והארץ הולכת ומתפתחת מה הדבר מביע?

ישנו קשר מיוחד בין עם ישראל לאדמתו. הארץ לא מנותקת מאיתנו. בזמן הגלות, כפי שמתאר מארק טווין, אכן הארץ נותרה שוממה. גם הארץ כואבת את כאב הגלות וחסרה היא את עם ישראל, כמו שעם ישראל חסר אותה.

נקרין לתלמידים מצגת המכילה מספר נתונים סטטיסטים בדבר תוצרת הפירות בארץ. בכל פעם שתופיע שאלה במצגת, עצרו, ואפשרו לארבעת הקבוצות לנחש. מי שיהיה קרוב ביותר לתשובה- יזכה.

נקרא יחד את שכתוב בשקופית האחרונה במצגת:

“אמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר ‘ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא’ ” (סנהדרין דף צח ע”א)

רש”י: ‘מגולה מזה’- כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ ואין לך קץ מגולה יותר”

נבאר: קץ בשפה העברית משמעותו סוף. רבי אבא מתייחס אל נקודת ה”קץ”, סוף הגלות ותחילת הגאולה. כיצד נדע שנגמרה תקופת הגלות? לפי הסימן המגולה, הגלוי, שניתן לראות בעין גלויה- ישראל הנותנת פירותיה. וכך גם במצגת, ראינו את כמויות היבול האדירות שהארץ מניבה.

ניצור שולחן סביבו ישבו כל התלמידים. במרכז השולחן נניח פירות חתוכים.

בסבב, נזמין את התלמידים לברך על הפרי ולספר טרם אכילתו את שבחה של ארץ ישראל בעיניו (יופייה, נופיה, נקיונה, התפתחותה, קדושתה, וכו’).

נסכם: כשאנו אוכלים בט”ו בשבט מפירות הארץ ונהנים מהם, אנו בלי לומר כלום משבחים את ארצנו, שמחים בפירותיה המתוקים, פירות שהם סימן לתחילת הגאולה בה אנו מצויים.

דרך האכילה אנו מתחברים לשורשים שלנו, לאדמה שלנו, ושמחים על התקופה שבה אנחנו זוכים לקחת חלק.

פתחנו ברשימת פירות ארוכה. למדנו דרך מארק טווין ועיון בפסוקים שלפי מעשיהם של עמ”י, ארץ ישראל יכולה חלילה להיות שממה, או שהיא יכולה להיות עשירה בשפע של יבול איכותי. סיימנו בברכות ואכילה מפירותיה הטובים של הארץ ושיבחנו את הארץ שקיבלנו.