הרב חיים דוד הלוי, קיצור שולחן ערוך מקור חיים, חינוך הבנים, עמ‘ 318-317

חייב כל אדם לחנך את בניו ולהרגילם לקיים את המצוות שעתיד להתחייב בהן לכשיגדל. וכן לחנך את הבנות למצוות שעתידה להתחייב בהן כשתגדל. ויש אומרים שמצוות חינוך מוטלת גם על האם. ועיקר חינוך הבנים אינו בדברים בלבד, או בזה שירכוש להם לולב טלית ותפילין, אלא בכך שיקיים האב מצוות ה‘ בנוכחותם, וממנו יראו בקטנותם, וילמדו לעשות כשיגדלו.

חובת חינוך הקטן במצוות הוא עד גיל שלוש עשרה לבן, ושתים עשרה לבת. מכאן ואילך הרי הם חייבים במצוות כגדולים מכוח חיוב עצמי. ואף על פי כן אין ההורים פטורים לעולם מחובתם להשגיח על בניהם ובנותיהם ולחנכם בדרך ה‘ ותורתו, וכל זמן שידם תקיפה עדיין עליהם יהיו זהירים להוכיחם. אלא שאחרי שגדלו יוכיחם במתק שפתים בלבד ובדברים רכים ונוחים.

משלי כב, ו

חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה

מדרש משלי פרשה כב

“חנוך לנער על פי דרכו“. ר‘ אליעזר ור‘ יהושע. ר‘ אליעזר אומר: אם חנכת בנך עד שהוא נער בדברי תורה, הוא מתגדל בהם והולך, שנאמר: “גם כי יזקין לא יסור ממנה“. ור‘ יהושע אומר כהדא תורתא דלא יליפא רדיא ומתקשיא עלה בסופא [=כאותו השור שלא למד לחרוש ועל כן מתקשה בכך בסופו של דבר]. וכהדא עוברתא דכרמא דאית לה אתר כי אתא עד דהיא רטיבא, וכדקשיא ליה אי את יכיל לה [=וכאותו צמח צעיר בכרם שכשהוא צעיר ורטוב ניתן לתקנו, וכאשר הוא מתקשה אין אתה יכול לו].

הרב שמשון רפאל הירש, בראשית ח, כא

מה משמעות “נעורים“? ההוראה המקורית של “נער“: לנענע ולהשליך מעליו. כך אצל שמשון: “אנער” (שופטים טז, כ), “נוער כפיו מתמוך בשוחד” (ישעיה לג, טו) וכדו‘. מכאן “נעורת“: פסולת של פשתן. וזו גם משמעות “נעורים“: צעירים רוצים להתפתח מתוך עצמם. רשמים טובים או רעים אינם נקלטים בם דרך קבע. טבע הנער עודנו בתכונתו המקורית, טרם התעטף בטלית של חנופה, עודנו “מנער” מעליו רשמים טובים ורעים. צעירים אינם לא צדיקים ולא רשעים. אוי לו למי שסבור שהילד הממוצע הוא רשע ומרושע! מי שמכיר ילדים, יודה: לא, אין זה נכון, הנוער איננו מושחת, יצר לב האדם איננו רע מנעוריו. לא מנעוריו ישאף האדם אל הרע. בזמנים רגילים – מספר המבוגרים השואפים אל הרע הוא רב ממספר הצעירים. אמת, צעירים עלולים לעשות את הרע – שכן טרם הורגלו להיכנע לעול מצוות. שליטה עצמית ומשמעת דומות עליהם כעול, ובשאיפתם לעצמאות “ינערו” עול זה מעליהם. אכן קשה להתגבר על עצמאות זו של הרצון. חוסר הבגרות השכלית מתווה עליה את תו העקשנות, אך עצמאות זו היא היא השורש של האישיות המוסרית שלעתיד. …וכך נטע הקב“ה בלב כל אדם את השאיפה לעצמאות – כדי לחשל את אופיו בדרך הטוב. עצמאות זו מתגלה תחילה כ“נעורים“: הצעיר משלח רסן, “מנער” ופורק את העול. אך משהוא מגיע לכלל הכרה, שתכלית המצווה היא חירות ולא הגבלה, הרי הוא מתמלא התלהבות נעורים, ונודר להתמסר לכל אידיאל נעלה.

רבי קלונימוס קלמיש שפירא, האדמו“ר מפיאסצנא, חובת התלמידים, הקדמה

שלמה המלך אמר במשלי (כב, ו) “חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה“. זה הוא עיקר החינוך שלא בלבד בשעה שהנער נער, ויד אביו עודה תקיפה עליו ישמע לו ויעשה כמצוותיו, רק גם כשיגדל והוא ברשותו, אף “כי יזקין לא יסור ממנה“. כי החינוך לא צווי לבד הוא שמצווה את בנו או תלמידו עשה כך וכך, גם לא הרגל בלבד הוא, שמרגילו לעשות מעשים טובים, יותר גדול ויותר פועל מן הציווי ומן ההרגל הוא החינוך. ושני אלה: הציווי וההרגל, רק כלי תשמישו הם, שהמחנך מוכרח להשתמש בהם, לצוותו ולהרגילו, כדי לחנכו בדרך ה‘… וכשנאמרה תיבה זו על חינוך הבנים, אז הכוונה היא לגדל ולפתח את טבעו והכשרתו של הילד שנמצאה בו במידה קטנה או בכוח או בהעלם לבד ולגלותה. וכיוון שהאיש הישראלי עוד בילדותו רוח ד‘ נשמת שדי טמונה וגנוזה בו, צריכים לגדל ולחנך אותו להוציאה לגלותה ולהפריחה ויהיה ליהודי נאמן עובד ה‘, בתורתו מעצמו יחפץ, ומדרכו גם כי יזקין לא יסור, והמצווה אף המרגיל אינו בטוח שהבן או התלמיד המצווה והמתרגל יעשה כמצוותו, גם כשיגדל ויהי‘ ברשות עצמו.

אבל שלמה המלך לא את תכלית החינוך בלבד הודיענו, שתכליתו להביאו אל “גם כי יזקין לא יסור ממנה“, רק גם את האופן והאמצעי איך לבוא אליו ביאר לנו, במילים “חנוך לנער ע“פ דרכו“, שזה הוא העיקר. כי המצווה והמרגיל בלבד, אינו צריך ליתן לב אל הבן והתלמיד, לדעת את טבעם ושכלם וכו‘… עליו רק לצוות עשה כך או כך ודי לו, גם אינו מרגיש חוב בעצמו לטפל בכל תלמיד ותלמיד בפני עצמו, יוכל הוא לצוות להרבה תלמידים בני גיל אחד ציווי אחד: עשו כך או כך, כי לא בתלמיד או בבן, רק בו, במצווה בלבד הדבר תלוי, הוא יצווה וזהו הוא הכל. אבל המחנך שרוצה לגלות את נשמת התלמיד הטמונה והגנוזה בו, לגדלה ולהבעירה שתבער באש של מעלה למרום וקדוש, וכולו אף כחי גופו בקדושה יתגדלו ולתורת ה‘ ישתוקק, מוכרח הוא להרכין את עצמו אל התלמיד המתחנך על ידו, ולחדור אל תוך קטנותו ונמיכותו, עד אשר יגיע אל ניצוץ נשמתו הגנוזה אף נעלמה ולהוציאה, ולהצמיחה ולגדלה. כיוון שכן, לא בכל הנערים שווה הוא החינוך, תלוי הוא בכל נער ונער כפי טבעו, דעתו, מידותיו וכו‘, ואותם על המחנך להכיר ולא די לו למחנך אם רק את עצמו ודעתו לבד יכיר, כי אם במתחנך הדבר תלוי, לא בדעתו וכחי עצמו בלבד ישמש ויפעל, יצווה ויורה, רק גם בדעת וכחי התלמיד יאחז, ישמש ויפעל, ולא מה שיצווה ויחנך לזה יצווה ויחנך לתלמיד אחר השונה ממנו בטבע, רצון, מדות וכו‘… וזה רמז לנו שלמה המלך “חנוך לנער ע“פ דרכו“, על פי דרכו של כל אחד ואחד. לא את אומנות החינוך של הפדגוגיה כוונתנו בזה להורות, איך לשמש בשכל התלמיד ואמצעים, איך להרחיב את בינתו בידיעת פשט התורה, כי לא את השכל של התלמיד בלבד אנו מחפשים עתה, רק את כל התלמיד, את הנפש, רוח ונשמה של הילד הישראלי אנו מחפשים לקשרו באלקי ישראל ויהיה יהודי חרד לדבר ה‘ וכל מאוויו אליו יתברך יהיו.