נפתח את השיעור בתיאור המנהג לערוך סדר ט”ו בשבט ולאכול בו מפירות הארץ.

• נשאל: מה לדעתכם משמעות אכילת הפירות ביום זה?

(כיוונים אפשריים- ביטוי להתענגות על שבחה וטובה של ארץ ישראל, ברמה הקבלית- עריכת “תיקון” לפירות ע”י אכילתם מתוך ברכה וללא תאווה, כתיקון חטא עץ הדעת, ביטוי לרצון שלנו לעשות פירות בעולם הזה כמו העץ הנותן פירות- מצוות ומעשים טובים. בחוץ לארץ אכילת הפירות בסדר ט”ו בשבט ביטאה גם את הגעגועים לארץ ישראל, כך גם נוצר המנהג לאכול פירות יבשים- משום שלא היה ניתן להשיג את פירות הארץ בארצות הקור)

בסדר ט”ו בשבט נוהגים לאכול שלושה מינים של פירות (ע”פ הספר “עץ חיים” של רבי חיים ויטאל): 1. פירות שתוכם נאכל וקליפתם נזרקת (כגון: תפוז, אשכולית, אגוזים, רימונים, קיווי…) .2. פירות שקליפתם נאכלת ותוכם (=הגרעין שלהם) נזרק (כגון: זיתים, תמרים, משמש, אפרסק, מנגו…) .3. פירות שנאכלים בשלמותם (כגון: ענבים, תפוחים, אגסים, תותים…)

נביא לכיתה צלחות עם סוגי הפירות השונים, בכמות שתספיק לכולם להתכבד, ולפני אכילת כל אחד מסוגי הפירות, ננסה יחד להבין מהי משמעות סוג זה של פירות.

לדוגמא: הפירות שאוכלים הן את קליפתם והן את הפרי- ביטוי לרצון ליצור הלימה בין החוץ לבין הפנים. שיהיה תוכנו כברנו. שניתן מקום הן ליופי הפנימי והן ליופי החיצוני.

הפירות שמסירים את קליפתם: מה מבטאת הקליפה? מדוע צריך להסיר אותה? הקליפה כמעטה חיצוני שפעמים רבות אינו מעיד על האדם “אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו” הקליפה גם מבטאת את הדברים שנצמדו אלינו במשך החיים ואינם חלק אמיתי מאיתנו, אינם שייכים אלינו בפנימיותנו. כמו קליפה של ציניות, של ריחוק, של עוקצנות, של ספק ועוד.

הפירות שרק קליפתם נאכלת ולא הגרעין- ביטוי להוצאה מתוכנו של חלקים שאיננו זקוקים להם, של היטהרות פנימית. הוצאה של קנאה, של עצבות, של דאגה וכו’.

לקראת ההעמקה בלימוד, נפתח בשאלה לתלמידים. בגמרא בסנהדרין (דף צח.) אומר רבי אבא כי סימן לגאולת ישראל יהיה כאשר ארץ ישראל תיתן את פירותיה בעין יפה.

• מדוע לדעתכם דווקא הפירות הטובים הם סימן לגאולה? הרי היינו מצפים שסימן לגאולה יהיה פתיחת בתי מדרש רבים, חזרה בתשובה של העם וכו’.
• כיצד ניתן להסביר סימן “גשמי” זה?

אכן, ישנם דעות שונות בשאלה האם טוב להינות מהשפע הגשמי של הגאולה, או שעיקרה הוא השפע הרוחני בלבד. שאלה זו נוגעת בברכה מעין שלוש שבה מדגישים ומודים על השפע החומרי של ארץ ישראל:

“בָּרוּךְ אַתָּה ה’ אֱלֹקינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם… וְעַל תְּנוּבַת הַשָּׂדֶה וְעַל אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה שֶׁרָצִיתָ וְהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ לֶאֱכֹל מִפִּרְיָהּ וְלִשְׂבּוֹעַ מִטּוּבָהּ… וּבְנֵה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ וְהַעֲלֵנוּ לְתוֹכָהּ וְשַׂמְּחֵנוּ בְּבִנְיָנָהּ וְנֹאכַל מִפִּרְיָּהּ וְנִשְׂבַּע מִטּוּבָהּ וּנְבָרֶכְךָ עָלֶיהָ בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה”

בנוסח זה של ברכה מעין שלוש, נחלקו הדעות בנוגע לשאלה האם טוב להודות על השפע הגשמי של הארץ או שיש להודות על השפע הרוחני בלבד.

נחלק את הכיתה לשלוש קבוצות. בכל קבוצה יילמדו שלוש הגישות השונות ביחס לדעה זו – מצורף דף לימוד. לאחר הלימוד נחזור למליאה ונבקש מכל קבוצה לייצג גישה אחת מבין השלוש ולהסביר ולנמק אותה בפני שאר התלמידים. בעקבות העמדות שיציגו התלמידים נערוך דיון בכיתה ונשמע את הקולות העולים בכיתה.

לאחר הדיון נקרא מקורות נוספים אודות חוויית ט”ו בשבט בגולה.

אורי צבי גרינברג, משורר שעלה לארץ מגליציה, מתאר את זכרונותיו מט”ו בשבט בגולה:

זכורני ט”ו בשבט בגולה:
שלגים עלי אדמות עד קצה האופק. וכפור בחלונות. פלא-פריחת-ציצי כפור בחלונות, איך אפשר זאת להסביר לילדינו חמי-השמש בארץ-ישראל?
ואנו ילדי ישראל בחורף-הגולה – הלבלוב בגופנו: זו ארץ-ישראל מלבלבת בנו. אבותינו מגישים לנו חרובים, תאנים ותמרים לברכה ביום שלג וכפור: פירות ארץ-ישראל הרחוקה, יש זיו חם בעינינו, טעם ארץ-ישראל בחיכנו! אנו מברכים בחורף-ארץ-נכר על פירותיה של ארץ-ישראל שלנו, שהיא שלנו תמיד ועד עולם.
אבל משרואה אני את ילדי ישראל מארץ-ישראל ממש, וילדים שלי בתוכם, בחגותם בט”ו בשבט, באין שלג החורף תחת כפות רגליהם, יודע אני שבעבור זה שאבותינו זיכרונם-לברכה ואנו ילדיהם בכל דורות-הגולה החזקנו בט”ו בשבט, כמחזיק בשובל-אדמתה של ארץ-ישראל וכמושכי אווירה של ארץ-ישראל ותכלת שמיה לנחירי-אפינו, בברכה מתוקה “שהחיינו” על חרובים-תמרים-ותאנים – זכינו לט”ו בשבט במדינה יהודית.

נעמי שמר כתבה את השיר “פירות חמישה עשר” (כך כונו בארצות מזרח אירופה הפירות שנאכלו בסדר ט”ו בשבט. כידוע ט”ו= 15) השיר מנגיד בין ארצות החום (ארץ ישראל) לארצות הקור (הגלות) ומתאר את אכילת הפירות כביטוי לאהבה עזה ולגעגועים לארץ ולאהוב שהלך אליה. ניתן להשמיע את השיר בסיום השיעור ולדון בתפקידם של הפירות בשיר ובמה שאכילתם מהווה עבור הדוברת.

פירות חמישה עשר / מלים ולחן: נעמי שמר

שלג על עירי כל הלילה נח
אל ארצות החום אהובי הלך,
שלג על עירי והלילה קר
מארצות החום לי יביא תמר

דבש התאנה, מתק החרוב
ואורחת גמלים עמוסי כל טוב
הֵנָה שׁוֹב יָשׁוּב שמש לבבי
ומשם תפוח זהב יביא.

שלג על עירי נח כמו טלית
מארצות החום מה הבאת לי?
שלג על עירי שלג על פני
ובתוך הפרי כל געגועי.

המקורות שלמדנו מראים כי אכילת פירות ארץ ישראל איננה אכילה רגילה. בפירות אלו יש קדושה מיוחדת, וכשאוכלים אותם הם ממלאים אותנו בכוחותיה של ארץ ישראל ובקדושת השכינה. בני הגולה הרגישו בעצמה כוחות אלו כאשר אכלו מפירות הארץ, אך אצלינו אכילה זו היא יומיומית ובגלל שהתרגלנו אליה איננו מרגישים אותה בעצמה דומה.

כעת, נחזור אל קערות הפירות שאיתם פתחנו, ונזמין את המשתתפים לתרגול של אכילה מודעת. בד”כ אנו אוכלים תוך כדי שגרה יומיומית ועמוסה ולא נעצרים לרגע להתעכב ולהרגיש את הטעמים והתחושות. מטרת התירגול היא לנסות ולשים לב אליהם.

נבקש מהמשתתפים לשבת בכיסא בנוחות ובשתיקה, בעצימת עיניים, ולנשום נשימות עמוקות.   בחוץ העולם ממשיך לנוע, וגם אצלינו עולות כל מני מחשבות, אך כרגע אנחנו שוהים במקום ונותנים להם להמשיך לנוע מבלי להתעכב.  לאט לאט נעבור בכיתה ונחלק למשתתפים פירות שונים. נבקש מהם לאכול את הפרי לאט לאט, ולשים לב לתנועות שרירי הלסת, לטעמים על הלשון, לתחושות שעולות בנו.  כמה זמן לוקח לזהות איזה פרי קיבלנו? מהם ההבדלים בין הפירות השונים? ננסה לשים לב לתחושות שכל פרי מעורר בנו.

התחלנו את השיעור בטעימה של פירות ארץ ישראל לכבוד טו בשבט.  עמדנו על הפן הגשמי שבגאולה, למדנו בקבוצות מקורות שונים ודנו בשאלה האם מוטב להינות מפן זה. קראנו טקסטים שכתבו בני הגולה המתארים את חוויית אכילת פירות ארץ ישראל והתנסינו באכילה מודעת במטרה להרגיש בעצמינו משהו מכוחם.

נסיים את השיעור בסיפור הבא, המסופר על רבי מנחם מנדל מקוצק:

בסעודת פירות ארץ-ישראל בחמישה-עשר בשבט, ביקש רבי מנדל מקוצק מתלמידו רבי יצחק מאיר לדרוש מענייני דיומא.
פתח רבי יצחק מאיר בפלפול בסוגיית הגמרא על ראש-השנה לאילן, שאל ותירץ, היקשה ופירק.
אמר לו רבי מנדל: לו היינו בארץ-ישראל די היה לנו לצאת לשדות ולהתבונן באילנות.

אכן, ניתן להתפלפל רבות בשאלת ההנאה מגשמיות. אך זכינו ואנו חיים בארץ ישראל, ולכן מספיק לנו לטעום מפירות הארץ כדי לומר בפשטות כי “טובה הארץ (הגשמית) מאוד מאוד”.