ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!
האתר בתקופת הרצה וחלק מהתכנים עדין נמצאים רק באתר הישן, מוזמנים לבקר גם שם
נשמר באזור האישי

והילד איננו – יהודה עמיחי

  • רוני אלדד
  • , צוות לב לדעת
רוני אלדדצוות לב לדעת
מחשב מקרן
שימו לב! שיעורי ספרות באתר לב לדעת נכתבו על ידי מורים ומדריכים מנוסים ועיקרם הם הצעות הפנמה והשראה. על כל מורה להפעיל שיקול דעת לגבי הוראת התכנים. מאמרים מוסמכים לתכני הבגרות מופיעים רק באתר הרשמי של מפמ"ר ספרות בחמ"ד ד"ר טלי יניב
נלמד את השיר 'והילד איננו' של יהודה עמיחי העוסק בחוויה הורית של דאגת אב לבנו, דאגה שאינה תלוית הקשר, גיל או נסיבות, המונחת כאקסיומה בבסיס הקשר. זוהי דאגה המכילה פרדוקס עמוק ומכאיב, ומוכרת היטב להורים, והרבה פחות מוכרת לילדיהם. ועל כן העיסוק בשיר זה יחד עם התלמידים הוא מעשה מורכב. שכן מתבגרים, לרוב, חווים את הדאגה של הוריהם כלפיהם כסוג של מטרד. והאתגר בלימוד זה הוא לנסות ולקרב את רחשי הלב ההורי לתובנת הילדים, לנסות ליצור הזדהות כלשהי עם הדאגה, והבנה שהיא ביטוי עמוק לאהבה, ולשאיפה להיטיב.
לב השיעור: דאגה הורית
פתיחה: משימה- שמירה על קוביית קרח

נבקש מהתלמידים להתחלק לזוגות. לכל זוג ניתן קוביית קרח קטנה, ונבקש מהם לשמור עליה היטב לאורך השיעור, שלא יאונה לה מאומה. נכריז על תחרות, בה הזוג המנצח הוא הזוג שהקובייה שלו תישמר במצב הטוב ביותר.

מפגש: קריאת השיר - סימון ומיפוי מילים

כעת נפנה להציג את נושא השיעור. נספר לתלמידים מעט רקע על המשורר ואז נפנה לקרוא יחד את השיר. נחלק עותקים מצולמים שלו, נקרא את השיר פעמיים, ונבקש מהתלמידים לסמן בתוך השיר מילים שבאופן ראשוני מאד נשמעות להם בעלות משמעות יתירה, וכן מילים חוזרות:

וְהַיֶלֶד אֵינֶנוּ/ יהודה עמיחי
בְּנִי, אַתָּה שׁוּב מַדְאִיג אוֹתִי.
מִזְּמַן לִזְמַן אַתָּה מַדְאִיג אוֹתִי
בִּקְבִיעוּת שֶׁהָיְתה צְרִיכָה לְהַרְגִיעַ אוֹתִי.
אֲנִי זוֹכֵר שֶׁפּעַם, כְּשֶׁהָיִיתָ קָטָן,
רָאִינוּ יַחְדָּו שְׂרֵפָה בְּמָלוֹן גָדוֹל.
הָאֵש וְהַמַּיִם וְהֶעָשָׁן,
הַיְלָלוֹת וְהַצְעָקוֹת וְהָאוֹרוֹת הַמְהַבְהֲבִים בְּטֵרוּף,
כָּל אֵלֶּה חָסְכוּ לִי הַרְבֵּה דִבּוּרִים
עַל מַה הֵם הַחַיִּים. וְעָמַדְנוּ בִּדְמָמָה.
אֲנִי שׁוֹאֵל אֶת עַצְמִי אֵיפֹה הֶחְבִּיא אָבִי
אֶת הַפַּחַד שֶׁלוֹ, אוּלַי בְּאָרוֹן סָגוּר
אוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר מִחוּץ לְהֶשֵּג יְדֵי הַיְּלָדִים
אוּלַי עָמֹק בְּלִבּוֹ.
אֲבָל עַכְשָׁו אַתָּה שׁוּב מַדְאִיג אוֹתִי.
אֲנִי מְחַפֵּשׂ אוֹתְךָ תָּמִיד,
הַפַּעַם בֵּין עַרְפִלֵי הַגָּלִיל הָעֶלְיוֹן,
אֲנִי אַבָּא עֲרָפֶל.
וְהַיֶלֶד אֵינֶנּוּ, כִּי הוּא כְּבָר מְבֻגָר.

נבקש מהתלמידים לקרוא מתוך מחברותיהם את המילים שסימנו בשיר במהלך הקריאה. נרשום על הלוח את המילים, ונתחיל למפות, מילים המתארות קשר “חיובי” ומילים הנושאות מטען “שלילי” לפחות לכאורה.

נשאל את התלמידים כשהמילים כולן כבר ימופו על הלוח-

  • מה דעתכם על האבא הזה, שדמותו עולה מתוך השיר?
  • האם אתם מרגישים שהוא אבא טוב? שהוא מיטיב עם הילד שלו?
  • האם אתם מכירים מצבים דומים לתחושות המתוארות בשיר מהמציאות שסביבם?
התבוננות: דיון- ניתוח מרכיבי השיר

בית א’:

הדובר מדבר בלשון הווה, ומתאר חוויה מתמשכת, לכאורה אינסופית, בעלת מופעים בעלי מקצב אחיד בחייו.

בְּנִי, אַתָּה שׁוּב מַדְאִיג אוֹתִי.
מִזְּמַן לִזְמַן אַתָּה מַדְאִיג אוֹתִי
בִּקְבִיעוּת שֶׁהָיְתה צְרִיכָה לְהַרְגִיעַ אוֹתִי.

הפניה היא פניה לילדו של הדובר, ונשמעת כמו שיחה גלויה ומכוונת כלפיו, עד האמירה “בקביעות שהיתה צריכה…” ששם כבר נגלה איזה דיבור פנימי של האב לעצמו, המסגיר משהו מהיחס הכפול שהוא רוכש כלפי דאגתו שלו.  האמירה היא אמירה שנושאת איזה מטען אירוני מריר, כאחד האומר- אתה מקפיד בדיוק רב להדאיג אותי, אך גם רומז לכך שדאגתו אינה תלויה בדבר חיצוני, אלא עולה מזמן לזמן, רק בשל הזמן שחלף.. יש כאן מידה מסוימת של מודעות עצמית. נשאל את התלמידים-

  • מדוע הקביעות אמורה להרגיע, לדעתם? האם אין כאן דווקא הבנה הפוכה?
  • האם דאגה קבועה לא אמורה להדאיג יותר?

מיד לאחר מכן מגיע בית הממוקם בזכרון עבר:

אֲנִי זוֹכֵר שֶׁפּעַם, כְּשֶׁהָיִיתָ קָטָן,
רָאִינוּ יַחְדָּו שְׂרֵפָה בְּמָלוֹן גָדוֹל.
הָאֵש וְהַמַּיִם וְהֶעָשָׁן,
הַיְלָלוֹת וְהַצְעָקוֹת וְהָאוֹרוֹת הַמְהַבְהֲבִים בְּטֵרוּף,
כָּל אֵלֶּה חָסְכוּ לִי הַרְבֵּה דִבּוּרִים
עַל מַה הֵם הַחַיִּים. וְעָמַדְנוּ בִּדְמָמָה.

הזיכרון הוא של רגע מלא אימה  ופחד, אולם באופן מפתיע, הוא אינו מתואר כרגע מכונן של דאגה, אלא כרגע בו האב מעביר לבנו את תובנותיו לגבי “מה הם החיים” על ידי החשיפה לטראומה הקיצונית המתוארת בשריפת המלון. נשאל את התלמידים:

  • מה הייתם מצפים שייכתב אחרי המשפט העמוס: “האש והמים והעשן היללות והצעקות והאורות המהבהבים בטירוף”…?
  • מה לדעתכם חושב האב על החיים בכלל, לאור דבריו כאן?

במשפט שצוטט כאן נעשה שימוש בשדה סמנטי מובהק של איזור מוכה אסון. כדאי לנצל את ההזדמנות להסביר מעט לתלמידים על המונח “שדה סמנטי” ועל השימוש השירי שנעשה בו כאן, ואולי אף להביא דוגמאות נוספות, ממקומות אחרים. הרחבה על המונח ושימושיו השונים ניתן למצוא כאן. השימוש כבשיר זה, על כל פנים, אמור לשרת את תחושת החרדה שמבקש הדובר לעורר, ואת ההפתעה שמחולל המשפט העוקב, כיוון שאיננו מתאר תחושה של דאגה קונקרטית בשל האסון המתרחש לנגד עיניהם, אלא נושא אמירה מרירה, פסימית ודידקטית מאת האב לבנו, על כך שהחיים ככלל הם אסון גדול ומתמשך. לפי תפיסה זו של האב, אין זה פלא שהוא דואג באופן קבוע לבנו, כיוון שהחיים הללו הרי אסון, וממילא, ככל שהם ממשיכים, גם האסון מתמשך והולך.

עוד נקודה מובהקת העולה כאן היא הדיבור בגוף ראשון רבים: ראינו. עמדנו. יחדיו.

נשאל את התלמידים-

  • מה מבטא המעבר מדיבור בלשון יחיד (“אתה שוב מדאיג אותי” וכו’) מהבית הראשון, לדיבור בגוף ראשון רבים שכאן?
  • מדוע הוא מופיע דווקא בבית הזה, ונעלם לאחר מכן?

באופן משונה, בזכרון המבעית המתואר כאן נראה שמבוטאת איזו נימה מתרפקת, על הביחד שהיה מנת חלקם פעם, כשהילד היה ילד. הוא מתאר תיאור זוועתי, אך מקפיד לאזכר את העובדה שהם היו עדים לו יחד, מעמד משותף. עם גדילתו של הילד, הדיבור האחדותי הזה נעלם, ומפנה את מקומו לדיבור ישיר בגוף שני (“אתה”) ובסופו של דבר לדיבור בגוף שלישי (“והילד איננו”). ההרחקה בשפה היא ההתרחקות שבגוף, כמובן, ועל כך עוד נשוחח עם התלמידים בבית החותם.

אֲנִי שׁוֹאֵל אֶת עַצְמִי אֵיפֹה הֶחְבִּיא אָבִי
אֶת הַפַּחַד שֶׁלוֹ, אוּלַי בְּאָרוֹן סָגוּר
אוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר מִחוּץ לְהֶשֵּג יְדֵי הַיְּלָדִים
אוּלַי עָמֹק בְּלִבּוֹ.

בבית הזה הולך הדובר צעד נוסף אחורה בזמן, אל התקופה בה היה הוא הילד העומד מול אביו. ההשוואה העולה כאן בין אופי ההתמודדות של הדובר עם הפחד לבין זו של אביו היא גלויה.

צילה אשחר במאמרה “אני אבא ערפל” כותבת כך:

” …ההשוואה מעלה, כי בניגוד לדובר-השר אביו השתלט על פחדיו ולא הניח לבנו להיחשף אליהם. עם זאת, ברור לדובר-השר שאביו היה ספוג בפחדים בדיוק כמוהו, פחדים שאותם הקפיד להסתיר מעיני בנו. לאמיתו של דבר, הקורא אינו יכול לדעת האם הדובר-השר עושה השלכה של פחדיו על אביו או שאולי האב כלל לא חרד לבנו.
תיאור החבאת הפחד משקף נקודת מבט ילדותית של הדובר-השר. התפיסה הקונקרטית של החבאת הפחדים בתוך ארון סגור היא ביטוי מובהק למבט הילדותי. והנה בהמשך דבריו משתקף כבר שלב בוגר יותר, ואת מקום התפיסה הקונקרטית והמוחשית ממלאה יותר ויותר תפיסה מופשטת [“אוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר מִחוּץ לְהֶשֵּג יְדֵי הַיְּלָדִים ←אוּלַי עָמֹק בְּלִבּוֹ”]. שינוי זה מבטא אף הוא את תהליך התפתחות המודעות העצמית  שעובר על האב….”

נשאל את התלמידים-

  • מהיכן מוכר לכם הביטוי “מחוץ להישג ידם של ילדים”? על מה הוא מרמז כאן?

הפחד מושווה כאן לתרופה שיש לאחסן בארון גבוה, שיש לה תפקיד חשוב ומציל חיים מחד, אך שילדים לא יודעים כיצד להשתמש בה באופן מבוקר, ולכן,ההנחה היא  שלדעת אביו של הדובר יש לשמור מפניהם את הפחד במקום רחוק, ממש כמו תרופה ולשמש כמתווכים בינם לבינו.

  • איזו דרך עדיפה בעיניכם? האם הייתם מעדיפים לגדול כפי שאביו של הדובר גידל אותו, כשהפחד סמוי ומודחק למקום חשוך עד שאיננו ניכר כלל אצל ההורה? או שאולי אתם מעדיפים את דרך ההתמודדות של הדובר עם פחדיו כלפי ילדו?מדוע?

כעת נפנה לבית החותם את השיר. בבית זה מתרחש סוג של היפוך. נבקש מהתלמידים לנסות ולאתר אותו בשורות הבאות:

אֲבָל עַכְשָׁו אַתָּה שׁוּב מַדְאִיג אוֹתִי.
אֲנִי מְחַפֵּשׂ אוֹתְךָ תָּמִיד,
הַפַּעַם בֵּין עַרְפִלֵי הַגָּלִיל הָעֶלְיוֹן,
אֲנִי אַבָּא עֲרָפֶל.
וְהַיֶלֶד אֵינֶנּוּ, כִּי הוּא כְּבָר מְבֻגָר.

ראשית, יש כאן חזרה לזמן הווה, ולדיבור אל הילד אחרי העלאת הזכרונות מן העבר הרחוק בבתים הקודמים.  התיאור הוא שוב תיאור מתמשך, אם כי יש בו גם צד טרגי חדש “אני מחפש אותך תמיד”, כלומר, זו פעולה שאין לה התרה, ואין בה מנוחה. עכשיו הוא כבר לא מוצא, הוא רק מחפש, בכל מקום.

ההיפוך מתגלה בשורות האחרונות, כאשר לכאורה האשמה על כך שהפעם האב לא מוצא את בנו תלויה בערפלי הגליל העליון, אולם מיד אח”כ הוא אומר “אני אבא ערפל” כלומר, אני הוא זה שבדאגה שלי עצמה מכסה ומעלים אותך מפני, אני לא רואה אותך, אלא את הדאגה שלי אליך בלבד. ואת פעולת ההיפוך משלימה האמירה הסופית, המרחיקה לכדי שימוש בגוף שלישי, וטמון בה הנתק החריף ביותר- כי הוןא כבר לא משוחח עם בנו אלא אומר אמירה בעלמא : והילד איננו, כי הוא כבר מבוגר”

נשאל את התלמידים-

  • מה לדעתם מבטא המשפט האחרון. איזה סוף מספר לנו האב כאן לסיפור הדאגה המתמשכת שסיפר באזנינו?
  • סביב מה נסובה כל הדאגה הזאת, בגרעינה?
  • האם הוא צדק?

כעת נבקש מהתלמידים להביא את קוביות הקרח שלהם מתחילת השיעור. סביר להניח שלא יישאר ולו מעט קרח בכתה כולה.

  • איך לדעתכם הקרח קשור לכאן?
  • מה משמעות המטלה שהטלנו עליכם, ואיך הרגשתם איתה?
  • האם חוויתם  תסכול, או אתגר, או דאגה?

סביר להניח שהיו תלמידים שהניחו מראש שהדבר חסר סיכוי, היו כאלה שניסו בכל דרך למצוא פתרון להאריך את מצב הצבירה הקפוא של הקרח, והיו כאלה שאולי אפילו ביקשו למצוא פריזר קרוב לשמר בו את הקוביה במצבה ללא כל שינוי.

“הילד איננו” זהו כמובן ארמז מקראי למכירת יוסף. ראובן זועק שם את המילים הללו, כשמגלה שהילד נלקח מהבור. נשאל את התלמידים-

  • איך לדעתכם קשורים לכאן מכירת יוסף, ודבריו של ראובן?

האב מרגיש, למעשה, שהטמין את ילדו בבור הדאגה, שאמנם הוא מקום קשה אך שומר אותו מהגרוע מכל בעיניו, ובסופו של דבר, למרבה החרדה, מגלה שגם למקום הכביכול מוגן הזה הגיע הגורל הבלתי ניתן לשינוי, והילד איננו, ובשיר כמו בסיפור, המבוגר לא היה עמו באמת שם, ברגע האמת.

כאן, ניתן להרחיב את הדיבור ולהביא מדבריו היפים של רמב”ן על אותה פגישה. בעוד רש”י בוחר לצייר התרחשות בה יוסף בוכה, ויעקב קורא קריאת שמע, הרמב”ן מבין את החוקיות הפנימית של מפגש שכזה אחרת לגמרי, וטוען:

“…והנכון בעיני כי כבר היו עיני ישראל כבדים קצת מזוקן, וכשבא יוסף במרכבת המשנה ועל פניו המצנפת כדרך מלכי מצרים, לא היה ניכר לאביו וגם אחיו לא הכירוהו, לפיכך הזכיר הכתוב כי כאשר נתראה אל אביו שהביט בו והכירו נפל אביו על צוארו ובכה עליו עוד, כאשר יבכה עליו תמיד עד היום הזה כשלא ראהו. ואחר כך אמר: ‘אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך…
ודבר ידוע הוא מי דמעתו מצויה, אם האב הזקן המוצא את בנו חי לאחר היאוש והאבל, או הבן הבכור המולך.”

במפגש כזה, טוען הרמב”ן, התרחיש הטבעי ביותר הוא שהאב יבכה, כי הוא שרוי בעומק היאוש והאבל שמלאו את חייו מרגע האבדן. ואילו הילד- המולך, עבר כבר טרנספורמציה, מצוי בעמקם של חייו החדשים, וחי אותם במלאם. נראה שהשיר שלנו, בתמונה אותה הוא מצייר, נוקט באותו קו פרשנות, ואף מעצים אותה לכל אורכו.

נסכם ונפרש יחד את המשל, הברור מאד כעת, ואת הדמיון לדאגתו של האב שהילד ייוותר בלא כל שינוי. הוא חרד לזמן שעובר, הוא מפחד מהחיים עצמם, ורואה בהם אסון מתמשך המחולל שינויים עמוקים בילדו הרך, ומרוב שעסוק בחרדתו ובדאגתו שלא יאונה לו דבר ממה שהוא כל כך חרד לגביו, הוא מגלה לדאבונו כי זה אכן מה שהתרחש בלי שיבחין בכך, והילד איננו. איננו לא משום שאירע לו משהו חריג, אלא רק כי החיים פעלו עליו את פעולתם, והוא גדל. הוא נעשה מבוגר. כך גם בנסיון הנואש לשמירה על קוביית הקרח, הרצון היה לשמר את המצב באופן סטטי, בלי שהזמן והמציאות החיצונית תשפיע כהוא זה על הקרח עצמו. ולמעשה, הקרח יהפוך תמיד למים, כי זהו דרכו של עולם, והנסיון לאחוז במצב הקפוא הוא טרגי.

הפנמה: שאלה- על הדאגה

נסכם ונאמר כי ביחסי הורים וילדים, המשאלה והתקווה לשמר את המצב הגרעיני, הביתי, המוגן והקרוב הוא אכן מלחמה אבודה כנגד הזמן, אך יש בה צד טבעי ובלתי נמנע, שהוא תולדה של אהבה והיקשרות עמוקה של ההורים לקרבה המתוקה ונטולת המחיצות שהתקיימה בילדותם של ילדיהם.

ניתן להשאיר את הדברים כך, ולתת למשל לחולל בהם את רישומו, אך ניתן ואולי כדאי גם לשאול את התלמידים כשאלה פתוחה לסיכום-

  • האם אתם מרגישים, אחרי קריאת השיר, שמשהו בדאגה הקבועה שמורגשת רבות מצד הורים לילדיהם מובנת לכם יותר?
  • האם אתם מרגישים הזדהות עמוקה יותר עם דאגה כזאת, או אולי להיפך, האם השיר מעורר בכם התנגדות גדולה יותר כלפי התופעה? מדוע?

אם האוירה בכיתה מאפשרת, כדאי לאסוף תשובות ממספר תלמידים המעוניינים לענות על כך, כסיכום הדברים, אך ניתן גם להותיר את הדברים כשאלה למחשבה, ללא דיון.

אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של לב לדעת לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.

אני מעוניין להירשם לאתר
אשמח לקבל פרסומים וניוזלטרים של לב לדעת

היו הראשונים להוסיף תגובה בנושא

ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!