ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!
האתר בתקופת הרצה וחלק מהתכנים עדין נמצאים רק באתר הישן, מוזמנים לבקר גם שם
נשמר באזור האישי

העץ המתאפק

  • צוות לב לדעת
  • , רעות ברוש
צוות לב לדעתרעות ברוש
תצוגת כיתה מלאה
העץ המתאפק
לב השיעור
פתיחה
מפגש
העץ המתאפק - קריאה
התבוננות
הכח הצומח - לימוד בליקוטי מוהר"ן
הפנמה
אסיף
העץ המתאפק/ רבקה מרים
(מתוך הספר: מעבר לגבעות האחרונות. מתפרסם באדיבות הוצאת אבן חושן והמחברת. כל הזכויות שמורות למחברת ולהוצאה. )
נעמי החליטה ללמד את העץ המתאפק לפרוח. מי שראה אותה עומדת מול העץ המתאפק ומסתכלת בו בעיניים קשות ורכות בבת-אחת, יכול היה לראות מיד שנעמי החליטה להוציא מן העץ המתאפק את הפריחה, למרות שהוא מתעקש ואינו רוצה בשום אופן לפרוח.
קשה לה, לנעמי, להיזכר מתי ראתה בפעם הראשונה את העץ המתאפק. נדמה לה שהיה זה בתחילת האביב. בוקר אחד, ירדה אז, אל הגינה, אל העצים שעמדו שם כפופים תחת כובד פרחיהם הצבעוניים. היא חשבה שאולי האביב מגיע, תמיד, כשהוא רואה שכל העצים כבר פורחים. הריח החזק העולה מן הפרחים מושך את האביב למטה, דרך כל שכבות החורף התלויות עדיין על הגגות ובראשי העננים.
לפני שהעץ המתאפק נגלה לעיניה, טיילה לה נעמי בשקט בתוך הצמיחה. בין הענפים הלכה, נוגעת בזהירות, בקצה האצבע, בניצנים שלא נפתחו עדיין. היא חששה שאם תיגע בהם ממש- יפתחו הניצנים לפני הזמן, לפני שהצבע בתוכם יבשיל. רק מזווית העין הביטה בהם, גם הם הביטו בה רק מהזווית, מן הסדק הדק שהתחיל להיפתח בהם. הם נראו מלאי סוד, כמו אוזן.
נעמי הלכה, מתנדנדת, פרחים ורודים, לבנים, אדומים נוגעים בה, צובטים בקצות עלי הכותרת שלהם את פניה, את ידיה, ואת שמלתה. ואז ראתה אותו- את העץ המתאפק.
לא כמו כל העצים עמד. העצים האחרים היו כפופים מפריחה, כאילו משתחווים לעצמם, והוא היה זקוף מאוד, מתוח, כאילו אין קווים עגולים בעולם.
העצים הפורחים היו מלאי צבע, והצבעים התרוצצו בהם, קפצו, השתנו מרגע לרגע. העיניים שהביטו בפריחה לא יכלו לנוח, הן התחילו לרוץ בתוך מרוצת הצבעים.
לעץ המתאפק היה רק צבע אחד. הוא היה חום כולו, חום כהה. שום צבע אחר לא התערב בו, ואפילו לא חום בהיר, לא אפור ולא ירקרק. העץ המתאפק נראה כאילו מעולם לא האיר אותו אור, ולא החשיך אותו צל. כאילו לא היה בו שום שינוי- לא שלכת ולא לבלוב, לא חורף ולא קיץ. העץ המתאפק נראה כאילו מעולם לא היה ענף צעיר, ולעולם לא יהיה לגזע זקן, עבה ומחוספס.
נעמי ניגשה אליו. פתאום לא שמה לב לכל העצים האחרים. נדמה היה לה שדווקא הוא, העץ העירום, עומד במרכז. רק הוא היה חשוב לה, רק בו רצתה להסתכל ולגעת. אולי דווקא מפני שהיה ישר לגמרי ובלי בליטות, כמו קרש, נראה היה שכל העצים המעוגלים מכוונים אליו.
נעמי התקרבה. היא התחילה לדבר אליו, בקול. תמיד כשמדברים אל צמחים אפשר לראות שהם מרגישים את הקולות, כי תנועותיהם משתנות לפי הדיבור. והעץ הזה לא השתנה. התנועות שלו לא השתנו כי לא היו לו תנועות בכלל. אפילו הרוח לא הניעה אותו.
-הוא לא רוצה שיגעו בו! הבינה נעמי פתאום- ואפילו לא שיביטו בו. אבל אני מוכרחה לעשות זאת, מוכרחה.
ונעמי, שהידיים שלה לא היו חזקות, הרגישה פתאום כמה כוח יש בה, כשניגשה אל העץ לטלטל ולנענע אותו. היא שלחה את שתי הידיים לפנים, ואחזה בעץ שהיה חלק מאוד. היא דחפה אותו קדימה, ומשכה אותו שוב אליה. כשדחפה אותו צעקה “לך”! וכשמשכה אותו צעקה “בוא! בוא!” היא רצתה להניע בתוכו את כל הנענועים שלא התנועע משך הזמן הארוך שהוא, כנראה, כבר מתאפק.
קשה מאוד היה לנעמי להחזיק בו, הוא היה חלק כל כך. נעמי חשבה שאולי העץ חלק, כי שום דבר לא השפיע עליו. הפנים של סבתא שלה, למשל, מחוספסות ומקומטות מאוד, כי הרבה דברים השפיעו עליה. דברים שראתה ושמעה וטעמה באו אליה מתחת לעור וצירו בה מערות ומחבואים, הרים וגבעות ונחלים- כמו במפה.
ובכל זאת החזיקה נעמי בעץ. לא עזבה אותו. וכשטלטלה וכשנדנדה אותו ניסתה להבין כל הזמן למה הוא מתאפק. איך הוא יכול להתאפק. איך הוא יכול להשאיר את כל הפרחים ואת כל הבליטות עמוק בתוכו. הרי הפריחה ממש מדבקת. תמיד כשנעמי רואה עץ פורח, היא עצמה רוצה לפרוח, לפרוח בידיים, ברגליים, בבטן, פרחים וניצנים. והעץ המתאפק- איך זה שהוא לא נדבק בפריחה שסביבו?
כך עמדה מול העץ. מנענעת אותו. מסתכלת בו בעיניים קשות ורכות בבת אחת. צועקת אליו “בוא!” ו”לך”. ציפורים קטנות שראו את נעמי עומדת מולו ירדו אליה, ובכנפיים שלהן כמו במניפה הביאו אליה רוח.
ואז נשבר העץ.
לשניים נשבר, ורק קול נקישה קלה נשמע בזמן השבירה. וכשנשבר נפלו מתוכו עלים ופרחים שהתייבשו בו מפני שלא יכלו לצאת. הרבה עלים ופרחים נשרו ממנו, עלים ופרחים שאולי היו בו עוד מהזמן שנולד. הם היו דקים והתפוררו מיד, הפכו לאבקה צהובה וחומה שהתפזרה סביב.
נעמי ירדה על הברכיים ולקחה אותם אליה, וברכיה, שמלתה, ואפילו ריסי עיניה התכסו באבקה יבשה של צמיחה.
ואז, כשנגעו בה רסיסי הפרחים והעלים ראתה נעמי שכבר לעולם לא יוכלו כבר לפרוח. הם יצאו מהעץ מאוחר מדי.
מה תעשה עכשיו בכל האבקה הזו שעליה? ומה תעשה בעץ שמונח על ידה ריק, שבור, יבש, וכל מה שבתוכו מפורר?
נעמי הביטה סביב. העצים הפורחים עמדו מכל צד, דבורים מזמזמות סביבם, פרפרים נחים עליהם.
איך יודעים הם לפרוח? איך תוכל לקחת את סוד הפריחה שלהם ולמסור אותו לעץ המתאפק?
היא הורידה את ראשה והסתכלה בעץ השבור המונח מתחת לרגליה, ועל הפירורים שלא היו עלים ולא היו פרחים.
באותו רגע זכרה נעמי את הגרעין.
כל דבר שמתחיל לצמוח מוכרח שיהיה לו גרעין.הגרעין הוא קטן, וסגור מאוד. בפנים, כנראה, חשוך לגמרי, אבל החושך אינו חושך מפחיד, זהו מין חושך אחר, זהו חושך שיודע לראות.
נעמי חשבה- כולם מקבלים, בודאי, את הכוח לצמוח רק מן הגרעין שלהם. ונדמה היה לה, אפילו, שהיא זוכרת איך היא עצמה, לפני שנולדה הייתה מכונסת בגרעין כזה, כהה עד בלי סוף, שעטף אותה, חימם אותה, אהב וכיסה את כל כולה. היא הייתה קטנה כמו נקודה, ובתוך הקטנות הזאת קיבלה את הכוח לגדול ולצמוח.
והעץ המתאפק?
אולי לא היה הגרעין שלו סגור מספיק?
כדי שיכול לפרוח- אמרה נעמי אל עצמה בקול- צריך להחזיר אותו אל תוך הגרעין. עכשיו, מהר. אולי עוד לא מאוחר מדי.
היא לא ידעה איך יחזור העץ אל תוך הגרעין עכשיו, כשהגרעין כבר נעלם ואיננו.
היא לא ידעה. בידיים ריקות לטפה את הפירורים שעליה.
ואז החליטה לנסות להיות כמו גרעין לעץ המתאפק.
נעמי התיישבה, לקחה את השברים אליה. גם את האבקה החומה צהבהבה, שלא צמחה אף פעם, לקחה אליה גרגר אחר גרגר. היא התכופפה, הניחה ראשה על הברכיים.
מכל הצדדים התקרבו אליה העצים הפורחים. על קצות השורשים באו והתכופפו סביבה. הם הקיפו את נעמי והיו צפופים כל כך, שנראו מרחוק כמו כדור, או כמו ציפור גדולה דוגרת, שהכנפיים שלה פרושות. נעמי והעצים הצטופפו והיו קרובים עד שאפילו קרן אור לא יכלה להציץ ביניהם.
דבורים שזמזמו על ידם חשבו שהם עוד ניצן גדול, ניצן שלא נפתח עדיין.
אבל באמת הם היו גרעין.
אי אפשר לדעת כמה זמן עמדו וחיכו. חם היה. אולי רק דקות עברו, ואולי ימים, ימים רבים. בתוך הגרעין אי אפשר למדוד שום דבר.
ואז, פתאום, הרגישו, ששם עמוק, מתחת, זז משהו.
אולי זה היה העץ המתאפק, שעטוף שם למטה וחם לו. אולי עוד מעט לא יוכל להתאפק עוד.
הנה בעוד רגע יוריד העץ את כל הכיסויים מעליו ויתחיל,
בבת אחת,
לפרוח.
הכח הצומח - ר' נחמן מברסלב
מתוך תורה קנ"ה בליקוטי מוהר"ן
…כְּשֶׁמַּנִּיחִין חִטָּה בְּאֶרֶץ טוֹבָה, אֲזַי הוּא גָּדֵל וְצוֹמֵחַ יָפֶה, וְאֵינוֹ מַזִּיק לוֹ שׁוּם רוּחַ וְלא זִיקִים וּרְעָמִים, וְזֶה מֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ כּחַ הַצּוֹמֵחַ וְכחַ הַגּוֹדֵל, עַל כֵּן אֵינוֹ מַזִּיק לוֹ שׁוּם דָּבָר אֲבָל כְּשֶׁנּוֹתְנִין הַחִטָּה בְּאֶרֶץ שֶׁאֵינָהּ טוֹבָה לִזְרִיעָה, אֲזַי הוּא נִרְקָב בָּאָרֶץ, מֵחֲמַת שֶׁאֵין לוֹ כּחַ הַצּוֹמֵחַ וְכחַ הַגּוֹדֵל וֶאֱמוּנָה הִיא בְּחִינַת כּחַ הַגּוֹדֵל וְכחַ הַצּוֹמֵחַ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (אֶסְתֵּר ב): “וַיְהִי אוֹמֵן אֶת הֲדַסָּה”, לְשׁוֹן גִּדּוּל, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת ל”א): ‘אֱמוּנָה זֶה סֵדֶר זְרָעִים’ …
דרמה
בשיעור זה נעסוק בסוד הפריחה של הטבע ושל האדם, ובמהותו של הגרעין, בעקבות סיפורה של רבקה מרים "העץ המתאפק".
לב השיעור: מה עוזר לנו לצמוח?
פתיחה: פריחה והתאפקות - תרגיל תנועה

השיעור יעסוק במושגים של פריחה, התאפקות ועטיפה.  לפני שנעמיק במושגים אלו באופן רעיוני, נזמין את התלמידים לתרגול תנועה שיעזור לנו לחוש איכויות שונות אלו (במידה ותרגול תנועה אינו מתאים לכיתה, ניתן להמיר זאת לתרגיל ציור – להביא צבעי פנדה \ טושים ולבקש כל פעם לצייר את המילה המדוברת).

בתור התחלה, נקום ונעמוד במעגל, נזמין את התלמידים לנענע ולשחרר את הגוף.

כעת, נבקש מהתלמידים לנוע באופן חפשי בצורה של פריחה (התרגיל אמור להיות חפשי, אבל אם אין שיתוף פעולה ניתן להדגים תנועה כזאת, למשל ידיים נשלחות מעלה ולצדדים, קפיצות… ניתן גם לבקש בכל פעם ממתנדב אחר להדגים את התנועה).

לאחר מכן, ננסה לעשות תנועה של התאפקות (למשל – עמידה זקופה, ידיים צמודות לגוף, אגרופים קפוצים).

נבקש מהתלמידים לחזור למקומותיהם.

מפגש: העץ המתאפק - קריאה

נקרא לתלמידים את הסיפור “העץ המתאפק” של רבקה מרים.  לאחר הקריאה נזמין את התלמידים לשתף במחשבות ותהיות בעקבות הסיפור. אם הדברים לא עולים מהם, ניתן לכוון אותם בעזרת השאלות הבאות:

  • למה לדעתכם העץ מתאפק מלפרוח? איך נעמי מנסה לעזור לו?
  • מדוע העץ נשבר?
  • מה משמעותו של הגרעין שנעמי מנסה ליצור עבור העץ?

 

העץ המתאפק/ רבקה מרים
(מתוך הספר: מעבר לגבעות האחרונות. מתפרסם באדיבות הוצאת אבן חושן והמחברת. כל הזכויות שמורות למחברת ולהוצאה. )

נעמי החליטה ללמד את העץ המתאפק לפרוח. מי שראה אותה עומדת מול העץ המתאפק ומסתכלת בו בעיניים קשות ורכות בבת-אחת, יכול היה לראות מיד שנעמי החליטה להוציא מן העץ המתאפק את הפריחה, למרות שהוא מתעקש ואינו רוצה בשום אופן לפרוח.
קשה לה, לנעמי, להיזכר מתי ראתה בפעם הראשונה את העץ המתאפק. נדמה לה שהיה זה בתחילת האביב. בוקר אחד, ירדה אז, אל הגינה, אל העצים שעמדו שם כפופים תחת כובד פרחיהם הצבעוניים. היא חשבה שאולי האביב מגיע, תמיד, כשהוא רואה שכל העצים כבר פורחים. הריח החזק העולה מן הפרחים מושך את האביב למטה, דרך כל שכבות החורף התלויות עדיין על הגגות ובראשי העננים.
לפני שהעץ המתאפק נגלה לעיניה, טיילה לה נעמי בשקט בתוך הצמיחה. בין הענפים הלכה, נוגעת בזהירות, בקצה האצבע, בניצנים שלא נפתחו עדיין. היא חששה שאם תיגע בהם ממש- יפתחו הניצנים לפני הזמן, לפני שהצבע בתוכם יבשיל. רק מזווית העין הביטה בהם, גם הם הביטו בה רק מהזווית, מן הסדק הדק שהתחיל להיפתח בהם. הם נראו מלאי סוד, כמו אוזן.
נעמי הלכה, מתנדנדת, פרחים ורודים, לבנים, אדומים נוגעים בה, צובטים בקצות עלי הכותרת שלהם את פניה, את ידיה, ואת שמלתה. ואז ראתה אותו- את העץ המתאפק.
לא כמו כל העצים עמד. העצים האחרים היו כפופים מפריחה, כאילו משתחווים לעצמם, והוא היה זקוף מאוד, מתוח, כאילו אין קווים עגולים בעולם.
העצים הפורחים היו מלאי צבע, והצבעים התרוצצו בהם, קפצו, השתנו מרגע לרגע. העיניים שהביטו בפריחה לא יכלו לנוח, הן התחילו לרוץ בתוך מרוצת הצבעים.
לעץ המתאפק היה רק צבע אחד. הוא היה חום כולו, חום כהה. שום צבע אחר לא התערב בו, ואפילו לא חום בהיר, לא אפור ולא ירקרק. העץ המתאפק נראה כאילו מעולם לא האיר אותו אור, ולא החשיך אותו צל. כאילו לא היה בו שום שינוי- לא שלכת ולא לבלוב, לא חורף ולא קיץ. העץ המתאפק נראה כאילו מעולם לא היה ענף צעיר, ולעולם לא יהיה לגזע זקן, עבה ומחוספס.
נעמי ניגשה אליו. פתאום לא שמה לב לכל העצים האחרים. נדמה היה לה שדווקא הוא, העץ העירום, עומד במרכז. רק הוא היה חשוב לה, רק בו רצתה להסתכל ולגעת. אולי דווקא מפני שהיה ישר לגמרי ובלי בליטות, כמו קרש, נראה היה שכל העצים המעוגלים מכוונים אליו.
נעמי התקרבה. היא התחילה לדבר אליו, בקול. תמיד כשמדברים אל צמחים אפשר לראות שהם מרגישים את הקולות, כי תנועותיהם משתנות לפי הדיבור. והעץ הזה לא השתנה. התנועות שלו לא השתנו כי לא היו לו תנועות בכלל. אפילו הרוח לא הניעה אותו.
-הוא לא רוצה שיגעו בו! הבינה נעמי פתאום- ואפילו לא שיביטו בו. אבל אני מוכרחה לעשות זאת, מוכרחה.
ונעמי, שהידיים שלה לא היו חזקות, הרגישה פתאום כמה כוח יש בה, כשניגשה אל העץ לטלטל ולנענע אותו. היא שלחה את שתי הידיים לפנים, ואחזה בעץ שהיה חלק מאוד. היא דחפה אותו קדימה, ומשכה אותו שוב אליה. כשדחפה אותו צעקה “לך”! וכשמשכה אותו צעקה “בוא! בוא!” היא רצתה להניע בתוכו את כל הנענועים שלא התנועע משך הזמן הארוך שהוא, כנראה, כבר מתאפק.
קשה מאוד היה לנעמי להחזיק בו, הוא היה חלק כל כך. נעמי חשבה שאולי העץ חלק, כי שום דבר לא השפיע עליו. הפנים של סבתא שלה, למשל, מחוספסות ומקומטות מאוד, כי הרבה דברים השפיעו עליה. דברים שראתה ושמעה וטעמה באו אליה מתחת לעור וצירו בה מערות ומחבואים, הרים וגבעות ונחלים- כמו במפה.
ובכל זאת החזיקה נעמי בעץ. לא עזבה אותו. וכשטלטלה וכשנדנדה אותו ניסתה להבין כל הזמן למה הוא מתאפק. איך הוא יכול להתאפק. איך הוא יכול להשאיר את כל הפרחים ואת כל הבליטות עמוק בתוכו. הרי הפריחה ממש מדבקת. תמיד כשנעמי רואה עץ פורח, היא עצמה רוצה לפרוח, לפרוח בידיים, ברגליים, בבטן, פרחים וניצנים. והעץ המתאפק- איך זה שהוא לא נדבק בפריחה שסביבו?
כך עמדה מול העץ. מנענעת אותו. מסתכלת בו בעיניים קשות ורכות בבת אחת. צועקת אליו “בוא!” ו”לך”. ציפורים קטנות שראו את נעמי עומדת מולו ירדו אליה, ובכנפיים שלהן כמו במניפה הביאו אליה רוח.
ואז נשבר העץ.
לשניים נשבר, ורק קול נקישה קלה נשמע בזמן השבירה. וכשנשבר נפלו מתוכו עלים ופרחים שהתייבשו בו מפני שלא יכלו לצאת. הרבה עלים ופרחים נשרו ממנו, עלים ופרחים שאולי היו בו עוד מהזמן שנולד. הם היו דקים והתפוררו מיד, הפכו לאבקה צהובה וחומה שהתפזרה סביב.
נעמי ירדה על הברכיים ולקחה אותם אליה, וברכיה, שמלתה, ואפילו ריסי עיניה התכסו באבקה יבשה של צמיחה.
ואז, כשנגעו בה רסיסי הפרחים והעלים ראתה נעמי שכבר לעולם לא יוכלו כבר לפרוח. הם יצאו מהעץ מאוחר מדי.
מה תעשה עכשיו בכל האבקה הזו שעליה? ומה תעשה בעץ שמונח על ידה ריק, שבור, יבש, וכל מה שבתוכו מפורר?
נעמי הביטה סביב. העצים הפורחים עמדו מכל צד, דבורים מזמזמות סביבם, פרפרים נחים עליהם.
איך יודעים הם לפרוח? איך תוכל לקחת את סוד הפריחה שלהם ולמסור אותו לעץ המתאפק?
היא הורידה את ראשה והסתכלה בעץ השבור המונח מתחת לרגליה, ועל הפירורים שלא היו עלים ולא היו פרחים.
באותו רגע זכרה נעמי את הגרעין.
כל דבר שמתחיל לצמוח מוכרח שיהיה לו גרעין.הגרעין הוא קטן, וסגור מאוד. בפנים, כנראה, חשוך לגמרי, אבל החושך אינו חושך מפחיד, זהו מין חושך אחר, זהו חושך שיודע לראות.
נעמי חשבה- כולם מקבלים, בודאי, את הכוח לצמוח רק מן הגרעין שלהם. ונדמה היה לה, אפילו, שהיא זוכרת איך היא עצמה, לפני שנולדה הייתה מכונסת בגרעין כזה, כהה עד בלי סוף, שעטף אותה, חימם אותה, אהב וכיסה את כל כולה. היא הייתה קטנה כמו נקודה, ובתוך הקטנות הזאת קיבלה את הכוח לגדול ולצמוח.
והעץ המתאפק?
אולי לא היה הגרעין שלו סגור מספיק?
כדי שיכול לפרוח- אמרה נעמי אל עצמה בקול- צריך להחזיר אותו אל תוך הגרעין. עכשיו, מהר. אולי עוד לא מאוחר מדי.
היא לא ידעה איך יחזור העץ אל תוך הגרעין עכשיו, כשהגרעין כבר נעלם ואיננו.
היא לא ידעה. בידיים ריקות לטפה את הפירורים שעליה.
ואז החליטה לנסות להיות כמו גרעין לעץ המתאפק.
נעמי התיישבה, לקחה את השברים אליה. גם את האבקה החומה צהבהבה, שלא צמחה אף פעם, לקחה אליה גרגר אחר גרגר. היא התכופפה, הניחה ראשה על הברכיים.
מכל הצדדים התקרבו אליה העצים הפורחים. על קצות השורשים באו והתכופפו סביבה. הם הקיפו את נעמי והיו צפופים כל כך, שנראו מרחוק כמו כדור, או כמו ציפור גדולה דוגרת, שהכנפיים שלה פרושות. נעמי והעצים הצטופפו והיו קרובים עד שאפילו קרן אור לא יכלה להציץ ביניהם.
דבורים שזמזמו על ידם חשבו שהם עוד ניצן גדול, ניצן שלא נפתח עדיין.
אבל באמת הם היו גרעין.
אי אפשר לדעת כמה זמן עמדו וחיכו. חם היה. אולי רק דקות עברו, ואולי ימים, ימים רבים. בתוך הגרעין אי אפשר למדוד שום דבר.
ואז, פתאום, הרגישו, ששם עמוק, מתחת, זז משהו.
אולי זה היה העץ המתאפק, שעטוף שם למטה וחם לו. אולי עוד מעט לא יוכל להתאפק עוד.
הנה בעוד רגע יוריד העץ את כל הכיסויים מעליו ויתחיל,
בבת אחת,
לפרוח.
התבוננות: הכח הצומח - לימוד בליקוטי מוהר"ן

לאחר הדיון וההעמקה בסיפור, נתמקד בנקודה בסיפור בה נעמי מנסה להבין את סוד הפריחה. הטבע כולו סביבנו, ואנחנו בתוכו, מונעים מתוך אותו כוח טמיר המאפשר לנו לצמוח ולפרוח. מהו אותו כוח? נשמע את דברי התלמידים ולאחר מכן נעבור ללמוד את דברי רבי נחמן מברסלב מתוך תורה קנ”ה בליקוטי מוהר”ן (בכיתות בהן הדבר מתאים כדאי לערוך את הלימוד בחברותות):

…כְּשֶׁמַּנִּיחִין חִטָּה בְּאֶרֶץ טוֹבָה, אֲזַי הוּא גָּדֵל וְצוֹמֵחַ יָפֶה, וְאֵינוֹ מַזִּיק לוֹ שׁוּם רוּחַ וְלא זִיקִים וּרְעָמִים, וְזֶה מֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ כּחַ הַצּוֹמֵחַ וְכחַ הַגּוֹדֵל, עַל כֵּן אֵינוֹ מַזִּיק לוֹ שׁוּם דָּבָר אֲבָל כְּשֶׁנּוֹתְנִין הַחִטָּה בְּאֶרֶץ שֶׁאֵינָהּ טוֹבָה לִזְרִיעָה, אֲזַי הוּא נִרְקָב בָּאָרֶץ, מֵחֲמַת שֶׁאֵין לוֹ כּחַ הַצּוֹמֵחַ וְכחַ הַגּוֹדֵל וֶאֱמוּנָה הִיא בְּחִינַת כּחַ הַגּוֹדֵל וְכחַ הַצּוֹמֵחַ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (אֶסְתֵּר ב): “וַיְהִי אוֹמֵן אֶת הֲדַסָּה”, לְשׁוֹן גִּדּוּל, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת ל”א): ‘אֱמוּנָה זֶה סֵדֶר זְרָעִים’ …

נשאל:

  • מה התנאי לצמיחה טובה?
  • מה הקשר בין אמונה לבין גידול וצמיחה?
  • מהו כוח הגודל והצומח שבאדם?
  • מה קורה לצמח בסביבה חסרת אמונה?
הפנמה: צמיחה והתאפקות - התבוננות אישית

ע”פ דבריו של רבי נחמן, התנאי המרכזי לגדילה הוא הקרקע הטובה. כלומר- סביבה שתאפשר את הצמיחה הטבעית. יש כאן הנחת יסוד לפיה באדם יש באופן טבעי את כוחות הגדילה והצמיחה, ללא צורך בסיוע חיצוני, אלא כל שנדרש עבור צמיחה מיטבית הוא סביבה שתיתן אמון בכוחות הצמיחה הטבעיים. כמו שהצמח צומח בעצמו כך גם לאדם יש כוחות צמיחה טבעיים. וכל שהוא זקוק לו הוא לסביבה של אמונה. אמונה בה’, אמונה בכוחותיו וביכולתו, אמונה במציאות ובעולם. וכשאין אמונה- אזי אפשר להגיע לריקבון של ממש, לדלדול גמור של כוחות החיים.

בעקבות הלימוד נשאל את התלמידים:

  • מהי משמעות דבריו של רבי נחמן עבורנו?
  • אילו מקומות בחיים שלי מעודדים את הצמיחה שלי, והאם יש כאלו שפוגעים בה?
  • כיצד כל אחד מאיתנו יכול לחזק את כוח הגדילה והצמיחה שלו?

נסיים בהתבוננות נוספת בסיפור העץ המתאפק. נזמין כל אחד לכתוב לעצמו:

  • היכן בחיי אני מרגיש שאני מתאפק מלצמוח? מה גורם לי להתאפקות זו?
  • היכן אני יכול למצוא את הגרעין שיעזור לי?
אסיף: סיכום ותנועה

קראנו בשיעור את סיפורה הנפלא של רבקה מרים “העץ המתאפק”. בעקבותיו למדנו את דברי ר’ נחמן מברסלב על הכוחות העוזרים לזרע לצמוח ועל הכוחות שפוגעים בו. לסיום ניסינו להתבונן ולזהות כוחות אלו בחיינו.

אכן, בכל אדם נמצאים כוחות פנימיים של צמיחה וגדילה. אך כדי לפתח אותם, האדם זקוק לסביבה מיטיבה שתראה אותו ותאמין בו. לעיתים הסביבה היא זו שמפריעה לאדם לצמוח, ולעיתים יש משהו בו בעצמו שמתאפק, שמעדיף לא לצמוח.  הסיפור “העץ המתאפק” מלמד אותנו שאף פעם לא מאוחר לצמוח, ושתמיד אפשר לחזור למצב ה”גרעין” או לעזור למישהו אחר להיות שם.

לסיום, ובמידה ותרגיל התנועה בפתיחת השיעור היה מוצלח, ניתן להזמין את התלמידים לתרגל בתנועה את מצב ה”גרעין” (למשל, כל אחד יושב מקופל עם הראש על הברכיים. או קבוצתית – תלמיד אחד יושב מקופל באמצע, ושאר הכיתה עוטפת אותו במעגל סביבו).

אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של לב לדעת לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.

אני מעוניין להירשם לאתר
אשמח לקבל פרסומים וניוזלטרים של לב לדעת

היו הראשונים להוסיף תגובה בנושא

ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!