ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!
האתר בתקופת הרצה וחלק מהתכנים עדין נמצאים רק באתר הישן, מוזמנים לבקר גם שם
נשמר באזור האישי

בראשית פרק ב’ – על גבולות

תצוגת כיתה מלאה
בראשית פרק ב’ – על גבולות
לב השיעור
פתיחה
מפגש
התבוננות
למה אנחנו עוברים את הגבול?
הפנמה
יש ילדים זגזג- משימת כתיבה
אסיף
דף עבודה גבולות
דף עבודה לבראשית פרק ב'
על הצורך בגבולות והרצון האנושי לחצות אותם.
יש ילדים זיג-זג
קטע מהספר 'יש ילדים זיג-זג'
מתוך “יש ילדים זיגזג” / דוד גרוסמן
התיישבתי. לוּ לפחות היה עוד מישהו אתי בתא. מה עכשיו? ארבע שעות נסיעה מכאן עד לחיפה, ובקצה הדרך יחכה לי, קודר ומאשים ומיואש ממני, דוקטור שמואל שִׁילהַב. מורה ומחנך, המחבר של שיבעה ספרי־לימוד בנושא חינוך ואזרחות, ובמיקרה גם הדוד שלי, האח הבכור של אבא.
קמתי. בדקתי פעמיים איך פותחים את החלון, ואיך הוא נסגר. ופתחתי וסגרתי גם את מיכסה פח־האשפה. לא היה עוד מה לפתוח ולסגור בתא. הכל פעל כמו שצריך
. באמת, רכבת משוכללת.
אז טיפסתי ועמדתי על המושב, והצלחתי להשחיל את כולי לתא העליון של המיזוודות, וירדתי משם עם הראש למטה עד לריצפת התא, ובדקתי אם מישהו לא איבד במיקרה כסף מתחת לספסלים. והוא לא איבד, הוא מישהו אחראי…
בספסל שלי, בריפוד העור, היה חור קטן. הכנסתי אצבע ועשיתי ממנו חור גדול. לפעמים אפשר למצוא כסף במקומות כאלה. אבל אני מצאתי ספוג וקפיצים. במשך ארבע שעות אוכל לקדוח עם האצבע דרך שלושה קרונות לפחות, לחפור מינהרה אל החופש, להיעלם ולא להגיע אל שמואל שילהב, ונראה אם הם ישלחו אותי עוד פעם
.
האצבע נגמרה לי הרבה לפני שנגמרו שלושת הקרונות. נשכבתי על הספסל עם הרגליים למעלה. אני כלוא. אני אסיר נייד
. מובל אל השופט. נפל לי כסף מהכיס. מטבעות התגלגלו בכל התא. חלק מצאתי חלק לא.
…פתאום מצאתי את עצמי עומד ליד המנוף הקטן, האדום, שקבוע בקיר ליד חלון הרכבת. זה לא היה מקום טוב בשבילי, במצבי. מנוף כזה מסוגל לעצור רכבת שלמה אם מושכים בו במיקרה. קראתי את האזהרה של הנהלת הרכבת. רק במיקרה־חירום מותר למשוך במנוף. ומי שימשוך ויעצור את הרכבת לשווא צפוי לקנס גדול ולמאסר. התחיל לי גירוד באצבעות. בקצה כל אצבע, וגם בין אצבע לאצבע. קראתי שוב, בקול רם וברור, את האזהרה המפורשת. לא עזר. גם כפות הידיים התחילו להזיע. הכנסתי אותן לכיס. אבל הן תיכף יצאו, ומי שלא מכיר אותן היה יכול לחשוב – סתם גפיים תמימים, רוצים אוויר. התחלתי להזיע כולי. נגעתי בשרשרת שעל הצוואר שלי. קליע של אקדח היה תלוי עליה, כבד וצונן ומרגיע. זה מהגוף שלאבא שלך, אמרתי לעצמי בקול שקט, מהכתף שלו הוציאו, זה שומר עליך מהשטויות, אבל כבר כל הגוף שלי עקץ.
אני מכיר את ההרגשה הזאת, ויודע איך זה נגמר. התחילו אצלי הדיבורים: אולי נהג הקטר לא יֵדע בכלל באיזה תא משכו את המנוף? אבל מה אם יש לו בקטר מכשיר שאומר איפה משכו? טוב, אני יכול למשוך כאן, ולברוח לקרון אחר. אבל מה אם ימצאו טביעת אצבעות שלי על המנוף? אולי כדאי למשוך עם יד עטופה בבד
?
אוכל משחק
בשיעור זה נחשוב יחד עם התלמידים על המושג 'גבול'. מהם הגבולות בחיינו? למה אנו רוצים לחצות את הגבול? למה ה' ברא את העולם עם גבולות שאסור לחצות אותם ? מדוע יש גבול? מה היתרון שלו ומהו החיסרון שלו?
לב השיעור: למה צריך גבול?
פתיחה: המחשה לצורך בגבולות

תחרות עם ניפוח בלונים. הבנה שבלון הוא גבול של אויר בתוכו ואם מנפחים חזק מדי הוא מתפוצץ.

דיון- מה משמעות הגבול הזה? על מה הוא שומר? מה הוא מאפשר?

נחלק את התלמידים לשתי קבוצות. קבוצה אחת תקבל בצק לעוגיות ותתבקש להכין עוגיות נחמדות מהבצק שקיבלה. קבוצה שנייה תקבל בנוסף לבצק גם צורות לעשיית עוגיות. ניתן להם כרבע שעה להכין עוגיות ונבדוק כיצד כל קבוצה מכינה. האם הקבוצה הראשונה שמה לב שלשנייה יש צורות האם היא תבקש מהם או תסתדר בלעדיהם?

מפגש: למה יש גבול- קריאה בפסוקים

נדביק שתי כרטיסיות על הלוח ונבקש לכתוב את התשובות במחברת:

  1. איזה דבר אסור הייתם רוצה לעשות?
  2. האם עשיתם פעם משהו אסור, ולמה?

נשאל- איזה גבולות אתם מכירים?

(גבולות בעולם (גדרות גבול וכו’), גבולות בחברה (חוקים ששומרים על הסדר), גבולות בבית הספר (כללי המשמעת) , גבולות שהדת מציבה לנו, גבול היכולות האנושית, גבולות שאני שם לעצמי).

נקרא את פרק ב, ונבקש מהם לשים לב תוך כדי הקריאה לגבולות שיש שם. לאחר הקריאה נדון- למה יש גבול?  למה ה’ שם בגן עדן משהו שלאדם אסור לאכול ממנו?

נכתוב בצד אחד של הלוח את הדברים הטובים שבגבול (הוא מגן עלינו, שומר על סדר בעולם, מאפשר לחיים להתנהל כמו שצריך, נותן לנו אפשרות להתפתח בתוכו. כאשר אנחנו מתמודדים, מתגברים ומתאפקים זה מחשל אותנו, מרסן אותנו ומעצב לנו את האישיות)

נבקש מהתלמידים לכתוב במחברת תשובה לשאלה מדוע ה’ שם גבול לאדם וחווה.(לעשות סבב לשמוע מה כתבו).

התבוננות: למה אנחנו עוברים את הגבול?

נדון בדילמה של חווה בפרק ג’. מה דעתכם? מה ההתמודדות שלה עם הגבול?

נלמד את דף מקורות- גבולות שמסביר מדוע אנו נמשכים לחצות את הגבול. (הם מעמידים את עצמם במקום חווה ומסבירים למה נמשכים לחצות את הגבול, ‘מים גנובים ימתקו’- משהו בטבע שלנו מעדיף את מה שאין לנו’)

מתי צריך לחצות את הגבול?

לפעמים יש לנו גבול פנימי שמגביל אותנו ומונע מאיתנו להתפתח. לפעמים יש גבולות של חברה שצריך לפרוץ מסיבות כאלו ואחרות (כתיבת המשנה, סירוב פקודה בפקודה בלתי חוקית בעליל, חדירה למדינת אויב כדי לבצע פעולה ביטחונית).

הפנמה: יש ילדים זגזג- משימת כתיבה

נקרא את הקטע מ’יש ילדים זיגזג’ ונבקש מהם שיכתבו סוף לסיפור (לפחות 10 שורות, המילה גבול חייבת להופיע בפנים). שיכתבו את הקטע במחברת ויישלחו לנו במייל אחר-כך.

 

מתוך “יש ילדים זיגזג” / דוד גרוסמן
התיישבתי. לוּ לפחות היה עוד מישהו אתי בתא. מה עכשיו? ארבע שעות נסיעה מכאן עד לחיפה, ובקצה הדרך יחכה לי, קודר ומאשים ומיואש ממני, דוקטור שמואל שִׁילהַב. מורה ומחנך, המחבר של שיבעה ספרי־לימוד בנושא חינוך ואזרחות, ובמיקרה גם הדוד שלי, האח הבכור של אבא.
קמתי. בדקתי פעמיים איך פותחים את החלון, ואיך הוא נסגר. ופתחתי וסגרתי גם את מיכסה פח־האשפה. לא היה עוד מה לפתוח ולסגור בתא. הכל פעל כמו שצריך
. באמת, רכבת משוכללת.
אז טיפסתי ועמדתי על המושב, והצלחתי להשחיל את כולי לתא העליון של המיזוודות, וירדתי משם עם הראש למטה עד לריצפת התא, ובדקתי אם מישהו לא איבד במיקרה כסף מתחת לספסלים. והוא לא איבד, הוא מישהו אחראי…
בספסל שלי, בריפוד העור, היה חור קטן. הכנסתי אצבע ועשיתי ממנו חור גדול. לפעמים אפשר למצוא כסף במקומות כאלה. אבל אני מצאתי ספוג וקפיצים. במשך ארבע שעות אוכל לקדוח עם האצבע דרך שלושה קרונות לפחות, לחפור מינהרה אל החופש, להיעלם ולא להגיע אל שמואל שילהב, ונראה אם הם ישלחו אותי עוד פעם
.
האצבע נגמרה לי הרבה לפני שנגמרו שלושת הקרונות. נשכבתי על הספסל עם הרגליים למעלה. אני כלוא. אני אסיר נייד
. מובל אל השופט. נפל לי כסף מהכיס. מטבעות התגלגלו בכל התא. חלק מצאתי חלק לא.
…פתאום מצאתי את עצמי עומד ליד המנוף הקטן, האדום, שקבוע בקיר ליד חלון הרכבת. זה לא היה מקום טוב בשבילי, במצבי. מנוף כזה מסוגל לעצור רכבת שלמה אם מושכים בו במיקרה. קראתי את האזהרה של הנהלת הרכבת. רק במיקרה־חירום מותר למשוך במנוף. ומי שימשוך ויעצור את הרכבת לשווא צפוי לקנס גדול ולמאסר. התחיל לי גירוד באצבעות. בקצה כל אצבע, וגם בין אצבע לאצבע. קראתי שוב, בקול רם וברור, את האזהרה המפורשת. לא עזר. גם כפות הידיים התחילו להזיע. הכנסתי אותן לכיס. אבל הן תיכף יצאו, ומי שלא מכיר אותן היה יכול לחשוב – סתם גפיים תמימים, רוצים אוויר. התחלתי להזיע כולי. נגעתי בשרשרת שעל הצוואר שלי. קליע של אקדח היה תלוי עליה, כבד וצונן ומרגיע. זה מהגוף שלאבא שלך, אמרתי לעצמי בקול שקט, מהכתף שלו הוציאו, זה שומר עליך מהשטויות, אבל כבר כל הגוף שלי עקץ.
אני מכיר את ההרגשה הזאת, ויודע איך זה נגמר. התחילו אצלי הדיבורים: אולי נהג הקטר לא יֵדע בכלל באיזה תא משכו את המנוף? אבל מה אם יש לו בקטר מכשיר שאומר איפה משכו? טוב, אני יכול למשוך כאן, ולברוח לקרון אחר. אבל מה אם ימצאו טביעת אצבעות שלי על המנוף? אולי כדאי למשוך עם יד עטופה בבד
?
 

אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של לב לדעת לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.

אני מעוניין להירשם לאתר
אשמח לקבל פרסומים וניוזלטרים של לב לדעת

היו הראשונים להוסיף תגובה בנושא

ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!