אבות, פרק ד’ משנה כא’: מידת הקנאה

נפגש היום עם מידה מעניינת, שאנו נתקלים בה מדי פעם בחיינו- מידת הקנאה.
לשיעור שלנו שלושה חלקים: חלק אישי, שיח משותף ואז יצירה.

נתחיל בעבודה עצמית:

בחדר תלויים ארבעה דפים עם שאלות של אנשים שונים שמתמודדים עם מידת הקנאה (כדאי להגדיל את השאלות לדפי A3).
עברו בחדר, קראו את השאלות התלויות, והשלימו את דף השאלות שקיבלתם. בעוד 10 ד’ נתכנס שוב.
(כדאי להשמיע מוסיקת רקע שקטה, זה עוזר להתרכז בעבודה אישית ופחות לפטפט).

כשהתלמידים יסיימו את המשימה נכנס את כל הכתה ונשאל: (כמובן שבכל שאלה נאזין קודם לתגובות ואז נסכם במידת הצורך).

• מיהם השואלים?
  מגוונים. בן, בת, מבוגרת ונערה.

המידה מוכרת לנו. גם אנו מרגישים אותה לעיתים.

• מה  קורה כשמגיעה הרגשה זו?
  רע עם עצמי, חסר לי, למה לאחר יש ולי אין. הייתי רוצה מה שיש לו.

נכתוב על הלוח את המשנה ממסכת אבות:

“הקנאה, (התאוה והכבוד)- מוציאין את האדם מן העולם”.

• למה גורמת מידת הקנאה?
  היא מוציאה את האדם מן העולם- מהסדר הטוב, מהרוגע שלו.
• כשאני מקנא, אני לא אני. למה?
  אני מתרכז באחר, במה שאין לי.

בעקבות תחושת הקנאה עולות תחושות שליליות נוספות: חוסר בטחון, עצבות, כעס ועוד.

• מה נייעץ למי שמקנא?
• מה יכול לעזור לו להתמודד?
  נשתף בתשובות התלמידים מהדף.
  (אם הקבוצה גדולה, אפשר לבקש מכל תלמיד לבחור משפט אחד בלבד ואותו להקריא.)

בצד השני של דף השאלות תמצאו שני מקורות מודפסים.

נעיין יחד במקור הראשון, קטע מסיפור החכם והתם של ר’ נחמן מברסלב:

שֶׁהָיָה גּוֹמֵר הַמִּנְעָל-וּמִן הַסְּתָם הָיָה לוֹ שָׁלשׁ קְצָווֹת, כִּי לא הָיָה יָכוֹל הָאָמָּנוּת בִּשְׁלֵמוּת כַּנַּ”ל-הָיָה לוֹקֵחַ הַמִּנְעָל בְּיָדוֹ וְהָיָה מְשַׁבֵּחַ אוֹתוֹ מְאֹד, וְהָיָה מִתְעַנֵּג מְאֹד מִמֶּנּוּ וְהָיָה אוֹמֵר: אִשְׁתִּי כַּמָּה יָפֶה וְנִפְלָא הַמִּנְעָל הַזֶּה! כַּמָּה מָתוֹק הַמִּנְעָל הַזֶּה! כַּמָּה מִנְעָל שֶׁל דְּבַשׁ וְצוּקִיר [סוכר] הַמִּנְעָל הַזֶּה!

וְהָיְתָה שׁוֹאֶלֶת אוֹתוֹ: אִם-כֵּן מִפְּנֵי מָה שְׁאָרֵי רַצְעָנִים נוֹטְלִים שְׁלשָׁה זְהוּבִים בְּעַד זוּג מִנְעָלִים, וְאַתָּה לוֹקֵח רַק חֲצִי טָאלֶער (הַיְנוּ זָהוּב וָחֵצִי)?

הֵשִׁיב לָהּ: מַה לִּי בָּזֶה? זֶה מַעֲשֶׂה שֶׁלּוֹ, וְזֶה מַעֲשֶׂה שֶׁלִּי!, וְעוֹד: לָמָּה לָנוּ לְדַבֵּר מֵאֲחֵרִים?

הֲלא נַתְחִיל לַחֲשֹׁב כַּמָּה וְכַמָּה אֲנִי מַרְוִיחַ בְּמִנְעָל זֶה מִיָּד לְיָד: הָעוֹר הוּא בְּכָךְ, הַזֶּפֶת וְהַחוּטִים וְכוּ’-בְּכָךְ, וּשְׁאָרֵי דְּבָרִים כַּיּוֹצֵא בָּזֶה-בְּכָךְ, לַאפְּקִיס [המילוי שבין העורות]-בְּכָךְ; וְעַתָּה אֲנִי מַרְוִיחַ מִיָּד לְיָד עֲשָׂרָה גְּדוֹלִים, וּמָה אִכְפַּת לִי רֶוַח כָּזֶה מִיָּד לְיָד?! וְהָיָה רַק מָלֵא שִׂמְחָה וְחֶדְוָה תָּמִיד…

מתוך הסיפור ‘החכם והתם’  ר’ נחמן מברסלב

בסיום הסיפור נערוך דיון עם התלמידים:

• מה שואלת האשה, את התם?
• מה אתם אומרים על שאלתה?
• מי רוצה להקריא את שאלתה במנגינה, נימה של קנאה?
• מה עונה לה התם?

הרבה פעמים, כשבנו עולה קנאה, אנו עונים לעצמנו: ‘טוב, הוא טוב בכך, ולי אין את זה, אבל לי יש… ‘  כלומר, אנחנו מתחילים “להתחשבן”, ליצור איזו “משוואה”. התם אומר לנו משהו אחר לגמרי!!  אל תשווה בכלל. אל תסתכלי לצדדים. רק על עצמך. שמח במה שיש לך. המבט על האחר רק מחליש כמו שראינו.

המקור השני בדף מביא מדרש למגילת שיר השירים שבו נאמר:

“אין אדם נוגע במוכן לחברו – אפילו כמלוא נימה”

• מה רוצה המדרש לומר לנו?
  שלא שייך אפילו לרצות מה שיש לאחר. מה שמגיע לך מאת ה’ יבוא ואין לזה שום קשר למה שמישהו אחר מקבל.
  “זה מעשה שלי, וזה מעשה שלו” (ניתן להרחיב במושגים של ”שפע ו’צינור’ לפי הקבלה).

גם הפתגם העממי, שאנו משתמשים בו לפעמים, רומז לכוונה דומה:  ‘כל אחד והחבילה שלו’.

• מה זה אומר?

כל אחד צריך לחשוב על שתי תכונות טובות שלו ושתי תכונות לא טובות שלו.

נניח כל מני חפצים בחדר – גומיות, פונפונים, קוביות, אטבים, אבנים, חוטים, צבעים בגוונים שונים, ועוד חפצים מסוגים שונים.

על כל תלמיד לבחור ארבעה חפצים שמסמלים, מייצגים, תכונה שלו.

את החפצים יש להניח בתוך ה’חבילה’ שלנו – קופסא שנכין מקיפולי נייר. (עדיף שמיניות בריסטולים. כשאין זמן, אפשר להניח בשקית נייח חומה ולקשור בחוט).

שיתוף- בסיום הפעילות נבקש מכל תלמיד לבחור תכונה אחת טובה שלו ולשתף.
כדי להתרחק מהקנאה, אנחנו בוחרים להתרכז בטוב שלנו.