נכתוב על הלוח את אמירתו של רבי יהודה מן הגמרא (קידושין מט ע”א):

ר’ יהודה אומר: המתרגם פסוק כצורתו – הרי זה בדאי, והמוסיף עליו – הרי זה מחרף ומגדף!

נשאל את התלמידים כיצד הם מבינים את אמירתו של רבי יהודה? מה הקשיים העומד בפני אדם הרוצה לתרגם טקסט משפה אחת לשפה אחרת? (הן קשיי המעבר משפה לשפה והן מתרבות לתרבות)

נקרא את הסיפור על תלמי (פילדלפוס, מלך מצרים) שכינס 72 יהודים ונתן להם לתרגם את התורה ליוונית כדי לצרף את התרגום לספריה הגדולה שהיתה באותה עת באלכסנדריה ובה מיטב היצירות התרבותיות של העולם. המתרגמים שינו 12 פסוקים מהמקור בתורה, מסיבות שונות, ולמרות שישבו בחדרים נפרדים, ערכו את אותם שינויים בדיוק.

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ט עמוד א- ב

מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים, והכניסן בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להם על מה כינסן. ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקדוש ברוך הוא בלב כל אחד ואחד עצה, והסכימו כולן לדעת אחת. וכתבו לו (בראשית א’) אלהים ברא בראשית, (בראשית א’) אעשה אדם בצלם ובדמות, (בראשית ב’) ויכל ביום הששי, וישבות ביום השביעי, (בראשית ה’) זכר ונקבה בראו, ולא כתבו בראם, (בראשית י”א) הבה ארדה ואבלה שם שפתם, (בראשית י”ח) ותצחק שרה בקרוביה, (בראשית מ”ט) כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס, (שמות ד’) ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושא בני אדם, (שמות י”ב) מושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות ארבע מאות שנה, (שמות כ”ד) וישלח את זאטוטי בני ישראל, (שמות כ”ד) ואל זאטוטי בני ישראל לא שלח ידו,

(במדבר ט”ז) לא חמד אחד מהם נשאתי, (דברים ד’) אשר חלק ה’ אלהיך אתם להאיר לכל העמים, (דברים י”ז) וילך ויעבוד אלהים אחרים אשר לא צויתי לעובדם, וכתבו לו את צעירת הרגלים, ולא כתבו לו (ויקרא י”א) ואת הארנבת, מפני שאשתו של תלמי ארנבת שמה, שלא יאמר: שחקו בי היהודים והטילו שם אשתי בתורה.

לאחר קריאת הסיפור ממסכת מגילה נבקש מכל תלמיד לתאר לעצמו כאילו היה הוא אחד מן הזקנים המתרגמים. לאחר סיום המלאכה והפרידה מתלמי המלך, הוא שב לביתו שבארץ ישראל ובהגיעו לביתו הוא מעלה ביומנו את רשמי המסע. מה הוא כותב? כיצד הוא מתאר את תחושותיו עם השלמת התרגום? נקדיש כמה דקות של שקט לכתיבה, ולאחר מכן המעוניינים בכך יקריאו את שכתבו.

מן הסתם, רובם יתארו תחושות של שמחה וסיפוק ושל הודאה לה’ על הנס הגדול שאירע להם בכך שכולם תירגמו באופן זהה.  נספר לתלמידים כי גם הפילוסוף היהודי פילון שחי באלכסנדריה מעיד בספרו חיי משה כי בכל שנה ערכו תושבי האי פארום (בו נערך התרגום) יום חג ביום סיום התרגום ובאו לשם לא רק יהודים, אלא אף נכרים רבים מאוד כדי “לכבד את המקום שבו זרח לראשונה אור התרגום ולהביע תודה לאלהים בעד חסדו הישן המתחדש לעולמים”.

כעת נלמד עם התלמידים את שני המקורות הבאים:

1.מסכתות קטנות מסכת סופרים פרק א הלכה ז:

מעשה בחמישה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יוונית, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שלא הייתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה.

2.מגילת תענית מאמר אחרון:

בשמונה בטבת נכתבה התורה יוונית בימי תלמי המלך והחושך בא לעולם שלושה ימים.

נשאל את התלמידים כיצד הם מסבירים את הפער הזה – בין השמחה והנס הגלוי שאירע בתרגום השבעים לבין האופן הקשה בו חז”ל מדברים עליו- יום של תענית, של חושך. יום המזכיר את חטא העגל?

שלושה דימויים מרכזיים המצויים במקורות השונים יכולים להוות לנו פתח להבנת הבעייתיות בתרגום השבעים- המספר שבעים, ההשוואה לחטא העגל, והחשכה שלושה ימים. נשאל את התלמידים מה לדעתם מסמל כל אחד מהדימויים הללו? למה הוא רומז? איזה עולם אסוציאציות הוא מעלה?

כיוונים למחשבה (כדאי לתת לתלמידים להעלות את הדברים בעצמם): המספר שבעים מזכיר את האמירה כי שבעים פנים לתורה, אולי במעשה התרגום, ודווקא בנס בו כולם כתבו אותו הדבר, ישנה התרחקות מריבוי הפנים והעושר הטמון בלימוד התורה במקורה והיא הופכת למשהו אחד, חסר גוון וצבע. באופן דומה גם ההשוואה לחטא העגל יוצרת תחושה של הפיכת המופשט לקונקרטי. בעגל עשו עם-ישראל כביכול, אלוהים שניתן להצביע עליו, לומר “זה- זה”.  “אלה אלוהיך ישראל”. הסוד, המסתורין, החמקמקות שבאלוקות הפכו לעגל זהב ממשי וכבד. באופן דומה גם תרגום התורה הוא הפיכתה למקובעת, לחסרת רוח ומעוף. לא נתונה לפרשנות, לרבדים, לפרד”ס שבה… שלושת ימי החושך יכולים להזכיר גם את שלושת ימי ההגבלה שקדמו למתן תורה, לגילוי האור האלוקי וגם את מכת חושך במצרים שארכה שלושה ימים, והיתה כ”כ סמיכה “וימש חושך” שגרמה לאנשים לקפוא על מקומם- כך גם התרגום מקפיא את החיוניות שבתורה. באופן דומה כותב רבי חיים ויטאל כי תרגום בגימטריא= תרדמה. התרגום לעולם מצמצם ומקטין המחיוניות והאור שהיו במילות המקור.

הרב קוק במאמרי הראי”ה מתייחס להבדל בין לימוד התורה  על-ידי עם ישראל, בעברית, שפת הקודש, לבין לימודה על-ידי אומות העולם כהבדל שבין פנים לחוץ. הגויים יכולים להיפגש רק עם צידה החיצוני של התורה ואילו עמ”י נפגש עם הפנים. נקרא את דבריו של הרב קוק ונשאל את התלמידים מהו לדעתם לימוד תורה “מבפנים”? כיצד ניתן ליצור אותו? 

התורה, התנ”ך בכללו, היא המגילה אשר ראה יחזקאל בחזיונו, מגילת ספר כתובה פנים ואחור. היחש שלנו עם התורה שהיא חיינו, אוצר החיים שלנו, הוא כולו יחש פנימי, והיחש של כל העמים אליה הוא יחש חיצוני. היחש הזה מחולק וגם מאוחד, כמו שמהותנו בעצמה מציינת את ההבדלה מן העמים ואת ההצטרפות לכולם יחד. אנחנו קוראים את המגילה הזאת, החובקת זרועות עולם והגדולה מכל ערכי העולם כולם, בהערכה מופלגת מאד והם ג”כ קוראים אותה. אולם ההבדל בינינו וביניהם הוא, שאנו קוראים אותה מצד הפנים שלה, מעבר מזה, וכל העמים כולם אמנם גם הם מוכרחים להיות כורעי ברך לפני חסנה, תפארתה, קדושתה ואמתתה של התורה, אבל הם קוראים אותה מאחור, מצדה החיצוני. וערפליות רבה שרויה על הקשב שמקשיבים אפילו בחירי העמים את הד הקול של דברי התורה, של המגילה הנבואית, של ספר הספרים, בהיותו נקרא מהם לא לפנים, כ”א לאחור, לא מאותו הצד שהחיים הפנימיים של רוח ה’ אשר במלא עולמו יונקים ממנו כ”א מצד הרבה כהה והרבה חלוש מזה. אבל ביותר אנו סובלים מקוראי המגילה שלא כדרכה, מהקוראים אותה למפרע, מהמסרסים את כוונותיה ואת הוד קדושתה הניתן באור הפנים לנו, ואך לנו, “כי באור פניך נתת לנו ה’ אלקינו תורת חיים ואהבת חסד”. … אמנם אנחנו יודעים שגם אם העיכוב הלשוני יוסר, יש עוד הבדל גדול בין ההקשבה שלנו את הד הקול של הספר הנצחי, שבו קבועה כל עצמיותנו ובו משתקפים חיינו בכל בהירותם המקורית, ובין ההקשבה של כל העמים אפילו הטובים שבהם. אשר על כן מגילת קדשנו היא תמיד מגילה כפולה כתובה פנים ואחור

(לזכרו של לורד בלפור, מאמרי הראי”ה, ח”א עמ’ 248).

ניתן להציע כי אולי התיקון שלנו ליום בו תורגמה התורה ליוונית, הוא בחיבור לצד הפנימי של התורה ובלימודה מתוך חיבור לאינסופיות האלוקית שבה. לא להישאר בצד החיצוני של הלימוד, העיוני, אלא לחפש את הנשמה, את הפנימיות.

אפשר לערוך סבב- מתי הרגישו בלימוד תורה חוויה של מפגש עם הפנים שלה, של נגיעה משמעותית פנימית?

לחילופין, אפשר לסיים בשירו של דן פגיס ‘שיחה’ המתאר באופן חזק את ההבדל בין “לדבר על…” לבין “להיות בתוך…”.

שיחה/דן פגיס

אַרְבָּעָה שׂוֹחֲחוּ עַל הָאֹרֶן. אֶחָד הִגְדִיר אוֹתוֹ לְפִי הַסּוּג, הַמִּין וְהַזָּן. אֶחָד עָמַד עַל מִגְרְעוֹתָיו בְּתַעֲשִׂיַּת הַקְּרָשִׁים. אֶחָד צִטֵּט שִׁירִים עַל אֳרָנִים בְּכָל מִינֵי שָׂפוֹת. אֶחָד הִכָּה שֹׁרֶשׁ, הוֹשִׁיט עֲנָפִים וְרִשְׁרֵשׁ.

  בתוך “כל השירים” (הוצאת הקבה”מ ומוסד ביאליק, ירושלים תשנ”ב)

הצפנו את הבעייתיות בתרגום של טקסט כאשר התרגום לעולם משנה ואף מצמצם את הטקסט המקורי, ובפרט התורה, ששבעים פנים לה, כל תרגום מצמצמה. הרב קוק מציע שלימוד התורה ממקורה הוא לימוד ‘פנים התורה’. מתוך כך הבנו שהאתגר שלנו הוא להיפגש עם התורה מבפנים. השיר של דן פגיס נותן כיוון להבנת ההבדל בין לימוד חיצוני ולימוד פנימי: בלימוד חיצוני לומדים אודות הדבר ובלימוד פנימי לומדים אותו וחווים אותו.