ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!
האתר בתקופת הרצה וחלק מהתכנים עדין נמצאים רק באתר הישן, מוזמנים לבקר גם שם
סיפור רבי תנחומא עם שאלות מנחות
כפתיחה נבקש מהמשתתפים להיזכר בסיטואציה בה פגשו קיר אטום – בבה רצו משהו או היו צריכים משהו, אך המציאות לא איפשרה זאת, ולא היתה להם שליטה על כך. נשאל:
פעמים רבות אנו עומדים כיחידים וכציבור מול מצבים של חוסר אונים, בהם אנו נתקלים במציאות קשה ואיננו מוצאים דרך להשפיע או לשנות אותה. הדוגמא העיקרית לכך בימי קדם היא עצירת הגשמים – ללא מקורות מים חלופיים האדם היה תלוי באופן מוחלט בגשם, ובצורת היוותה בשבילו סכנה קיומית. אז מה עושים כאשר אין גשם? ניתן לאסוף תשובות אפשרייות מהכיתה.
נתחיל בקריאת הסיפור. נקרא אותו ברצף בלי להתעכב ולהסביר, ורצוי להקרין אותו על הלוח.
מאפיין בולט של סיפורנו הוא שהוא קצר מאד וכמעט כל מילה בו טעונה במשמעות. מבלי לנסות להסביר את הסיפור ולפרש מונחים שונים, נבקש מהמשתתפים להצביע על מילים שנראות להם משמעותיות במיוחד ושנושאות משמעות מיוחדת. ננחה אותם לסמן מילים אלו בדף, ולאחר מכן נאסוף בסבב את המילים שהודגשו. נסמן ונדגיש את המילים על הלוח, וניתן לאסוף מחשבות או אסוציאציות לגביהן (שוב, מבלי להיכנס לעומק הסיפור).
כעת נתחלק לחברותות ונעבור ללימוד מעמיק של הסיפור בעזרת השאלות המכוונות. ייתכן שחלקים בסיפור לא יהיו ברורים לחברותות, אך נעודד אותם לחשוב על תשובות אפשריות ולא נגלה אותם כעת בעצמינו.
לאחר מכן נחזור למליאה ונבצע אסיף. אם ישנן חברותו שמעלות שאלות לא פתורות, נעודד את הזוגות האחרים לנסות ולענות עליהם.
לאחר מכן נעבור על הסיפור ונסביר אותו במילותינו. להלן הסבר קצר, ומומלץ גם להיעזר במאמרו של שמואל פאוסט.
המדרש פותח בכך שישראל נצרכו לתענית. הדבר שאותו הם באמת הצטרכו הוא גשם, אלא שהם “דילגו” מיד אל התגובה האוטומטית- אם אין גשם נגזור תענית, נצום, וירד גשם.
הם באים בדרישה לרבי תנחומא שיגזור תענית. רבי תנחומא יודע שהדברים לא כל כך פשוטים, ושאין לתענית שום משמעות אם היא לא נעשית יחד עם שינוי פנימי, אך הוא משתף עמם פעולה כדי שהם יבינו בעצמם שלא זו הדרך. לאחר שלושה ימי תענית הגשם עדיין לא מגיע.
רבי תנחומא עומד לפני אנשי עירו ואומר להם: “בני, התמלאו רחמים אלו על אלו והקב”ה מתמלא עליכם רחמים” רבי תנחומא מנסה לומר לאנשי עירו מסר עמוק בקשר לגשם: החיסרון שלכם יתמלא רק אם תתמלאו קודם בעצמכם. היובש החיצוני, הבצורת, היא עדות ליובש פנימי אצלכם בלב, ביחסים שלכם אחד עם השני. אם תתמלאו מבפנים- תזכו גם להתמלאות חיצונית שתגיע ע”י הגשם שירד משמים. אם אתם תהיו רחמנים, אתם תעוררו את הרחמים של ה’ אליכם.
אך אנשי העיר לא שומכעים את עומק המסר, ומפרשים אותו, בדומה לתענית, כמעשה דתי- טכני, ללא כוונת הלב. הם יוצאים מהדרשה ופוצחים ב”מבצע צדקה” “מחלקים צדקה לענייהם” הם לא מתמלאים ברחמים, אין כאן פתיחה של הלב, חיפוש אחר חסד אמיתי, אלא מחלקים (ולא נותנים) צדקה ל”ענייהם” העניים שלהם. עניי המחמד שלהם, האנשים האוטומטיים שאצלם הולכים לעשות תמיד את ההתנדבויות של הסניף… הם לא באמת פותחים את ליבם ואת עיניהם לראות מי זקוק לרחמים.
ואז, תוך כדי “מבצע הצדקה” הם רואים אדם נותן סכום כסף לגרושתו. זוהי סיטואציה הניתנת לפרשנות, אולם הם מיד מפרשים אותה כעבירה. אם הוא נותן לגרושתו כסף מן הסתם מתרחש ביניהם דבר לא ראוי, הוא כנראה נותן לה את הכסף כתשלום על יחסי מין אסורים שהתקיימו ביניהם.
כל אנשי העיר (שמתנהלים לאורך כל הסיפור כחטיבה אחת – “הציבור” שכביכול עושה תהליך של תשובה יחד, ולא כאנשים פרטיים שכל אחד מהם צריך לעשות תהליך של תיקון דרכיו עם עצמו) הולכים מיחד לרבי תנחומא ואומרים לו- למה לנו לשבת פה בבית המדרש אם כזו עבירה נעשית בתוכנו? רבי תנחומא מנסה לברר מה הם ראו, ושולח שיביאו את אותם גרוש וגרושה לפניו. הוא שואל אותו מדוע נתן לה מעות והגרוש אומר את המשפט המרגש: “רבי, ראיתי אותה בצרה והתמלאתי עליה רחמים” הנה האדם, שלמרות שככל הנראה לא שמע את דרשתו של רבי תנחומא, הוא היחיד שעשה את מה שהרב דיבר עליו- פתח את ליבו והתמלא ברחמים. הוא באמת ראה את מי שנמצא סביבו. הוא היה מוכל לעזור למי שנמצא בצרה, גם אם זו גרושתו, שהוא אינו מחוייב כלפיה ואולי אפילו מערכת היחסים ביניהם עכורה. לבני העיר לא היתה עין טובה על אותו אדם הם מיד פירשו את מעשיו כעבירה, ופרשנות זו יותר מכל מעידה עליהם, על כך שבליבם אין רחמנות. במקום להתמלא ברחמים הם מחפשים על מי להטיל את האשמה בכך שהגשם אינו בא, ושהתענית לא פעלה. עין טובה מביאה לפרשנות טובה ומעשים טובים
בעקבות הבאת הגרוש וגרושתו לפני כל הציבור בבית המדרש של רבי תנחומא, עובר כל הציבור תהליך של שינוי אמיתי והבנה מה לא היה בסדר במעשיהם עד כה. רק עכשיו, אחרי שכל הציבור למד את השיעור שהוא היה צריך ללמוד, והבין את עומק טעותו בכך שלא באמת הבין על מה דיבר רק תנחומא כשקרא להם להתמלא ברחמים אלו על אלו, כעת כשליבם נפתח, אפשר להתפלל. רק כעת, אחרי שיש מבט אמיתי בין בני האדם שעל הארץ, יכול רבי תנחומא להרים את מבטו אל השמיים בתפילה ולבקש מריבונו של עולם לרחם על עמו ולהוריד גשמים.
ואכן, מיד יורדים הגשמים ונתרווה העולם.
נחלק את הכיתה לארבע קבוצות, ונביא בריסטולים גדולים ומגוון של חמרי יצירה. כל קבוצה תכין כרזה המיועדת לעיטור קירות בית המדרש של רבי תנחומא, לאור לימודנו. ניתן לבחור מילה או משפט מהסיפור, או מהמקורות הנלווים בדף.
בסיום נבקש מכל קבוצה להציג את הכרזה, וגם להסביר את המסר העומד מאחוריה. ניתן לתלות את הכרזות בתערוכה כיתתית.
פתחנו את השיעור בהצפת תחושות חוסר האונים מול מציאות שאינה בשליטתנו. העלינו את התחושות העולות מכך, ואת סוגי התגובות האפשריות. קראנו את סיפורו של רבי תנחומא, על הניסיון של הציבור לפתור את הבעיה באופן חיצוני וטכני ועל האופן בו הוא גורם להם לעשות תשובה. העמקנו בלימוד בחברותו ובמליאה, וסיימנו בפעילות יצירה של כרזות עם מסריו של ר’ תנחומא.
אך גם כעת חשוב להפנות את תשומת הלב לכך שתליית כרזות עלולה להמשיך את אותה הטעות של הציבור בסיפור. נזמין את המשתתפים להביט בכרזות, ובמקום לצעוק את המסרים האלו החוצה לעצור ולנסות להדהד אותם פנימה. היכן אני נופל בנקודות אלו? היכן אני יכול להשתפר?
היו הראשונים להוסיף תגובה בנושא