נפתח את השיעור בשאלה : מיהו אדם הגדול בתורה?

ניתן לרשום על הלוח את המילים “גדול בתורה”, ולרשום מסביב את התשובות שעולות (תכונות, יכולות, התנהגות וכו’).

נסביר כי בשיעורים הקרובים נעסוק בדמותו של רבי זירא, וניתן עליו רקע מקדים:

רבי זירא, או רבי זעירא כפי שהוא מכונה בתלמוד הירושלמי, הוא אמורא בבלי, שבהמשך עלה לארץ ישראל, חי בדור השלישי לאמוראים. בבבל היה תלמידו של רב יהודה ולאחר עלייתו לארץ למד בבית המדרש של רבי יוחנן. היה ידוע ברצינותו הרבה ובדקדקנותו בנוסח השמועות שנאמרו מפי חכמים (בבלי ערובין פ ע”א, בבלי בבא מציעא מג ע”ב בבלי נידה מח ע”א). כמה סיפורי ניסים מופלאים נקשרו בדמותו (בבלי מגילה ז ע”ב, בבלי סנהדרין סה ע”ב). זכה לאריכות ימים ונפטר בשיבה טובה.

נתחיל בלימוד משותף על הסיפור המתאר את עלייתו לגדולה של ר’ זירא.

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף יד עמוד א
רבי זירא הוה מיטמר למיסמכיה, דאמר רבי אלעזר: לעולם הוה קבל וקיים. כיון דשמעה להא דאמר רבי אלעזר: אין אדם עולה לגדולה אלא אם כן מוחלין לו על כל עונותיו – אמצי ליה אנפשיה. כי סמכוה לרבי זירא שרו ליה הכי: לא כחל ולא שרק ולא פירכוס – ויעלת חן.

תרגום: רבי זירא היה מתחבא מפני הסמיכה, שאמר רבי אלעזר: לעולם היה בחשכה וכך תחיה. כיון ששמע את מה שאמר רבי אלעזר: אין אדם עולה לגדולה אלא אם כן מוחלין לו על כל עונותיו- גילה את עצמו. כשסמכו את רבי זירא שרו לו כך: לא כחל ולא שרק ולא פירכוס – ויעלת חן.

נשאל:

• מדוע מתחבא רבי זירא?
• מה גורם לשינוי דעתו?
• מה משמעות השיר ששרו לרבי זירא עם סמיכתו?

נאסוף את התגובות השונות בכיתה. נסביר: בסיפור הסמיכה של רבי זירא (שהתקיימה בארץ ישראל משום שאין סמיכה בבבל- בבבל הוא נקרא רב זירא, ולאחר הסמיכה בארץ נקרא רבי זירא) ניתן לראות את הערכתם הרבה של חכמים אליו, שזה מקרוב הגיע מבבל ובכל זאת קנה מהר את מעמדו בקרב תלמידי החכמים של ארץ ישראל. כמו כן אנו למדים מסיפור זה על ענוותנותו הרבה, ועל כך שברח מן הגדולה והשררה. מעניין לראות כיצד רבי זירא עומד מול שתי מימרות של רבי אלעזר- ששתיהן מבטאות כנראה קול פנימי הקיים בתוכו- מצד אחד הרצון להצניע את עצמו, ומן הצד השני- הרצון לזכות למחילת עוונות.

המהרש”א מסביר את משמעות השיר שרו לרבי זירא חכמים, ומוסיף נקודה חשובה לדמותו:

מהרש”א סנהדרין י”ד
העושה עצמו כפרוש ואינו פרוש מקרי צבוע כמו שעושה עצמו יפה ע”י הצבע ואינו יפה. ולזה אמרו “לא כחל” וכו’ שאינו מן הצבועים שעושין עצמן כפרושין, ככחול הזה שהוא צבע לעינים כך יש צבועין כפרושין עושין עצמן כעוצם עיניו שלא יסתכל בנשים… וכן “לא שרק” שהוא צבע לפנים הם הם הצבועים עושין עצמן כפרושים לפנים (=כלפי חוץ)… וכן “לא פירכוס” שהוא צבע שעושה בשערות כן העושים עצמם כפרושים וכנזירים לגדל שיער, שמכל אלו מידות הצבועין לא היו ברבי זירא אבל יעלת חן- שנושא חן מצד עצמו בלי צבע כן היה רבי זירא שהיה מעלה חן שהיא התורה.

השיר ששרו לו בזמן הסמיכה מבטא את ענוותנותו הרבה של רבי זירא ואת האמת הפנימית המאפיינת אותו, ללא צורך בגינונים חיצוניים. לפי המהרש”א, בפרישות מן העולם יש מן הענווה והבריחה מהכבוד, אך למעשה יש בה גם מן היהירות והצביעות. עצם הבחירה להיות פרוש מעמידה א האדם במקום נבדל ומתנשא מכל הציבור.

• בעקבות מקור זה ניתן לעסוק במתח שבין צניעות וענווה לעשייה והכרה ציבורית וכן ביחס שבין גינוני כבוד והדר (אותם אפשר להשוות לכחל והשרק המוזכרים ב”שיר הסמיכה” של רבי זירא) לבין פשטות נטולת גינונים – יתרונות וחסרונות של כל צד.

הגמרא בה מנסים תלמידי רבי זירא להבין את סוד אריכות הימים לה זכה, מצויה בתוך רצף של סיפורים דומים, בהם ניתנות תשובות שונות לשאלה זו אצל חכמים שונים. בספרו מסילת ישרים (פרק יט) מסביר הרמח”ל כי המשותף לכל הדברים המזכים באריכות ימים הוא מידת החסידות- דקדוק במצוות שבין אדם למקום לפרטיהן עד כמה שידו של אדם מגעת, והקפדה מקסימלית בכבוד הבריות ומאמץ תמידי להיטיב לאחר.

כעת נחלק את הכיתה לקבוצות בהתאם לגודלה, ונחלק את הקטעים הבא ללימוד:

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כח עמוד א
שאלו תלמידיו את רבי זירא: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא הקפדתי בתוך ביתי, ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני, ולא הרהרתי במבואות המטונפות, ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין, ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא ששתי בתקלת חבירי, ולא קראתי לחבירי בחכינתו (=בכינוי ולא בשמו האמיתי) ואמרי לה בחניכתו. (=בשם המשפחה שלו)

אוצר המדרשים (אייזנשטיין) אלפא ביתא דבן סירא עמוד 43
ואמרו עליהם על רבי זירא ועל רב פפא שמימיהם לא שחו שיחת חולין, ולא ישנו בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראיי, ולא קידמן אדם לבית המדרש, ולא מצאן אדם יושבין ושותקין אלא יושבין ושונין, ולא בטלו מקדוש היום, ולא כנו שם רע לחביריהם, ולא נתכבדו בקלון חביריהם, ולא עלתה קללת חביריהם על מטתם, ולא נסתכלו בצלם דמות רשע, ולא קבלו מתנות, ותרנין היו לקיים מה שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא.

שאלות מנחות:

• האם יש מכנה משותף לדברים שאפיינו את התנהגותו של רבי זירא?
• מה יכול להיות הקשר בין דברים אלו לבין אריכות ימים?
• בחרו אחת מן התכונות שברשימה והתמקדו בה. נסו להעמיק ולהבין מהי משמעותה ומדוע היא כה חשובה וגורמת לאריכות ימים.  לסיכום, הכינו הצגה קצרצרה  שממחישה את אותה תכונה.

לאחר העבודה בקבוצות נחזור למליאה, וכל קבוצה תציג בקצרה את ההצגה שהכינה – כך נקבל מול עיננו פסיפס מוחשי של דמותו של רבי זירא.  נסכם את הקטע הראשון:

את העובדה שזכה לאריכות ימים מייחס רבי זירא להנהגותיו המיוחדות שמבטאות הן מסירות מיוחדת ללימוד התורה והן יחס רגיש לחברה הסובבת אותו. את הביטוי “ולא ששתי בתקלת חברי” אפשר להסביר בשתי דרכים- 1. לא שמחתי בליבי כאשר ראיתי שחברי מתבזה- מה שיכול להגדיל את ערכי לעומתו. 2. לא הרשיתי לעצמי להחצין שמחה ולעלוז כאשר היה בסביבתי חבר פגוע. לגבי הביטוי “מימי לא הקפדתי בתוך ביתי”, נקרא את פירושו של ה”באר מים חיים”:

רבי חיים טירר מצ’רנוביץ’ באר מים חיים, כי תשא לב
מימי לא הקפדתי בתוך ביתי וכו’. ולשון בתוך ביתי לכאורה אינו מובן והיה די לומר מימי לא הקפדתי. ואמנם באמת כי גם במדת הכעס המגונה מאוד מאוד מכל מקום צריך האדם להשתמש בה לפעמים לצורך עבודת גבוה כמו לכעוס על עוברי רצונו יתברך שמו וכדומה בדבר מצוה וכמאמר חז”ל (ברכות ס”ג.) בפסוק (משלי ג’, ו’) בכל דרכיך דעהו, זה פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה ואמר רבא אפילו לדבר עבירה וכו’. … הרי שהוא עבודה גדולה ביחוד השם ובודאי גם הקדוש רבי זירא השתמש בזה לצורך גבוה (כי בודאי ר’ זירא היה מקיים והלכת בדרכיו, והבן). ואמנם התפאר רבי זירא שמעולם לא הקפיד בתוך ביתו פירוש בפנימיותו בלבבו לא היה בו שום הקפדה כל דהוא רק מבחוץ היה נראה כמתכעס לפנים שיעשו כחפצו לשם שמים.

הבאר מים חיים משם את הדגש על המילה “בתוך ביתי”. לא ייתכן שרבי זירא לא הקפיד כלל – שהרי הכעס היא מידה חיונית ולעיתים חובה עלינו לכעוס ולהקפיד כאשר אנו נתקלים במציאות מקולקלת. אלא שאצל רבי זירא הכעס התקיים ברבדים החיצוניים שלו, אך בנקודה הפנימית, בעומק ליבו, הוא לא כעס כלל – והיה באמונה ובעין טובה.

בלימוד עסקנו בקשר שבין ההתנהגות בעולם הזה לבין אריכות הימים. נקודה זו מעוררת את שאלת השכר והעונש- הרי ראינו צדיקים גדולים שלא זכו באריכות ימים, וכן מקובלנו ששכר המצוות הוא בעולם הבא ולא בעולם הזה! יש המסבירים שהידור מצווה או עשיית מצוות מעבר לחיוב המינימלי אכן יכולה להוסיף לאדם שנות חיים, אך רבי נחמן מברסלב עונה על שאלה זו באופן אחר.

ר’ נחמן מסביר את הביטוי “אריכות ימים” לא כתוספת של ימים ושנים לחיים, אלא כהרחבת והעמקת כל יום ויום בפני עצמו:

וַאֲרִיכוּת יָמִים, הַיְנוּ שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּרְאֶה לְהַאֲרִיךְ וּלְהַגְדִּיל יָמָיו. כִּי כָל יוֹם וָיוֹם מִמָּקוֹם שֶׁמַּתְחִיל אֵצֶל כָּל אֶחָד, בְּוַדַּאי בַּתְּחִלָּה הוּא קָצָר. הַיְנוּ שֶׁבִּתְחִלַּת הַיּוֹם, קָשָׁה עָלָיו מְאֹד הָעֲבוֹדָה שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, כְּגוֹן לְהִתְפַּלֵּל וְלִלְמֹד וְכַיּוֹצֵא. וְעַל כֵּן הַיּוֹם בִּתְחִלָּתוֹ הוּא קָצָר, כִּי צָרִיךְ לְהַתְחִיל מְעַט מְעַט, וְאַחַר – כָּךְ מִתְרַחֵב וְהוֹלֵךְ בַּעֲבוֹדָתוֹ. וְצָרִיךְ הָאָדָם לִרְאוֹת לְהַגְדִּילָה וּלְהַרְחִיבָה וּלְהַאֲרִיךְ כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה שֶׁבָּא אַחַר כָּךְ, לְהַגְדִיל וּלְהַרְחִיב בְּתוֹסְפוֹת קְדֻשָּׁה. וְכֵן כְּשֶׁבָּא יוֹם הַשֵּׁנִי, יִהְיֶה הוֹלֵךְ וּמִתְרַחֵב בְּתוֹסְפוֹת קְדֻשָּׁה יְתֵרָה. וְכֵן בְּכָל פַּעַם וּפַעַם יִהְיוּ יָמָיו מִתְרַחֲבִין בְּתוֹסְפוֹת קְדֻשָּׁה, וְזֶה בְּחִינַת אֲרִיכוּת יָמִים (ליקוטי מוהר”ן תורה ס)

אם כך, משמעותה של “אריכות ימים” היא לא קבלה של זמן נוסף – אלא הרחבה והעמקה של הזמן שכבר ניתן לנו, ע”י הוספת קדושה ולימוד ומצוות.

לצורך ההמחשה, נחלק לכל משתתף דף עם טבלה ריקה של לו”ז שבועי (מצ”ב).

בשלב ראשון, נבקש מהמשתתפים למלא את הלו”ז השבועי שלהם כמו שהוא נראה פחות או יותר ביומיום. לאחר מכן, נבקש מהם “להאריך את ימיהם” ע”י הוספת תוכן לאותם ימים – מעשים טובים, לימוד, חיבור עם חברים וכו’.  התרגיל מראה כי לא ניתן האריך את היום באופן פיזי ולהוסיף לו שעות, אך ניתן להגדילו על ידי הוספת תוכן של קדושה.

התחלנו את השיעור במושג “גדול בתורה” והעלינו אסוציאציות ומושגים שונים.  התחלנו בלימוד משותף על עלייתו של ר’ זירא לגדולה ועל המתח שבין ענווה  ובין חיבור למציאות.  למדנו בקבוות על התכונות בזכותן זכה לאריכות ימים וניסינו להציגן בכיתה. לסיום העמקנו במושג “אריכות ימים” בעזרת תורתו של ר’ נחמן מברסלב וניסינו להתבונן כיצד אנו יכולים “להאריך את ימינו”.

אם נחבר את חלקי השיעור נראה כי גדולה אמיתית איננה נובעת ממראית עין – היא נובעת מתוך חיבור למציאות ובזכות התוכן שאותו יוצק האדם לחייו.