נפתח את השיעור במשפט על הלוח – “שנאת חינם היא: … ” ונבקש מהתלמידים להשלים את המשפט. נשים לב להגדרות שלהם ונרשום את תשובותיהם על הלוח בצד, כך שהם יישארו לאורך השיעור.

המהרש”א קושר בין הגדרת שנאת חינם לסיפור שכולנו מכירים – קמצא ובר קמצא:

“מקדש שני …מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם”. כמפורש פרק הנזקין (גיטין נה ע”ב- נו ע”א) בעובדא דקמצא ובר קמצא, שהוא היה תחילת החורבן, עיין שם.”

נשים לב שהמהרש”א מגדיר את סיפור קמצא ובר קמצא כתחילת החורבן ולא כגורם אליו. אם כך מה יש בסיפור הזה שמסמל את תחילת החורבן? היכן באה לידי ביטוי שנאת החינם בסיפור הזה? מה לסיפור הזה ולנו?  בשאלות אלו נעסוק בשיעור.

נבקש מהתלמידים לקרוא את סיפור קמצא ובר קמצא בחברותות, ולמלא טבלה שמתייחסת לכל דמות, מעשיה, ופרשנות של התלמידים לגבי חלקה בחורבן. להלן פירוט העמודות בטבלה:

1. הדמות [בעל הבית, קמצא, בר קמצא, השליח, החכמים, רבי זכריא בן אבקולס, הקיסר]
2. מה עשתה בסיפור.
3. משמעות המעשה שלה ביחס לחורבן [באיזו מידה גרמה לו ישירות/בעקיפין, באיזו מידה יכלה למנוע את החורבן וכיצד וכד’]
   

   אָמַר רַ’ יוֹחָנָן: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר:
   “אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה” (משלי כח, יד) –
   עַל קַמְצָא וּבַר קַמְצָא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם,
   עַל תַּרְנְגוֹל וְתַרְנְגֹלֶת חָרַב הַר הַמֶּלֶךְ,
   עַל יָתֵד שֶׁל מֶרְכָּבָה חָרְבָה בֵּיתָר.

   “על קַמְצָא וּבַר קַמְצָא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם”. –
   מַעֲשֶׂה בְּאָדָם שֶׁהָיָה אוֹהֲבוֹ קַמְצָא
   וְשׂוֹנְאוֹ – בַּר קַמְצָא.
   עָשָׂה סְעֻדָּה.
   אָמַר לְשַׁמָּשׁוֹ: לֵךְ וְהָבֵא לִי קַמְצָא.
   הָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ אֶת בַּר קַמְצָא.
   בָּא וּמְצָאוֹ יוֹשֵׁב.
   אָמַר לוֹ: הֲרֵי שׂוֹנֵא אַתָּה לִי, וּמָה לְךָ כָּאן? עֲמֹד וָצֵא!
   אָמַר לוֹ: הוֹאִיל וּבָאתִי – הַנִּיחֵנִי, וְאֶתֵּן לְךָ דְּמֵי כָּל מָה שֶׁאֹכַל וְאֶשְׁתֶּה.
   אָמַר לוֹ: לֹא. – אֶתֵּן לְךָ דְּמֵי חֲצִי סְעֻדָּתְךָ…
   – לא!
   – אֶתֵּן לְךָ דְּמֵי כָּל סְעֻדָּתְךָ
   – לא!
   תְּפָסוֹ בְּיָדוֹ, הֶעֱמִידוֹ וְהוֹצִיאוֹ.

   אָמַר בַּר קַמְצָא: הוֹאִיל וְיָשְׁבוּ חֲכָמִים
   וְלֹא מִחוּ בּוֹ –
   מִכְּלָל שֶׁנּוֹחַ לָהֶם –
   אֵלֵךְ וְאַלְשִׁין עֲלֵיהֶם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.
   בָּא וְאָמַר לוֹ לַקֵּיסָר: מָרְדוּ בְּךָ הַיְּהוּדִים.
   אָמַר לוֹ: – מִי יֹאמַר?
   אָמַר לוֹ: שְׁלַח לָהֶם קָרְבָּן וְתִרְאֶה אִם יַקְרִיבוּהוּ.

   הָלַךְ וְשָׁלַח בְּיָדוֹ עֵגֶל מְשֻׁלָּשׁ.
   בַּהֲלִיכָתוֹ הֵטִיל בּוֹ בַּר קַמְצָא מוּם בְּנִיב שְׂפָתַיִם,
   וְיֵשׁ אוֹמְרִים – בְּדֻקִּין שֶׁבְּעַיִן, מָקוֹם שֶׁלָּנוּ הֲרֵי הוּא מוּם וְלָהֶם אֵינוֹ מוּם.
   אָמְרוּ חֲכָמִים לְהַקְרִיבוֹ, מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת;
   אָמַר לָהֶם רַ’ זְכַרְיָה בֶּן אַבְקוּלַס: יֹאמְרוּ, בַּעֲלֵי מוּמִים קְרֵבִים לַמִּזְבֵּחַ.
   אָמְרוּ לַהֲרֹג אֶת בַּר קַמְצָא, שֶׁלֹּא יֵלֵך וִיסַפֵּר לַמֶּלֶךְ.
   אָמַר לָהֶם רַ’ זְכַרְיָה: יֹאמְרוּ: מֵטִיל מוּם בְּקָדָשִׁים – יֵהָרֵג.

   אָמַר רַ’ יוֹחָנָן: עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל רַ’ זְכַרְיָה בֶּן אַבְקוּלַס הֶחֱרִיבָה אֶת בֵּיתֵנוּ
   וְשָׂרְפָה אֶת הֵיכָלֵנוּ
   וְהֶגְלַתְנוּ מֵאַרְצֵנוּ

   (מתוך ספר האגדה)

לאחר מילוי הטבלה (ותשומת לב התלמידים לכך ש’קמצא’ בכלל לא נמצא פיזית בסיפור) נשאל – לפי הסיפור מי אחראי לחורבן? ומתוך כך: מה המעשה שהביא לחורבן?

נשים  לב שבאגדה ישנן שתי התייחסויות בנוגע לאחריות לחורבן – אחת מופיעה בתחילת האגדה, “בגלל קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים”, השניה מופיעה בסוף האגדה, “ענוותנותו של רבי זכריה החריבה את ביתנו”.

נסביר מהי אותה ‘ענוותנות’ של רבי זכריה – חוסר היכולת להתגמש, להבין את גודל השעה לעומת הכרעות הלכתיות נקודתיות, החשש ממה יאמרו ולא ממה שהולך לקרות אם לא יעשו את ההצעות שעלו.

נבקש מהתלמידים להביע את עמדתם בשאלה מה גרם לחורבן, דרך הזמנה לקדמת הכיתה שנים/שלושה תלמידים שיציגו את הגורמים השונים.

נשלח את התלמידים ללמוד בחברותות את פירושיהם של של המהר”ל ושל הרב יגאל אריאל לסיפור קמצא ובר קמצא. כל תלמיד ילמד מקור אחד, יענה על שלוש השאלות ולאחר מכן יסביר לחברו את המקור אותו למד.

השאלות:

• כיצד מתייחס המקור לקמצא ובר קמצא – האם הסיפור התרחש באמת?
• האם המקור מתייחס לרבי זכריה בן אבקולס ולאמירותיו, ואם כן מהי מידת אחריותו על החורבן?
• מהו הערך שנפגם שבו מתמקד הסיפור ובעצם זה שהוביל לחורבן?

נחזור למליאה ונסכם עם התלמידים את הלימוד דרך השאלות. העיקרים שיש להדגיש בסיכום:

מפירוש המהר”ל עולה כי עצם שמותיהם של הגיבורים – קמצא ובר קמצא- מלמד על המצב ערב החורבן שעם ישראל היה מחולק ומפורד ועל כן נחרב בית המקדש שהוא סמל לאחדות. על כן, פחות משנה העובדה אם סיפור זה קרה באמת או לא, הסיפור מדגיש ומדגים את הפירוד וחוסר האחדות. נשים לב שהמהר”ל לא מתייחס כלל למעשה רבי זכריה.

מפירוש הרב יגאל אריאל עולה שמסיפור קמצא ובר קמצא ניתן ללמוד שני דברים עיקריים:

נקודה ראשונה – הסיפור הוא בעצם תמונת מראה לחברה כולה, והוא רק דוגמה למצב ששרר בעם ערב החורבן. במהלך הסיפור טעות גוררת טעות ואף אחד לא חשב לעצור רגע ולתקן את המצב וזה מה שהביא את החורבן.
נקודה שניה – הסיפור הוא גם תמונת מראה ליחסי ישראל ורומי. הסיפור מציג קצר בתקשורת ביחסי ישראל ורומי שמביא לחורבן. ר’ זכריה מוצג כגורם שפגם בתקשורת בין ישראל לרומי ומחזק את ההוכחה לקיסר שמרדו בו היהודים. כלומר, הסיבה לחורבן היא חוסר תקשורת בין בני אדם. אפשר להציע שזו אולי המשמעות העמוקה של שנאת חינם.

כעת נעמיק במשמעות הלימוד לחיינו על ידי תרגיל כתיבה אישית:

שלב א: הרב יגאל אריאל כתב שהסיפור הוא תולדה של טעויות. נסו להצביע על נקודות המפנה שבהן יכל הסיפור להשתנות ולהיגמר בטוב. נסו ל’תקן’ את הסיפור ועל ידי כתיבה לשנות את השלשלות הדברים, ולכתוב המשך אחר לסיפור.

שלב ב: חישבו על מקרה בחיים שלכם שהיתה לכם תקשורת לקויה או חוסר תקשורת עם אדם קרוב (חבר, הורה, אח, מורה וכד’), ונסחו הודעת וואטספ שהייתם רוצים לשלוח כעת לאחר לימוד הסיפור.

לאחר הכתיבה נחזור למליאה, ונזמין את המשתתפים לשתף במה שמתאים. לאחר מכן נחזור לרשימת ההגדרות של שנאת חינם מתחילת השיעור – לאחר לימוד הסיפור והפירושים, נבחר הגדרה ונכתוב מה עלינו לעשות על מנת לתקן אותה בכיתה/חברה שלנו.

בשיעור עסקנו במושג שנאת חינם והעמקנו בסיפור קמצא ובר קמצא על מנת לגלות בו משמעויות חדשות. למדנו את הסיפור בחברותות וניתחנו אותו בעזרת טבלה. למדנו אתפירושיהם של המהר”ל והרב אריאל שמוסיפים נקודות מבט חדשות על משמעות הסיפור והמסר שלו.  לבסוף התבוננו כיצד ניתן לתקן קילקולים מסוג זה, הן על ידי כתיבה מחדש של הסיפור המדרשי והן על ידי תיקונים ממששים ביחסים בחיינו האישיים.

סיפור קמצא ובר קמצא, כסיפור המכונן של החורבן מזמין אותנו לחשוב על המשמעויות העמוקות והרחבות שלו ועל היחסים שלנו בחברה. ראינו כי לכל דמות בסיפור יש חלק במעשה, בין אם בפועל ובין אם במשמעות, וכי יש לא מעט שלבים בהם היה ניתן לעצור ולתקן את הנעשה. מהסיפור עולות מספר משמעויות לשנאת חינם והמסר לימינו הוא שכל אחד יכול לעשות את התיקון הנדרש על מנת שהחברה תהיה טובה יותר.