נפתח בשאלה:

• איך יום שישי נראה אצלכם בבית? לחוץ? רגוע?
• אצל מי בבית ההורים עובדים בערב שבת?
• האם זה משפיע על אווירת היום?

נסביר כי מתוך העיסוק של המשנה בדף נ’. במנהג שלא לעשות מלאכה בערבי פסחים, עוסקת הגמרא באיסור עשיית מלאכה בערבי שבתות. לאחר שעסקה הגמרא בהבדל בין איסור עשיית מלאכה בערבי פסחים לאיסור בערבי שבתות, עוברת הגמרא לעסוק ברווח של הנמנע ממלאכה בערב שבת, אפילו אם עושה זאת שלא לשמה.

סוגייתנו כוללת ברייתא שמביאה כלל הכולל ארבע סיטואציות ופירוטן, את הבהרת דברי הברייתא על ידי רבא, אמירה נוספת של רבא המנמקת ומסבירה את דבריו וסיוע לדבריו מרב יהודה המבאר עוד את הדברים.

נכתוב על הלוח את מקורות הלימוד בהם נעסוק בשיעור זה. נזמין את התלמידים ללמוד אותם בחברותות:

1. גמרא פסחים דף נ’:
2. רש”י על הסוגיה
3. תוספות על הסוגיה ד”ה ‘וכאן’.
4. אורחות צדיקים שער הששה עשר – שער העצלות.

נפתח בסוגיה:

ת”ר: יש זריז ונשכר ויש זריז ונפסד, יש שפל ונשכר ויש שפל ונפסד.

זריז ונשכר – דעביד כולי שבתא ולא עביד במעלי שבתא.

זריז ונפסד – דעביד כולי שבתא ועביד במעלי שבתא.

שפל ונשכר – דלא עביד כולי שבתא ולא עביד במעלי שבתא.

שפל ונפסד – דלא עביד כולי שבתא ועביד במעלי שבתא.

אמר רבא: הני נשי דמחוזא אע”ג דלא עבדן עבידתא במעלי שבתא משום מפנקותא הוא דהא כל יומא נמי לא קא עבדן, אפילו הכי שפל ונשכר קרינן להו.

רבא רמי: כתיב: ‘כי גדול עד שמים חסדך’ (תהילים נ”ז, י”א)  וכתיב: ‘כי גדול מעל שמים חסדך’ (תהילים ק”ח, ה’) – הא כיצד? – כאן בעושין לשמה וכאן בעושין שלא לשמה.

וכדרב יהודה, דאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה.

• מה החשיבות הגדולה בהימנעות ממלאכה בערב שבת, עד כדי כך שמי שנמנע מכך יוצא נשכר ומי שעושה יוצא נפסד?
• האמנם השאלה האם אדם ירוויח אם יפסיד אינה קשורה לרמת חריצותו אלא להימנעות ממלאכה בערב שבת?
• האם יש עוד דברים שהעצל יוצא מרוויח?
• האם תמיד מצווה שלא לשמה זה מעשה חיובי? היכן עובר הגבול? (לשאלה זו מתייחס התוספות ד”ה ‘וכאן’)
• האמנם מתוך ש’לא לשמה’ בא ‘לשמה’?

מהברייתא עולה שהשאלה אם אדם ירוויח או יפסיד אינה תלויה בשאלה אם הוא זריז או עצלן, אלא בשאלה אם הוא עושה מלאכה בערב שבת או לא. רבא מעיר שנשות העיר מחוזא, למרות שאינן עושות מלאכה כל השבוע וגם בערבי שבתות כי הן מפונקות, הן נקראות ע”פ אמות המידה של הברייתא ‘שפל ונשכר’. לכאורה דבריו פשוטים שהרי זה מה שאמרה הברייתא!

אלא שרבא רצה להבהיר לנו את כוונת הברייתא, שלא נטעה ונחשוב שהנשכר נשכר (בין אם הוא זריז ובין אם הוא עצלן), כיוון שהוא לא עושה מלאכה בערב שבת מתוך כוונה של מצווה – לכבד את השבת ונזהר שלא לחלל אותה, אבל אם הוא נמנע ממלאכה מעצלות – עליו לא דיברה הברייתא ואין דינו כדין מי שלא עושה מלאכה בערב שבת. מדגיש לנו רבא שאין זה כך וגם אם ההימנעות ממלאכה נובעת מעצלות, אפילו במצב כזה, האדם יוצא נשכר.

את הרעיון הזה מבהיר רבא מעימות משני פסוקים. כתוב ‘כי גדול עד שמים חסדך’ וכתוב ‘כי גדול מעל שמים חסדך’, מסביר רבא שהחסד הנעשה עם העושה מצוות ‘לשמה’ הוא אפילו מעל השמים והחסד הנעשה עם העושה מצוות שלא לשמה הוא רק ‘עד השמים’. כסיוע לדבריו מביא רבא את דברי רב יהודה בשם רב שעל האדם לעסוק בתורה ובמצוות גם אם זה שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה – בסוף יבוא לשמה.

נלמד במליאה יחד מדברי האורחות צדיקים, שער העצלות:

העצלות היא מידה רעה מאוד. מי שזאת המידה גוברת בו, ענייניו מקולקלים מאוד בעולם הזה ובעולם הבא… כי העצלים אוהבים מנוחה, ומתוך כך המצוות קשות עליהם, ולימוד התורה כבדה על נפשם, ויברחו מן המדרש אל המנוחה. וכשהם יושבים בבית-הכנסת ישנים…

ויש עצלות שהיא טובה מאוד – כגון היושב ומתעצל לעשות רעות ולרדוף אחר התאוות…

ועל זה העניין אמרו רבותינו:

יש זריז ונשכר, ויש זריז ונפסד; יש עצל ונשכר, ויש עצל ונפסד.

זריז ונשכר – שעושה מלאכתו כל השבוע ואינו עושה בערב-שבת.

זריז ונפסד – שעושה מלאכה כל השבוע ועושה גם-כן בערב-שבת.

עצל ונשכר – שאינו עושה מלאכה כל השבוע ואינו עושה בערב-שבת.

עצל ונפסד – שאינם עושה מלאכה כל השבוע ועושה בערב-שבת (פסחים נ, ב).

ראה איך העלו חכמים בלבבם שיש זריזות שהיא טובה ויש זריזות שהיא רעה, וכן בעצלות. לכן תחשב שתעשה הטוב בכל איבריך ובכל מחשבותיך, ותבחר מכל איבר ואיבר קצת קלות וקצת כבדות, והכל לשם שמים.

תהא קל לשבת עם חברים המתחברים לתורה ולמצוות,

ותהא כבד לשבת עם הליצנים ועושים רעה;

ותהא קל בעיניך לראות דת ודין ועניני המצוות,

ותהא כבד בעיניך לראות מעשה הבלים ולהסתכל באשת איש ובעבודה-זרה;

ותהא קל באוזניך לשמוע מוסרים ותוכחות ודין-תורה,

ותהא כבד באוזניך לשמוע נבול-פה ודברים בטלים;

ותהא קל באפך לכעוס על הרשעים,

ותהא כבד לכעוס על הצדיקים;

ותהא כבד בפיך ובלשונך המריבות והשקרים והליצנות והלשון הרע,

ותהא קל בפיך בדברי-תורה ותוכחות ולצוות על הטוב;

ותהא כבד בידך להרים יד ברעך,

ותהא קל בידך ליתן צדקה ולעשות מלאכתך באמונה;

ותהא כבד ברגליך לילך בדרכי הרשעים – ללכת למשתאות וללכת בטיולים,

ותהא קל ברגליך לרוץ לבתי-כנסיות ולבתי-מדרשות וללכת לבקר חולים ולעשות לוויה ולכל המצוות;

ותהא כבד בלבבך לחשב הרהורים רעים,

ותהא כבד על הקנאה ועל השנאה,

ותהא קל בלבבך לחשב הרהורי תורה ולהשיג מעלות אהבת השם יתברך ויראתו הטהורה, ובזה תהא קל וזריז בלבך להתדבק באור העליון.

• מה יחסו של הארוחות צדיקים לעצלות?
• מהי עצלות טובה?
• מתי מתאים להיות עצל? מדוע?

נראה שבעל האורחות צדיקים הבין שהברייתא עוסקת במצבים שטוב להיות בהם עצל. (נשים לב שהוא גורס בברייתא ‘עצל’ ולא ‘שפל’.) לשיטתו אומרת הברייתא שטוב להיות עצל בערב שבת. פשט הברייתא היא כמובן כמו שהסברנו שמדובר בנמנע ממלאכה לא מעצלות אלא לשמה, אלא שגם העושה מעצלות יוצא נשכר. אין סתירה בין הבנתנו להבנת בעל ה’אורחות צדיקים’ אך ישם לשים לב להבדל בין הפשט לדרש.!

בעל ה’אורחות צדיקים’ מלמד אותנו שבכל מידה ומידה יש טוב ויש רע, ואין מידה שכולה רעה. לגבי מידת העצלות, ניתן ללמוד מסוגייתנו שיש מצבים שטוב להיות אפילו עצלן. סוגייתנו נתנה דוגמא של הימנעות ממלאכה בערב שבת, אך מכאן לומדים את הכלל ובעל ה’אורחות צדיקים’ מפרט אותו להמון דוגמאות – מתי טוב להיות זריז ומתי טוב להיות עצלן.

מבקש מהתלמידים לחשוב על סיטואציה בה עשו מעשה לא טוב וסיטואציה בה נמנעו מעשיית מעשה טוב. לאחר החשיבה נבקש לכתוב את הסיטואציות ולהציע מספר דרכים לנתב את העשיה והזריזות ולנתב את ההמנעות מעשיה והעצלות למקום חיובי.

נשים מוזיקה מרגיעה בכיתה, ונעודד את התלמידים לחשוב ברצינות ולכתוב דברים כנים ואמיתיים.

לאחר שנראה שרוב התלמידים סיימו, נסדר את הכיתה במעגל ונאפשר למי שרוצה לשתף את כולם בסיטואציות שהוא רשם. לאחר שנפגשנו עם כל מיני סיטואציות של זריזות ועצלות במקומות לא נכונים, ניתן לתלמידים להציע הצעות איך ניתן לנתב את העשייה ואת אי העשייה בצורה נכונה וחיובית. את ההצעות נרשום על הלוח. לבסוף נחלק את הפתק הבא ונדגיש שרק מי שרוצה ומוכן שימלא אותו:

אני מקבל על עצמי להיות עצלן מתי שנכון.

הדרך שתעזור לי לעשות זאת היא: ________________________________________________

                                                                               חתימה: ______________.

(חשוב לייצר אווירה של רצינות של פירגון הדדי, כדי שלא יהיה מצב שמישהו יפגע מהערות של האחרים. אם לא בטוחים שהאווירה תבטיח זאת, או שאנחנו חוששים שתלמיד עצלן ייפגע מעצם העלאת הנושא, ניתן לקחת את מי שחוששים לגביו לשיחה לפני השיעור שבו נבהיר לו את הדברים)

נסיים ונקרא יחד מתוך ספר החינוך:

ועתה בני, אם בינה – שמעה זאת והטה אוזנך ושמע, אלמדך להועיל בתורה ובמצוות: דע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם, אם טוב ואם רע.

ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, ובכוח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות.

ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצוות, אם יעסוק תמיד בדברים של דופי – דרך משל, שהכריחו המלך ומינהו באומנות רעה, באמת אם כל עסקו תמיד כל היום באותה אומנות – ישוב בזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור.

כי ידוע הדבר ואמת, שכל אדם נפעל כפי פעולותיו, כמו שאמרנו. ועל כן אמרו חכמים זיכרונם לברכה: “רצה המקום לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות” (מכות פרק ג משנה ט”ז}, כדי להתפיס בהן כל מחשבותינו ולהיות בהן כל עסקינו, להיטיב לנו באחריתנו. כי מתוך הפעולות הטובות אנחנו נפעלים להיות טובים וזוכים לחיי עד. ורמזו זיכרונם לברכה על זה באומרם: “כל מי שיש לו מזוזה בפתחו וציצית בבגדו ותפילין בראשו — מובטח לו שלא יחטא” (מנחות מג ב), לפי שאלו מצוות תמידיות, ונפעל בהן תמיד.

לכן, אתה ראה גם ראה מה מלאכתך ועסקך, כי אחריהם תימשך ואתה לא תמשכם. ואל יבטיחך יצרך לומר: “אחרי היות לבי שלם ותמים באמונת אלהים, מה הפסד יש כי אתענג לפעמים בתענוגי אנשים, לשבת בשווקים וברחובות, להתלוצץ עם הלצים ולדבר צחות, וכיוצא באלו הדברים שאין מביאים עליהם אשמות וחטאות, הלא גם לי לבב כמו להם, קוטני עבה ממותניהם, ומדוע ימשכוני הם אחריהם” אל בני! השמר מפנהם פן תילכד ברשתם! רבים שתו מתוך כך כוס תרעלתם — ואתה את נפשך תציל.