כרקע לסוגייה עצמה, אנו ממליצים לצפות במצגת 1 וכן במצגת 2 הממשיכה את המצגת הראשונה. בשקופיות האחרונות, ישנן הצעות לשימוש במצגות באופנים שונים. רצוי לעיין בהן, טרם ההחלטה כיצד להשתמש במצגות.

נקרין מקרה שהובא בפני בית המשפט לתביעות קטנות: חברה שגייסה נערים ונערות לצילומים בסט של סרטים או פרסומת, דרשה מהם כסף עבור קורס לשחקנים, ולא התחייבה לתת להם עבודה לאחר מכן. נערה אחת פנתה לחברה, שילמה בעד קורס הכשרה כביכול, ולמעט פעם אחת שנקראה להיות ניצבת בתוכנית של יאצפן (בהתנדבות), לא קיבלה שכר ולא פניות נוספות.

נחלק את התלמידים לקבוצות, ונציג בפניהן מספר שאלות הבהרה על המקרה:

• על מה מדברת המודעה ומה היא מבטיחה ?
• מה חשבה הנערה כשהיא התקשרה לאותה חברה ?
• כיצד מגבה החברה את עצמה מבחינה משפטית?
• מהו עיקר הטענה של הנערה ?

הקבוצה תדון על המקרה, ותכתוב שתי טענות בעד הנערה, ושתי טענות בעד החברה.

נאסוף את הטענות מכל הקבוצות ונרשום אותן על הלוח [אם המורה מעוניין לעשות שימוש בחלק זה כמשחק המשך (כמו דיבייט או משפט), חשוב שבשלב הזה לא לתת את פסק הדין].

בהקשר ההלכתי, נדגיש כי הגמרא מתעסקת גם בדברים שגורמים נזק לחבר, אך לא ניתן לגבות תשלום על הנזק הנ”ל. מעשים מסוג זה נקראים לרוב ‘ גרמא ‘ – כלומר, נזיק עקיף שנגרם לחבר על ידי או על ידי רכושי.

נלמד יחד מתוך מסכת בבא קמא:

תניא אמר ר’ יהושע

ארבעה דברים העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואלו הן :

הפורץ גדר בפני בהמת חבירו

והכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה

והשוכר עדי שקר להעיד,

היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו.

• מדוע החליטה הגמרא, להביא את הברייתא של ר’ יהושע? במילים אחרות, כיצד הדיון הנ”ל קשור לסוגיה העוסקת בשמירה פחותה?
• הפורץ גדר: באיזה כותל מדובר? על מה בדיוק היה מתחייב אם הכותל הוא כותל בריא ( על הכותל, או על נזקי הבהמה).
• הכופף קמתו: האם האש יכלה להתפס ישירות בקמה, בעקבות הכיפוף של השיבולים?  באיזה מקרה מדובר למסקנת הגמרא?  האם אתה יכול לראות במקרה זה, שתי רמות של עקיפות בנזק המתואר ?
• טמון באש: (ישנה גירסה בברייתא שבמקום, הכופף קמתו של חבירו, מביאים מקרה של טמון באש – כלומר, אדם גרם לשריפה בשדה חבירו, אלא שמה שנשרף היה מכוסה, ולכן המזיק לא מתחייב על דברים שנשרפו כשהיו טמונים) – מה ההגיון שניתן למצוא בפטור מנזק אש, כאשר המצית לא ידע ולא ראה את החפצים הנשרפים היות והם היו טמונים?האם הפטור על חפצים שהיו טמונים, מתייחס למקרה בו כבר בעת ההצתה הם היו טמונים, או גם אם בהמשך התפשטות האש, נוצר מצב שהם כוסו והיו טמונים?
• השוכר עדי שקר: עבור מי הוא שכר את עדי השקר ?  האם עדי השקר חייבים במשהו ( דיני אדם / דיני שמים )? הרי אין שליח לדבר עבירה, אז מדוע שנחשוב שהשוכר יהיה חייב בכלל?
• היודע עדות לחבירו:אדם שיודע עדות לחבירו ואינו מעיד, עובר איסור? איזה? האם הציווי בתורה מתייחס לעדות של שנים או אפילו אחד? במידה שהיה האדם היחיד מעיד את עדותו, האם בהכרח היה ביה”ד מוציא כסף על פי העדות של אדם אחד?

נעמיק בהבנה שלנו את הלימוד:

נבקש מהתלמידים לנסות לנסח התפתחות או איפיון מיוחד בין כל אחד מארבעת המקרים ברמת העקיפות של הנזק.

• במידה שהיינו רוצים לחייב גם בדיני אדם, מה היה נדרש שיקרה בכל מצב?
• האם המניעים של הפורץ גדר בפני בהמת חבירו, ישפיעו על הדין ( אולי פרץ על מנת לגנוב את הבהמה, או שפרץ על מנת שבהמה תצא ותזיק את החצרות ליד)?
• מהו בכלל הביטוי המעשי אם אכן קיים כזה, לחייב בידי שמים ?

נסביר כי בב”מ צ”א. לפי רש”י ‘אתנן אסרה התורה ואפילו בא על אימו’  מסביר שבדין קים ליה בדרבה מיניה, אומנם אם התחייב מיתה ופטור מלשלם, זה רק בדיני אדם, כי לא ניתן לגבות את החוב על מעשה שכבר נענשים עליו, אולם בדיני שמים הוא מחוייב לתת כסף. אפשרות אחרת, אומר רש”י, שבמידה שהניזק תפס את ממונו של זה שהתחייב בדיני שמים לא ניתן יהיה להוציא ממנו. רבי משולם מלוניל אומר שמי שנתחייב בדיני שמים פסול לעדות היות ורובץ עליו חשבון כספי, ובכך הוא כמו גזלן שפסול לעדות. דעה אחרת: היות ואין כאן חיוב ממוני אלא עוון על שהפסיד את חבירו, מדרכי התשובה הוא שיחזיר את הכסף שהפסיד לחבירו ובכך יחזור הוא בתשובה כלפי השמים.

נחלק לתלמידים טבלה ונבקש מהם לענות עליה יחד בזוגות. לאחריה נמשיך לדון:

• לאור העובדה שישנם הרבה מקרים שבם הדין הוא ‘פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים’,  מה מיוחד דווקא במקרים שהביאה הברייתא?
• מדוע קישרו דווקא את הברייתא הנ”ל לסוגיה שלנו שדנה בשמירה פחותה?
• מדוע בכלל קיים הבדל בין דין שמים לארץ , הלוא התורה שאנו דנים על פיה, מקורה גם כן בשמים – בצו האלוקי?
• האם הדעה הטוענת שבדיני שמים לא עונשים את האדם פחות מגיל 20 , יכולה לההתקשר לדיני שמים שמובאים אצלנו. אם כן, כיצד ?

במסכת שבת דף פט עמוד ב: “…דל עשרין דלא ענשת עלייהו…” רש”י מסביר שם – “שכן מצינו בדור המדבר שלא ענש הקדוש ברוך הוא אלא מעשרים שנה ומעלה, דכתיב (במדבר יד) במדבר הזה יפלו פגריכם וגו’ מבן עשרים שנה ומעלה אשר הלינותם עלי“.

בזה”ק וירא (דקי”ח ב’) מחלק ז”ל: “הא אוקמיה דלאו בר עונשין הוא דבי דינא דלתתא (של מטה)  עונשין מתליסר שנין וב”ד דלעילא ( שלמעלה)  מכ’ ואע”ג דחייבא הוא לאו בר עונשים הוא“.
ז”א, שבית דין בעולם הזה באמת מעניש מגיל 13, אולם ב”ד של מעלה מעניש מגיל 20 למרות שהוא בר עונשים כבר מגיל 13.

ומביא בשו”ת הרשב”א (חלק ו סימן קעט) טעם: “והטעם לפחות מעשרים שאינו דן דיני נפשות אפי’ שהביא ב’ שערות לפי שאין אדם עומד על שלמות דעתו עד שיהא בן עשרים ולפיכך אינו נידון בדיני שמים עד שיהא בן עשרים“.

• אדרמה
• בכתיבה

פתחנו במקרה שהציף את המורכבות של מעשים שהם לכאורה בסדר אך בפועל מזיקים. דרך בבא קמא ראינו שיש מעשים שפטורים בהם מדיני אדם אך חייבים בהם מדיני שמיים. הרחבנו על מעשים אלו וניסינו לראות האם גם לנו יש חלק במעשים כאלה. סיימנו בתפילה שנמצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם.