ניתן לכל תלמיד אוסף של פסוקים שעל פי הפשט במובן הרדיקלי של המילה מובנים באופן שונה מאשר המדרש ההלכתי שלהם.

נבקש מכל תלמיד לנסות ולכתוב:

• מה הפרשנות של הפסוק וההלכה על פי הפשט ועל פי המדרש ההלכתי?

מטרת תרגיל זה היא לפתוח את הפער שבין קריאות אלו ואת ההיגיון שיש בכל קריאה. (דוגמא לפסוקים: “עין תחת עין”, ” לטוטפות בין עיניך”, “וקצותה את כפה”, לפני עיוור לא תתן מכשול”, “חרש לא תקלל”)

ניתן לכל חברותא את הפסוקים מספר שמות העוסקים בדין “בא במחתרת” ונבקש מהם לנסח אותם מחדש באופן שלא ישאיר מקום לשאלות:

אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב, וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ, דָּמִים.  אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו, דָּמִים לוֹ:  שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם אִם אֵין לוֹ, וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ.  אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה, מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם

המוקד שלנו בשיעור זה יהיה הביטוי “אם זרחה השמש עליו” שעל פי הפשט מובן כאור יום ועל פי הדרש מובן כוודאות שהגנב לא בא על מנת להרוג.

(במידה וניסוח מחדש של הפסוק כולו עלול להסיט את התלמידים ממוקד הדיון ולקחת יותר מידי זמן, נוכל להסתפק בלבקש מהם לנסח מחדש את החלק הזה שבפסוק).

נלמד את הרמב”ם בהלכות גניבה פרק ט’ הלכות ז-ח ואת השגת הראב”ד על אתר:

רמב”ם הלכות גניבה פרק ט, הלכות ז-ט:

ז. הבא במחתרת בין ביום בין בלילה – אין לו דמים, אלא אם הרגו בעל הבית או שאר האדם, פטורין. ורשות יש לכל להרגו, בין בחול בין בשבת, בכל מיתה שיכולין להמיתו, שנאמר: “אין לו דמים” (שמות כב, א).

ח. ואחד הבא במחתרת, או גנב שנמצא בתוך גגו של אדם, או בתוך חצרו, או בתוך קרפיפו, בין ביום בין בלילה. ולמה נאמר “במחתרת”? לפי שדרך רוב הגנבים לבוא במחתרת בלילה.

ט. ומפני מה התירה תורה דמו של גנב אף על פי שבא על עסקי ממון? לפי שחזקתו שאם עמד בעל הבית בפניו ומנעו – יהרגנו, ונמצא זה הנכנס לבית חבירו לגנוב כרודף אחר חבירו להרגו, ולפיכך יהרג, בין שהיה גדול, בין שהיה קטן, בין זכר, בין נקבה.

השגת הראב”ד:

ואחד הבא במחתרת, או גנב שנמצא בתוך גגו של אדם, או בתוך חצרו, או בתוך קרפיפו, בין ביום בין בלילה. אמר אברהם: איני נמנע מלכתוב את דעתי שנראה לי אף על פי שדרשו חכמים: “אם זרחה השמש עליו” דרך משל, אם ברור לך הדבר כשמש שלא בא על עסקי נפשות וכו’, אף על פי כן אין מקרא יוצא מידי פשוטו: ביום אינו רשאי להרגו שאין גנב בא ביום אלא להשמטה, שומט ובורח מיד. ואינו מתעכב לגנוב ממון גדול ולעמוד על בעליו להרגו אלא גנב בלילה, מפני שגנב לילה יודע שבעל הבית בבית או בא להרוג או ליהרג. אבל גנב יום, אין בעל הבית מצוי בביתו, ושמוטה בעלמא הוא. וחיי ראשי כל מבין די לו בזה.

נבקש מהתלמידים לחדד את נקודת המחלוקת שבין הרמב”ם והראב”ד ונסכם יחד:

1. הרמב”ם סובר שהביטוי “אם זרחה השמש” צריך להיות מובן על פי משמעותו הסימלית, דהיינו: וודאות על מה בא הגנב והשאלה האם הסיטואציה מתרחשת ביום או בלילה איננה רלוונטית לדיון.
2. הראב”ד סובר שהביטוי “אם זרחה השמש” צריך להיות מובן כפשוטו, דהיינו באור יום לעולם אין דין בא במחתרת.

במידה והתלמידים מתקשים בהבנת ההבדל שבין הפוסקים, ניתן להם לקרוא את הערת המגיד משנה על אתר שמגדיר את ההבדל הזה:

 הבא במחתרת וכו’. זה מבואר בכתוב ונדרש בסנהדרין (עב ע”א). ומה שחייב ביום, נראה לי שיצא לו מן הברייתא ששנינו שם בזה הלשון: “תנו רבנן: ‘אם זרחה השמש עליו’. וכי השמש עליו בלבד זרחה? אלא אם ברור לך הדבר כשמש”. וזה פירושו: “וכי השמש בלבד”, כלומר אם פירוש הכתוב כשתזרח השמש ביום יהיה לו דמים שאינו בא להרוג ביום, יאמר הכתוב: “אם זרחה השמש” סתם, ולא יאמר “עליו”, שהשמש לכל העולם זורח? אלא הכוונה הוא שבין ביום ובין בלילה אין לו דמים אלא אם כן הדבר ברור כשמש.

והראב”ד ז”ל כתב דביום אינו רשאי להרגו דאין מקרא יוצא מידי פשוטו, והאריך בזה. ומה יעשה הראב”ד בפסוק: “וקצותה את כפה” (דברים כה, יב), ובפסוק “עין תחת עין” (שמות כא, כד), ובפסוק “וגם בעליו יומת” (שמות כא, כט), שכל אלו נדרשין בממון שלא כפשטן. ואפשר שהוא סובר שהברייתא לא באה למעט שאין לו דמים, דודאי יש לו. אלא שממילת “עליו” יצא לנו דין האב על הבן. ודברי רבינו ז”ל עיקר, שזו היא פשטה של ברייתא באמת.

[” ‘וקצותה את כפה’ – ממון” (בבא קמא כח ע”א); ” ‘עין תחת עין’- ממון” (בבא קמא פג ע”ב);

” ‘וגם בעליו יומת’- בידי שמים. אתה אומר בידי שמים או אינו אלא בידי אדם? כשהוא אומר ‘אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו’, הא נותנין פדיון למומתין בידי שמים” (מכילתא, משפטים, נזיקין פרשה י)].

נבקש מהתלמידים לחפש בתוך הסוגיות שלמדנו קולות שמחזקים את אחד משני הפירושים שראינו.

כפי שמעיר המגיד משנה הברייתא בגמרא ששואלת את השאלה: “וכי השמש עליו בלבד זרחה?” מפקיעה את האפשרות להבין את הפסוק כפשוטו שמדובר באור יום ועוברת להבנה שמדובר בשאלה של וודאות.

• איך אתם חושבים שהראב”ד קרא את הגמרא הזו?

(תרגיל זה חשוב בבחינת קריאה הלכתית על רקע קריאה פרשנית: הן בקריאת הפסוקים שבתורה והן בקריאת הברייתא שבגמרא).

ננסח יחד עם התלמידים את העיקרון הפרשני שעומד בבסיס כל אחת מהפסיקות הנ”ל.

נחזור לדוגמאות שנתנו לתלמידים בראשית השיעור ונפתח עם התלמידים דיון רחב יותר ביחסי פשט ודרש:

• מה המשמעות לכך שחז”ל פירוש את התורה לא על פי פשטה בלא מעט דוגמאות?
• מה הקשיים שפרשנות זו יכולה לעורר בנו?
• כיצד נוכל להתמודד עם הקשיים הללו?

דיון זה עשוי להציף את חשיבות התלמיד חכם במערכת ההלכתית שהוא בעל הרשות לדרוש את הפסוקים ומאידך את הקושי שיתכן שיש לתלמידים באמונת חכמים זו. זה דיון חשוב והכרחי בניית החיים הרוחניים והדתיים של התלמידים וכדאי לתת לו את המרחב וההתייחסות.

נבקש מכל תלמיד לקחת דף ולחלק אותו לשניים: בצד אחד לכתוב את הכותרת “פשט” ובצד שני את הכותרת “מדרש הלכתי”.

נבקש מכל תלמיד לכתוב מתחת לכל אחת מהכותרות מה הוא לוקח בעקבות הדיון והלימוד שערכתם בכיתה בשיעור זה מכל אחת מסוגי הקריאות והפרשנויות לפסוקי התורה.

ניתן להפוך את התרגיל למופשט קצת יותר ולבקש מכל תלמיד לכתוב מילות תודה שאומר כל קול לקול האחר על מה שהוא תורם ומוסיף לקריאה בפסוקי התורה ולעולם הדתי והרוחני שלנו.

פתחנו בנסיון לפרש בעצמנו מילים מהפסוקים בלי פירושם ההלכתי. העמקנו בסוגיה וראינו שמפרשים מדייקים בה מילים רבות. ניסינו לעגן את כל פירוש בפסוקים וסיימנו במשימת כתיבה על מה למדנו מהפשט של הפסוקים ומהדרש שלהם.