ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!
האתר בתקופת הרצה וחלק מהתכנים עדין נמצאים רק באתר הישן, מוזמנים לבקר גם שם
נשמר באזור האישי

סוכה, נב ע”א: על משיח בן יוסף שנהרג, על יצר הרע שנהרג

  • צוות לב לדעת
צוות לב לדעת
תצוגת כיתה מלאה
סוכה, נב ע”א: על משיח בן יוסף שנהרג, על יצר הרע שנהרג
לב השיעור
פתיחה
מפגש
לימוד - משיח בן יוסף
התבוננות
לימוד - התמודדות עם יצרים
הפנמה
אסיף
שימו לב! שיעור זה שווה באורכו לשני שיעורים.
חומר הלימודים בתלמוד. הספד על משיח בן יוסף ועל היצר הרע.
לב השיעור: מה בין התמודדות עם היצר ומשיח בן יוסף?
פתיחה: הקדמה - משיח בן יוסף והתמודדות עם יצרים

נפתח ונסביר: בנבואת הנביא זכריה נאמר שבאחרית הימים יהיה הספד גדול: “ביום ההוא יגדל המספד בירושלם כמספד הדד רמון בבקעת מגדון” (יב, יא). בהספד זה יעמדו הגברים והנשים בנפרד (שם י-יד). במהלך הסוגיה נשאלת השאלה: “הא הספידא מאי עבידתיה? פליגי בה רבי דוסא ורבנן. חד אמר: על משיח בן יוסף שנהרג, וחד אמר: על יצר הרע שנהרג”.

אנו נעסוק בקצרה בשני נושאים אלו: משיח בן יוסף והתמודדות עם יצרים.

  • מה לדעתכם הקשר בין השניים?
  • מיהו משיח בן יוסף ובמה הוא שונה ממשיח בן דוד?

א. משיח בן יוסף:

במקורות מדובר על שני משיחים בישראל: משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. משיח בן יוסף הוא מנהיג משבטי ישראל, ומבטא את הגאולה החומרית, ומשיח בן דוד הוא מנהיג משבט יהודה, ומבטא את הגאולה הרוחנית. בגמרא בסוכה נאמר שההספד הנזכר בפסוק בזכריה הוא על משיח בן יוסף שנהרג, ובגמרא במסכת מגילה (ג ע”א) הוסבר בשם תרגום יונתן בן עוזיאל שההספד על משיח בן יוסף יהיה כמו ההספד על אחאב בן עמרי מלך ישראל, עובד עבודה זרה שנהרג על ידי הדד רמון בן טברימון ברמות גלעד [הכוונה לבן הדד מלך ארם שעבד עבודה זרה שנקראה רמון; מלכים א כב, כט-מ], וכמו ההספד של יאשיה בן אמון מלך יהודה, מלך צדיק שנהרג על ידי פרעה נכֹה בבקעת מגידו (מלכים ב כג, כט; דברי הימים ב לה, כ-כד), ועליו קונן ירמיהו הנביא (שם כה).

  • מה ייחד את אחאב ויאשיהו, שגרם לכך שהספידו דווקא אותם?

הפסוק בזכריה והדרשות במסכת סוכה ומגילה, הופכים אצל הראי”ה קוק לאחת מאבני היסוד של הציונות הדתית.

ב. התמודדות עם יצרים:

בסוגיה ישנן אמירות ודרשות על מעלליו של יצר הרע ועל ההתמודדות אתו. אנו נעיין בשלוש כאלה: “כי הגדיל לעשות” – אמר אביי: ובתלמידי חכמים יותר מכולם… כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו”; “יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום… מתגבר עליו בכל יום”; “אם פגע בך מנוול זה – משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא – נימוח; אם ברזל הוא – מתפוצץ”.

  • מדוע ללומדי תורה קשה יותר להתמודד עם יצרים?
  • מדוע “כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו”? מה ההבדל בין “מתגבר” ל”מתחדש”?
  • איך מתמודדים עם ההתגברות וההתחדשות הזו?
  • מה ההשוואה שבין יצר הרע לאבן או ברזל?
  • מה יקרה בבית המדרש לאחר שנמשוך לשם את היצר הרע?
מפגש: לימוד - משיח בן יוסף

נפתח בלימוד בחברותות על משיח בן יוסף. נבקש מכל חברותה ללמוד את המקורות ונענה יחד על השאלות לאחר כל מקור.

א. תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ג עמוד א:

“ביום ההוא יגדל המספד בירושלם כמספד הדדרמון בבקעת מגדון” (זכריה יב, יא), ואמר רב יוסף: אלמלא תרגומא דהאי קרא לא ידענא מאי קאמר: ביומא ההוא יסגי מספדא בירושלים כמספדא דאחאב בר עמרי דקטל יתיה הדדרימון בן טברימון ברמות גלעד, וכמספדא דיאשיה בר אמון דקטל יתיה פרעה חגירא בבקעת מגידו.

רש”י על אתר:

אלמלא תרגומא דהאי קרא וכו’ – שלא מצינו בכל המקרא הספד להדדרמון בבקעת מגידו, ויונתן תרגמו לשני הספידות: הדדרימון ברמות גלעד (מלכים א כב, כט-מ), ויאשיהו בבקעת מגידו כדמפרש בספר מלכים (ב כג, כח-ל).

ב. הרב אברהם יצחק הכהן קוק, “המספד בירושלים”, מאמרי ראי”ה, עמ’ 99-94 (נעמיק בס’ מישורים)

בפטירת הד”ר בנימין זאב הרצל ז”ל, כ’ תמוז תרס”ד:

“בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם כְּמִסְפַּד הֲדַדְרִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן” (זכריה יב, יא)… והנה חז”ל (סוכה נב ע”א) אמרו שהספד זה יהיה על משיח בן יוסף שנהרג. וצריך להבין בכלל למה אנו צריכים לשני משיחים – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, והרי התכלית המכוון הוא שנשיא אחד יהיה לכולם, “ודוד עבדי נשיא להם לעולם” (יחזקאל לז, כח).

שני המשיחים כביטוי לשני הכוחות שבעם:

כשם שיצר השם יתברך באדם הגוף והנשמה, ולעומתם הכוחות הנוטים להחזיק קיום הגוף על מכונו לשכללו ולפתחו, וכן הכוחות המחזיקים כח הנשמה הרוחנית ומעדנים ומשכללים אותה, ותכלית השלמות הוא שיהיה הגוף חזק ואמיץ ומפותח כראוי, והנשמה בריאה וחזקה ומשוכללת, מושכת אחריה בכוחה האדיר את כל כוחות הגוף האמיצים והחזקים, לתכלית השכל הטוב והטהור, חפץ העליון ברוך הוא בעולמו, כן הכין בישראל ביחוד שני אלה הכוחות: [א] הכח המקביל לערך הגוף האנושי, השוקק לטובת האומה במעמדה ושכלולה החומרי, שהוא הבסיס הנכון לכל התכניות הגדולות והקדושות שישראל מצויינים בהן, להיות עם קדוש לד’ אלקי ישראל, ולהיות גוי אחד בארץ לאור הגויים, [ב] והצד השני עצם הכח לשכלול הרוחניות בעצמה. וההבדל שביניהם, שלהצד הראשון יש דוגמא בין כל עמי הארץ לישראל, כמו שאנו שווים להם בגופניות כאשר האדם שוה בכח החיים שבו לאחד הבעלי חיים, והצד השני הוא הענין המתייחד לישראל עצמם, שעל זה נאמר: “ד’ בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר” (דברים לב, יב), מצד תורת ד’ והקדושה העליונה המיוחדת לישראל עם קדוש.
  • לאור ההשוואה בין הגוף והנשמה של האדם והאומה, הסבר: למה נזקקת אומה שחיה בארצה?”
  • במה דומה האדם לבהמה, ומה מייחד את בני האדם ממנה?
  • במה דומה עם ישראל לאומות העולם, ובמה הוא מתייחד?

שני כוחות באומה – יוסף ויהודה:

והנה מתחילה הוכנו ב’ הכוחות הכלליות בשני השבטים שהוכנו למלוך בישראל: אפרים ויהודה, שהוא [אפרים מיצג את] כלל יוסף, ויהודה. וכמו בתחילה – מעשי אבות סימן לבנים. יוסף היה המשביר (בראשית מב, ו), ששלח אותו אלקים לפליטה גדולה “להחיות עם רב” (בראשית נ, כ), והחיה את יעקב ובניו בחיי החומר, “לחם לפי הטף” (בראשית מז, יב) בעת שגם כן כל הארץ באו למצרים לשבור. והיה נבלע בין האומות, וידע שבעים לשון (רש”י בראשית נ, ו), שהוא מורה על הצדדים שיש יחש שיווי בין ישראל לעמים כולם. ומכל מקום ידע כח קדושתו, ודוקא ע”י זה היתרון “אין עשו נופל כי אם ביד בניה של רחל” (בראשית רבה פרשה עג). …ויהודה מיוחד לכח ישראל המיוחד “הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ” (תהללים קיד, ב), ועל אהל יוסף נאמר “אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם” (תהלים עח, ס).
  • כיצד בא לידי ביטוי הפן החומרי במנהיגותו של יוסף, וכיצד בא לידי ביטוי הפן הרוחני במנהיגותו של יהודה?
  • מדוע “אין עשו נופל כי אם ביד בניה של רחל”?

חבלי שני משיחים:

…על כן עומד בכל משך זמן הגלות המצב הכללי של האומה בדרך ניגודי של אלה שני הכוחות, שלפעמים מתגלה נטייה לחוזק הלאומי החומרי ויתר הצרכים האנושים הכוללים, שנובע בעיקרו מיסוד הנטיה המיוחדת ליוסף ואפרים, ולפעמים מתנערת הנטיה הרוחנית לקיומה של תורה והפרחת הצד הרוחני המיוחד לישראל, להרים קרן ביראת ד’, באהבתו, ובאהבתה של תורה ודרכיה. …וכשהם משמשים בערבוביא מצרת הגלות ומקוצר הדעות ופיזור הכוחות, הם חבלי משיח, הכוללים חבלי שני משיחים, “אשר חרפו אויביך ד’ אשר חרפו עקבות משיחך” (תהילים פט, נב), שתי העקבות של תרין משיחין. והנה פעולת משיח בית יוסף, שתהיה ההכשרה הכוללת, אע”פ שודאי תהיה עם זה ממולאת בדעת ויראת ד’ שנמצאת הרבה גם כן, לתכלית הכשרת כלל האנושיות, מ”מ כיון שהיסוד העיקרי המרובה באיכותו, שהוא התייחדות הצורה הפרטית הישראלית בהתגברה, אינו בולט בו כל כך, אי אפשר לו להתקיים, על כן עתיד משיח בית יוסף להיות נהרג.
…על כן יהיה המספד גדול מב’ הצדדים, שיכירו שיש טעות ביסוד הנטיות שהן בנויות להיות מתאחדים, וכל כך גרמו קלקולים בנטותם לפירוד, לחבל איש מעשה רעהו.
  • מה גורם למתח ולאי ההתאמה בין הכוחות?
  • מהי משמעות הביטוי “משיח בן יוסף שנהרג”, ומדוע המספד עליו יהיה כה גדול?

אחאב מלך ישראל ויאשיהו מלך יהודה – מייצגי שני הכוחות:

והנה התכונה של החיבה הלאומית נתגלתה באחאב שחבב מאד את ישראל, ואחז מעשה אבותיו עמרי שהוסיף עיר אחת בארץ ישראל (מלכים א טז, כד; סנהדרין קב ע”ב), ו”דורשי רשומות אמרו כולם באים לחיי העולם הבא, ‘לי גלעד’ (תהילים ס, ט; קח, ט), זה אחאב שנפל בגלעד” (סנהדרין קד ע”ב), שהיה מעמיד פנים במלחמה גם אחר שנחתו בו החצים, כדי שלא להבעית את ישראל (מלכים א לה, כב; מועד קטן כח ע”ב). אומץ רוח כזה בא מאהבה יתירה ונפלאה. גם כיבד את התורה מפני שעל כל פנים שמר את כבוד האומה כלפי חוץ לפני בן הדד (סנהדרין קב ע”ב; שמות רבה ג, ח), ועם כל זה לא הכיר ערכה של תורה וקדושת השי”ת המיוחדת שבה כל יתרונם של ישראל. ע”כ הלך בדרכי איזבל ובחוקות התועבות של גויי הארץ לפי המדה שהיתה שולטת אז ברוח הזמן (מלכים א טז, לא).
לעומת זה יאשיהו הגביר את הצד הרוחני עד אין דומה בכל המלכים, כעדות הכתוב: “וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה’ בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו” (מלכים ב כה, כה), עד שלא רצה כלל להיות יחס ישראל עם אומות העולם, ובזה ויתר על דברי ירמיהו הנביא שצוה מפי ד’ להניח לעבור בארץ ישראל את חיל מצרים (דברי הימים ב לה, כ-כב; תענית כב ע”ב; איכה רבה א, נג).
על כן באחאב ויאשיהו התכנסו ב’ הנקודות, של יוסף ושל יהודה, כח משיח בית יוסף ובית דוד. על כן בהסרת העיוות הבא מחסרון הכנת האומה, שלא תשתמש בכוחותיה המתגלים ביחידי הסגולה לטובה כראוי, לעת קץ הכיר כי היה אפשר לאחד ב’ הכוחות יחד בהיות ההכרה שלמה, אם כן יגדל ההספד בצירוף ב’ הנטיות, כפי תכלית רחוקן בפועל, כן תהיה קרבתן והכרת זיקוקן זה לזה, ויכפל כמספד אחאב ויאשיהו גם יחד, לתן לקח להבא לאחד את הכוחות, להשכיל להעמידם במערכה הגונה המביאה לטובה כללית.
  • מה אפיין את הנהגתם של אחאב ויאשיהו בפן הלאומי ובפן התורני?
  • מדוע ההספד עליהם הוא הספד גדול? על מה הצער ומה אפשר ללמוד מכך לדורנו?

שני הכוחות בתנועה הציונית: 

…והנה, בתור עקבא דמשיח בית יוסף, נתגלה חזיון הציונות בדורנו, הנוטה לצד הכללי ביותר, ומצד חסרון הכשרתו אין הכוחות מתאחדים, להשכיל מעבר מזה איך שההכשר הכללי לישראל אינו כי אם בסיס ליסודו המיוחד. ועל כן צריך שתהיה ההנהגה מכוונת לתכלית ההתעלות המיוחדת, ולהיות מושפעת הרבה מהסגולה של יחידי הדור צדיקים וחכמי תורה. ולעומת זה ההכרה שהחפץ לחזקם של ישראל והתנערותם בתור אומה חיה, עם כל צרכיה החומריים, שהוא דבר נכון כשמצטרף לכל התכונה הראויה, גרמה עד כה שלא הצליחה במעשיה, עד שחסרון ההצלחה גרם לסכסוכי דעות וריב אחים, שהלכו בדרך מסוכנה כזאת עד שהמנהיג הראשי נפל חלל מעוצר רעה ויגון. על כן ראוי לנו לשים אל לב להשתדל לנטיית ההתאחדות של עץ יוסף ועץ יהודה, לשמוח בהתנערות חפץ החיים הבריאים החומריים המפעם בכלל באומה.
  • באיזו דרך התנהלות של משיח בחרה התנועה הציונית, ומדוע?
  • מה הסיבה לסכסוכי הדעות והמתחים באומה, ומהי הדרך הראויה להניע את הכוחות המנוגדים?

ג. הרב יהודה לאון אשכנזי (מניטו), מספד למשיח, עמ’ 89-88

נושא המשיחיות כמעט ואינו מוכר לציבור בימינו… ואחד מהמקורות החשובים ביותר לדורנו הוא מאמרו זה של הראי”ה קוק המבאר מה בין משיח בן יוסף למשיח בן דוד.
…כוחו של יוסף וכוחו של יהודה מתגלים כבר בשורשי השורשים בתולדות האבות: יוסף הוא הכח החומרי ויהודה הוא הכח השמימי, בבחינת שמים וארץ. שתי הנטיות מתגלות כבר בהבדל בין עשו ליעקב. עשו בחר בחומריות ובסופו של דבר נקרא רשע. יעקב שבחר ברוחניות ויש בכוחו גם לבצע את התפקיד החומרי זכה בסופו של דבר להיקרא “ישראל”. יעקב מסר את הכח החומרי ליוסף, ואת הכח הרוחני ליהודה. דמותו של יוסף היא ההוכחה שאפשר להיות צדיק בחומריות. זה היסוד לדברי חז”ל על כך ש”שטנו של עשו בא דווקא מבני רחל” דהיינו משיח בן יוסף. על מנת שהמשיח יצליח במשימתו לא רק לשים קץ לגלות אלא גם להחזיר את עם ישראל למקומו המיוחד בתוך העמים, צריך שכוחותיהם של יוסף ויהודה יהיו יחד. כל עוד יש פירוד יש משבר. בתהליך הגאולה יש שלבים שונים: ימות המשיח הם שלהי העולם הזה. תחילתם משיח בן יוסף- אתחלתא דגאולה, וסימנם סוף הגלות… אנו חיים פחות או יותר בתקופה שנקראת במקורות: משיח בן יוסף.
  • מה דמותו של יוסף מוכיחה?
  • מדוע דווקא היא מבשרת על הגאולה?

ד. הרב יעקב פילבר, אילת השחר (ירושלים תשל”ו), עמ’ 139-134:

כך הסביר הראי”ה קוק [במספד בירושלים] את הגמרא במגילה ובסוכה:
מבארים חז”ל (סוכה נב ע”א) כי ההספד בירושלים יהיה על משיח בן יוסף שנהרג. ובא יונתן בן עוזיאל וגילה כי הספדו של משיח בן יוסף יהיה כהספד אחאב שבא משבט יוסף, וכהספד יאשיה שבא משבט יהודה (מגילה ג ע”א). באחאב נתגלתה החיבה הלאומית במלוא גדולתה. חיבב מאד את ישראל המשיך במעשה אבתיו עמרי, שבנה עיר בארץ ישראל (סנהדרין קב ע”ב). …ואף על פי שנפגע במלחמה לאחר שנחתו בו החיצים, היה מעמיד פנים במלחמה שלא להבעית את ישראל. מקרה נוסף לחיבתו הלאומית של אחאב מתגלה בעובדה שהיה מוכן למסור לבן הדד מלך ארם את כספו וזהבו את נשיו ובניו הטובים, אבל סירב למסור את “מחמד עיניך”. שלפי חז”ל (סנהדרין קב ע”ב) היא התורה. אחאב כיבד את התורה לא מפני קדושתה אלא בגלל כבוד האומה כלפי חוץ שהיתה יקרה לו אע”פ שכלפי פנים הלך בדרכי איזבל ובחוקות תועבות הגויים שהיו שולטים אז ברוח הזמן.
ניגודו של אחאב היה המלך יאשיהו כעדות הכתוב: “וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה’ בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו ככל תורת משה ואחריו לא קם כמוהו” (מלכים ב כג, כה). דבקותו בצד המיוחד לישראל היתה כה עזה, עד שוויתר על דברי הנביא ירמיהו, ולא הניח לחיל מצרים לעבור בארץ ישראל, מפני שלא הסכים שיהיה איזה שהוא קשר בין ישראל לעמים.
באחאב ויאשיהו התבלטו שתי הנקודות של יוסף ושל יהודה, וכל תקופת הגלות ששני כוחות אלו נמצאים בפירוד אין יודעים להעריך כמה טובה ושלמות מפסידה האומה בהעדר הרמוניה בין שני אלו הכוחות. אבל לעת קץ, כשתכיר האומה את אחדותם ושייכותם של אלו שני הכוחות, ואת ההפסד הממושך שאירע לאומה בהעדר אחדותם, כי אז יוכפל ההספד, כמספד אחאב על ההפסד של הצד הגשמי, וכמספד יאשיהו על ההפסד של הצד הרוחני.
התבצרות שני הכוחות הללו – הכח הגשמי והכח הרוחני כל אחד לעצמו, יצרו מחלוקת גדולה בישראל באשר כל צד חושב שהאמת היא בחלקו בלבד. על כן התחזק יונתן בן עוזיאל, לא לכבודו ולא לכבוד בית אבא, אלא שלא תרבה מחלוקת בישראל, ועמד וגילה את הרז המופלא, את אחדותם של שני הכוחות הללו בישראל. …בדבריו אלו השתמש מרן הראי”ה קוק זצ”ל להספיד את ד”ר בנימין זאב הרצל, בהסבירו כי אילו היתה הציונות החילונית מקבלת מהיהדות המאמינה את יסוד הקדושה המיוחדת של ישראל, ואילו השכילה היהדות החרדית להבין את תקומת האומה שיש במפעליהם של הציונים האוחזים במידתו של יוסף, כי אז היינו זוכים לגאולה שלמה.
  • מדוע הגאולה מחייבת גאולה של שני משיחים?
  • מתי היינו זוכים לגאולה שלמה לפי הרב קוק?
התבוננות: לימוד - התמודדות עם יצרים

נעבור ללימוד על התמודדות עם היצר.

נכתוב על הלוח כותרות שונים ונזמין את החברותות להמשיך בלימוד המשותף ולחשוב איזו כותרת שייכת לאיזה קטע:

  1. מתגבר בכל יום, מתחדש בכל יום
  2. “מושכהו לבית המדרש”
  3. אם אבן הוא – נימוח, אם ברזל הוא – מתפוצץ
  4. אמר אביי: ובתלמידי חכמים יותר מכולם

א. הרב חנוך זונדל בן יוסף, ענף יוסף, עין יעקב סוכה נב ע”א:

להתבונן ענין ההתגברות וענין ההתחדשות מה ענינם. אבל בסוגי החטאים בעונותינו הרבים יש בו שני סוגים. האחד – מה שאין בו מטבע התאווה ואין תשוקת הגוף בו. כמו לשון הרע ושיחה בטלה ושעטנז. כי מה עריבות ומה חימוד יש לגוף? ועל זה החלק כשהיצר רוצה להכשיל האדם צריך בהתגברות גדולה לגבור עליו ולהסיתו. כי אחר שאין הנאה לגוף, היש שטות גדול כזה לעבור פי ה’ במה שאין לו הנאה. אבל יש סוג שני. מה שיש בו הנאה ותאווה. כענין מאכלים האסורים, ובעילות האסורות, וכד’. ותשוקת הגוף בהם, וגזל וריבית. ולזה החלק אין היצר צריך להתגברות, כי בקל יכריע את האדם מה שהוא ערב רק לו. רק הוא זאת מטבע האדם, הדבר המורגל בו תמיד יקוץ בעיניו. ואם ישמע אדם קול שיר ערב תמיד, הלא לבסוף ימאס בזה. על זה עושה היצר התחבולה להתחדש עליו בכל יום ומטעים לו טעם חדש  כאלו לא טעם מימיו ודבר חדש בעיניו, ואז בטבע מתאווה ויערב לו מפני התחדשותו. ועל סוג הראשון שאין בו עריבות לגוף אומר: “יצרו של אדם מתגבר עליו”, ועל סוג השני אומר: “יצרו של אדם מתחדש עליו”.
  • מה הם שני האופנים שיצרו של אדם פועל, ומדוע על אופן אחד נאמר שהיצר מתגבר, ועל האחר שהיצר מתחדש?
  • מה מועילה המודעות לשני האופנים הללו, בהתמודדות עם יצרים?

ב. הרב יוסף חיים, בן יהוידע סוכה נב ע”ב:

יש להקשות הוה ליה למימר: ‘ברח והכנס לבית המדרש’, ולשון ‘משכהו’ משמע שיוליכהו לבית המדרש, ומה יעשה שם?…
אם פגע בך מנוול זה להחטיאך בחמדה וקנאה ותאווה גשמית, אל תדחהו ותשליכהו לגמרי, אלא משוך אותו לבית המדרש להשתמש בו בדבר טוב. ששם יהיה לך קנאה מלומדי תורה וחמדה ותאווה להסביר סברה ולעשות חידושי תורה ויהיה לו מכוחו חדוותא דשמעתא. כי כאשר דבר סתום ומוקשה שלא יעלו לפתרו ולפתרו כל חכמי המדרש ואתה זכית לפרשו ולפותרו, כמה שמחה יצא לך מזה. הוא הדבר אשר אמר אדונינו דוד מלך ישראל: “שש אנוכי על אמרתך כמוצא שלל רב” (תהילים קיט, קסב).
  • “אם פגע בך מנוול זה מושכהו לבית המדרש”. איזה דרך התמודדות עם יצרים נשללת במאמר זה?
  • מה ההדרכה כיצד להתמודד עם יצרים או נטיות לתכונות מסוימות? הדגם.

ג. הרב יעקב עטלינגר, ערוך לנר סוכה נב ע”ב:

“אם אבן הוא נמוח, אם ברזל הוא מתפוצץ”. יש לדקדק למה נקט ב’ דוגמאות הללו דוקא? …ויש לומר דיש ב’ מיני יצר הרע – של קור ושל חום. [א] יצר הרע של קור – הוא מה שמקרר האדם שלא יתאמץ וירדוף אחר המצות… [ב] ויצר הרע של חום – הוא מה שמחמם האדם לרדוף אחר עבירות ולעשות אותם וכמו שכמה פעמים דימו הנביאים יצר הרע של עבירה לאש להבה. …והנה אבן וברזל אף ששניהם גשמיים קשים הם, מכל מקום טבעם חלוק זה מזה עד שהם מתנגדים זה לזה. שהאבן כשיבא אל האש לא ימס אדרבה יתחזק שם, אבל נמס במים. וברזל הוא ההפך, שיתחסם ויתחזק במים, אבל ימוס באש. וכן אש ומים מתנגדים זה מזה שזה טבעו קר בתכלית הקרירות וזה טבעו חם בתכלית החמימות. ולזה קאמר “אם פגע בך מנוול זה” דהיינו היצר הרע בשני כוחותיו – הקר והחם, לא תצטרך לבקש לכל אחד תרופה לבדו, שתרופה אחד יש לשניהם: שתמשכו לבית המדרש ותעסוק בתורה. שהתורה היא אש ומים. נגד היצר הרע של אש היא מים שמכבהו, ונגד היצר הרע של קור היא אש שמחממו. וזה “אם אבן הוא” דהיינו אם היצר הרע של חום הוא שמתחזק באש, אזי התורה היא לו מים שממסו. “ואם ברזל הוא” שהוא יצר הרע של קור שמתחזק במים, אזי התורה היא לו כאש שמפוצצו.
  • הסבר את המושגים: “יצר הרע של קור” ו”יצר הרע של חום”.
  • מה מקשה ומה מרכך אבן? מה מקשה ומה מרכך ברזל? כיצד המשיכה לבית המדרש תמחה את האבן, וכיצד תפוצץ את הברזל?
  • התורה נמשלה לאש ולמים. הסבר את הנמשל בהתמודדות עם יצר הרע.

ד. הרב אורי שרקי, קדושה וטבע, עמ’ 31-27 [בדילוגים]:

“אמר אביי: ובתלמידי חכמים יותר מכולם” (סוכה נב ע”א). ע”פ התלמוד ככל שמתקדמים יותר במעלות הקדושה מתגבר יצר הרע יותר, על מנת להכשיל את ההתקדמות. על פי המהר”ל (נצח ישראל פרק ב) יצר הרע הוא המתח שנוצר כתוצאה מקיומם של שני העולמות: העולם הטבעי והעולם הנבדל [הרוחני]. האדם נברא בצלם אלוקים, וצלם אלוקים הוא נטע זר בתוך עולם הטבע. לכן כאשר האדם מנסה לבטא את עובדת היותו בצלם אלוקים, הטבע מושך אותו אליו ומשפיל אותו. ככל שעולים יותר במעלות הקדושה – אדם, עם ישראל, תלמידי חכמים – נוצר מתח גדול יותר שעלול להביא לנפילות חמורות.
  • כיצד נוצר היצר הרע ומה תפקידו?
  • “ככל שעולים יותר במעלות הקדושה – אדם, עם ישראל, תלמידי חכמים – נוצר מתח גדול יותר שעלול להביא לנפילות חמורות”. מדוע?

הגדרת המהר”ל מחדדת נקודה נוספת. היצר הרע הוא המתח הקיים בין העבדות לחירות. הנטייה אל החטא היא בקשת העבדות שבנפש האדם; כאשר אדם נכנע ליצר הרע הוא מבקש עבדות. זו הגדרה מפתיעה, משום שברוב המקרים הנימוקים שמעלה יצר הרע נסמכים על החירות (‘עשה מה שאתה חפץ’) – ודווקא הנימוקים שכנגדו נסמכים על תבניות וכללים (‘עשה כך ולא אחרת’). אולם מצד האמת, הכניעה אל היצר הרע נוצרת כאשר האדם מבקש להוכיח לעצמו שאין הוא מסוגל לעמוד בפני פיתויי העולם הזה; הוא אינו בן חורין ולכן זו גם איננה אשמתו. ברגע שהאדם מסיר מעליו את האחריות הוא מוסר אותה למישהו אחר, ובעצם מאשר את הגדרתו כעבד.

  • לאור דברי המהר”ל, מדוע הנטייה אל החטא היא בקשת עבדות?

בתלמוד הירושלמי (יומא ו, ד) מסופר שביום כיפור היה ר’ חגי חלש וצמא ושאל את ר’ מנא אם מותר לו לשתות. ר’ מנא אמר לו שישתה, ולאחר כמה זמן שאל את ר’ חגי האם הוא אכן שתה. ר’ חגי ענה בשלילה, ונימק: “כד שרית לי אזלת לה” – מרגע שהתרת לי, כבר לא הרגשתי צמא.

התלמוד חושף בפנינו עיקרון חשוב. ברגע שר’ מנא התיר לר’ חגי לשתות הוא העמיד אותו על חומרת האחריות שלו. כל זמן שר’ חגי סבר שהוא מנוע מצד ההלכה לשתות, הייתה לו מלחמה עם היצר. אך אם מותר לו לשתות והדבר נתון לבחירתו, אין בנמצא גורם שחזק ממנו; האחריות מוטלת עליו.

בקרב מחנכים אנו רואים לעתים קרובות התנהלות הפוכה. מרוב דאגה למצבו הרוחני של המתחנך, הם נוטים ליטול ממנו את האחריות. ברגע שאדם מרגיש שהאחריות למעשיו אינה שלו, הוא מתנהג בהתאם. בני נוער בבית ספר תיכון כבר הגיעו למודעות מלאה וליכולת לבחור באופן חופשי. כהורים או כמורים יש לנו רק אחריות אחת – לספק את המידע הנכון. אין לנו יכולת להחליט במקום המתחנך והחלטותיו אינן באחריותנו. השאלה אם המתחנך יהיה צדיק או רשע תלויה אך ורק בבחירתו החופשית. לצד זאת, על התלמיד לזכור שהתקדמות רוחנית תלויה רק במוכנות לקבל סמכות – “עשה לך רב”. קבלת סמכות איננה ציות עיוור או השתעבדות, אלא ציר שאליו האדם יכול להתייחס.

  • מדוע ההיתר של ר’ מנא לשתות ביום כיפור העצים את יכולת הבחירה של ר’ חגי?
  • מה אפשר ללמוד מהסיפור לגבי היכולת של תלמיד ושל כל אדם להכריע בהתלבטויות, ומה מקומו של “האיש המבוגר” (ההורים, הרב, המחנך), שמנחה ומדריך?
הפנמה: הרחבה - איסוף וסיכום

נאסוף את הדברים ונרחיב על המקורות בסוגיה.

א. המספד בירושלים:

המאמר: “המספד בירושלים” הוא תמצית נאום שנשא הראי”ה קוק  באזכרה שהתקיימה ביפו בחודש תמוז תרס”ד, במלאת ה”שבעה” לפטירתו של ד”ר בנימין זאב הרצל. הראי”ה קוק עלה ארצה בכ”ח אייר תרס”ד, כחודשיים לפני פטירת הרצל. הוא לא ראה בהרצל עצמו משיח בן יוסף, ושמו של הרצל אף אינו מוזכר במאמר, אך הוא ראה בהרצל ובתנועה שהוביל, ייצוג של תקופה, כיוון ודרך.

נאום זה היה חידוש גדול באותו זמן – רב אורתודוקסי שעלה זה עתה לארץ, רואה ערך וחשיבות במפעל הציוני, ומעניק לו מקום משמעותי בתהליך הגאולה. הראי”ה קוק התבסס על התובנה שהקודש זקוק לחול והחול זקוק לקודש, ועם זאת, ההובלה הערכית היא מצד הקודש – התוכן היהודי כפי שהוא מופיע בתורה ובדברי חז”ל לאורך הדורות. כמו כל אדם מישראל, שמורכב מגוף ומנשמה, כשהנשמה נותנת את הערך והתוכן לחיים. כך אנו רואים לאורך ההיסטוריה היהודית: החל בבני יעקב – יהודה ויוסף, דרך פילוג הממלכה בימי שלמה לרחבעם מיהודה וירבעם מאפרים, ועד לאחאב מלך ישראל ויאשיהו מלך יהודה.

בסוף המאמר יש התייחסות לתנועה הציונית, שאז הכריזה על נתק מהתורה והדת: “הציונות – דבר אין לה עם הדת”. על כך הגיב בהזדמנות אחרת הראי”ה קוק (אגרות הראיה, כרך ב אגרת תקעא): “הפרגרף [האמירה] ש’הציוניות דבר אין לה עם הדת’ הוא כבר ההיפוך הגמור ממה שכל האומה חושבת, מציירת, מקוה ומאמנת בכל דורותיה, וההיפוך הגמור מהשאיפה הנאצלה, שטובי החושבים שבישראל ובעמים חושבים על דבר העתיד הישראלי בעולם. האומה בכללה, עם כל גדלה וחסנה הרוחני, עם כל גאון-נשמתה, לא תוכל בשום-אופן להיות מצטמצמת רק בהעוגה הצרה של חלומו של ד”ר הרצל ז”ל, עם כל יפיו ועזו, לפי-הערך… כל אלה יחד אינם כי אם הגוף הציוני. אבל קרואים אנו מיד לזרוק את הנשמה בהגויה המחוטבת הזאת, כדי שתהיה ראויה באמת לשמה, באופן שתרכש לה מיד ולדורות את אותו כח-המושך הגדול, שיהיה יכול למשוך את האומה כולה אליה, מגדולם עד קטנם, מכל המפלגות, השדרות, הסיעות, והפיזורים השונים, ושיתן לעולם את אותו המושג, שמקור הציונות, הוא המקור הקדוש העליון התנ”ך נותן לה, בכל העומק וההוד המסורתי. לא הד קול, שעם שנאוי בעולם, הולך לבקש לו מקלט בטוח מרודפיו, לבדו ראוי להשיב לתנועת עולמים זו את חייה, אלא שגוי קדוש, סגולת העמים, גור אריה יהודה, נעור מתרדמתו הארוכה, והנה הוא הולך ושב אל נחלתו, אל ‘גאון יעקב אשר אהב סלה’. ונשמה זו אי אפשר שתהיה נזרקת בתנועה, כל זמן שעל מצחה חקוק אות קין זה, ש’הציוניות דבר אין לה עם הדת'”.

מאז עברו למעלה ממאה שנים. יותר משישה מיליון יהודים גרים במדינת ישראל, עם ישראל ריבון בארצו, הארץ נבנית ומתפתחת, ולצד זאת ישנה התפתחות רוחנית גדולה. עדיין יש מתח בין הרואים במדינה “ראשית צמיחת גאולתנו” במשמעות דתית רוחנית, ובין אלו שרואים בתנועה הציונית תנועה לאומית עם זיקה היסטורית כלשהי למורשת, אך לא ככוח מניע ומוביל. לוקח זמן לחבר באופן מלא ומדויק בין תורה ומדינה, בין קדש לחול, בין גאולה וציונות.

ב. יחסי ישראל והעמים: 

מעבר ליחסי חומר ורוח שמשתקפים בשני המשיחים, הראי”ה קוק זיהה את שניהם כרלוונטיים גם לעניין יחסי ישראל והעמים. מחד גיסא, לעם ישראל מכנה משותף עם העמים כולם: כולנו בני אדם הראשון אנחנו, וההיבטים הגופניים – כוחות החיים ואף סדרי החברה – משותפים לכולנו. ואף יתירה מזאת, הראי”ה קוק ביאר שחייבת להיות זיקה בין המלכות (והמשיחיות) היהודית למה שמתרחש באומות ובעולם. מאידך גיסא, לעם ישראל יש נשמה מיוחדת, צביון ייחודי ושליחות גדולה לקרוא בשם ה’ בעולם. המורכבות הזו מצריכה לשלב את שני המשיחים, את שני הכוחות, תוך מודעות לחשיבותו של משיח בן דוד.

דברים אלו מהדהדים במציאות של ימינו, ובהתלבטויות רבות הנוגעות ליחסי הרכיב האוניברסלי-אנושי (=יוסף) והרכיב היהודי-רוחני (=יהודה), הן בחיינו הפרטיים והן בחיינו הלאומיים. הראי”ה קוק הדגיש את הצורך בשילוב של שני המשיחים כדי להגיע לתיקון – תוך מודעות לעליונותו של משיח בן דוד, אך מבלי להתעלם מהמקום של משיח בן יוסף.

ג. עין טובה מהמקום הלאומי: 

אחאב מוכר לנו כמלך שקוּפה של שרצים תלויה מאחוריו. עבודה זרה, רצח נבות ועוד כהנה וכהנה. יחד עם זאת, הרב קוק מלמדנו לראות את מעשיו הלאומיים ומכאן ללמד עליו זכות – לאור התמסרותו להצלחת העם במלחמה, להקמת עיר בארץ ישראל, לשמירת הכבוד הלאומי מול בן הדד (וכבוד התורה בכלל זה). תשקופת (פרספקטיבה) זו רלוונטיות אף לימינו. לא פעם אנו נפגשים באנשים שאם נביט רק על קיום המצוות שלהם, נחשוב שהם חוטאים וסרים מן הדרך. אך יש להם זכויות רבות – בבניין הארץ, בהגנה על העם, ברגשי כבוד לאומיים ולעתים אף ביחס מכבד לתורה. אין זה אומר, כמובן, שאנו מזדהים עם מעשיהם בתחומים אחרים, אך ראייתם כבעלי ‘אהבה יתירה ונפלאה’ יכולה להביא למבט אחר ושלם עליהם.

ד. היצר הרע – טוב מאוד: 

יש מי שמבחינתו נוכחות הכוחות השונים באדם היא דבר מאוס ורע, ויש להצטער על קיומם. לפי רוח זו על האדם לעשות מאמצים עילאיים כדי ‘להיפטר’ מאותם כוחות, ולחיות בעולם של רוח המנותק מכוחות חיים חומריים.

ממקורות רבים אפשר לראות שלחז”ל הייתה גישה אחרת. לדעתם אין לנו להצטער על קיומם של היצרים; אדרבה, עלינו להבין שיש בהימצאותם פוטנציאל גדול של צמיחה עוצמתית ייחודית אשר לא תתאפשר בלעדיהם, צמיחה המרוממת את חיי החומר לדרגה נעלה. עלינו לשמוח על קיומם ועל ההזדמנות הגדולה שהם טומנים בחובם.

אמנם תיתכנה בהחלט תקלות לא פשוטות הנגרמות כתוצאה משימוש לא נכון ביצרים, ואף על פי כן, אין בהן כדי להצדיק את המחשבה כאילו מקורם של היצרים הוא שלילי, שהרי התקלות הן ביטוי מוטעה של כוחות היצר, שאינו מעיד בהכרח על הפוטנציאל החיובי שבהם.

כדי להשתמש בצורה מיטבית ביצרים, עלינו להכיר את מנגנון פעילותם ולהבין כיצד לבטא אותם נכונה, וזהו בין השאר תפקידו של בית המדרש, המלמד את האדם לנווט את כוחותיו בצורה המיטבית. לימוד זה הוא אינו משימה קלה, ואפשר לומר שזוהי למעשה ‘המשימה’ של האדם בעולמו – לעבוד את בוראו על ידי כוחותיו הרוחניים, ולא פחות חשוב מכך, גם על ידי העלאת כוחותיו החומריים הגופניים.

ה. היצר המתחדש: 

הרב זונדל מסביר שצורת עבודתו של היצר הרע בתחומים מסוימים היא באמצעות ניסיון לחדש בכל יום. תיאור זה יכול לסייע לנו להתמודד עם היצר הרע – פעמים רבות אנו נמשכים אל החדש ואל המפתה מתוך תחושה ש”דבר כזה עוד לא ראינו”. אכן, יש משהו ברצון להתחדש ולהיות מופתע, אך עלינו להיזהר שלא להיגרר אחרי פיתויים רק משום שיש בהם חידוש או פריצה של המוסכמות. התורה מלמדת אותנו להיות נאמנים לעצמנו ולשמוח בחלקנו. הידיעה שעונג ושמחה ארוכי טווח נוכל לקבל בעיקר מתוך הסביבה הביתית שלנו, מסייעת בפני התשוקה לחפש פיתויים ולרוץ אחרי החידושים, והרי החדש הזה יתיישן מחר, ואז היצר יציע דבר חדש יותר.

ו. ובתלמידי חכמים יותר מכולם: 

הסיפור על אביי והזוג שיצא לדרכו מלמד שטוּב לב יכול להתגלות גם אצל אנשים שנראים לנו “פשוטים”. יתר על כן, לימוד התורה מביא את האדם למקום שבו צריך תשומת לב רבה יותר בתחומים שונים, שאינם מאתגרים כל כך את האדם המצוי.

שלוש תובנות אפשר לדלות מסיפור זה. ראשית, מי שגדול מחברו צריך להיזהר שבעתיים ולהקפיד עם יצרו. שנית, מבט על מעשיהם של אנשים שונים צריך להביא בחשבון את מצבם הרוחני, ואי אפשר לשפוט אותם על פי סולם הערכים שלנו. שלישית, לעתים דווקא האנשים הנראים בעינינו פשוטים ואולי אפילו ‘עמי ארצות’, משקפים בחייהם הטבעיים עולם שבו מערכת היצרים חלשה יותר.

אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של לב לדעת לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.

אני מעוניין להירשם לאתר
אשמח לקבל פרסומים וניוזלטרים של לב לדעת

היו הראשונים להוסיף תגובה בנושא

ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!