ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!
האתר בתקופת הרצה וחלק מהתכנים עדין נמצאים רק באתר הישן, מוזמנים לבקר גם שם
נשמר באזור האישי

סוכה לח ע”ב – לט ע”א: שומע כעונה, וכל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן

  • צוות לב לדעת
צוות לב לדעת
תצוגת כיתה מלאה
סוכה לח ע”ב – לט ע”א: שומע כעונה, וכל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן
לב השיעור
פתיחה
מפגש
לימוד - שומע כעונה
התבוננות
לימוד - עובר לעשייתן וברכה לאחר עשיית המצווה
הפנמה
סיכום ואיסוף - שומע כעונה
אסיף
שימו לב! שיעור זה מהווה לימוד עמוק ורחב בנושא, ארכו כשני שיעורים.
חומר הלימודים בתלמוד. "שומע כעונה" ו"כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן", ביחס לנטילת ארבעת המינים וישיבה בסוכה.
לב השיעור: מהי שמיעה שיש בה מענה ומהי ברכה?
פתיחה: רקע לסוגיה - שומע כעונה ועובר לעשייתן

נספר את הרקע לסוגיה: במסגרת סוגיה זו נעסוק בקצרה בשני נושאים בענייני תפילה וברכות: דין שומע כעונה, ודין כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן.

דין שומע כעונה – במסגרת “הלכתא גיברתא” (הלכות גדולות) של דיני ההלל, רבא מלמד הלכה שיש לה השלכות לתחומים אחרים: “הוא אומר: ‘ברוך הבא’, והן אומרים: ‘בשם ה” (תהילים קיח, כו) – מכאן לשומע כעונה”. בהמשך נאמר עוד: “שמע ולא ענה – יצא”. בגמרא מובאת אסמכתא מפסוקים לכך ששומע כעונה. מה המשמעות של “שומע כעונה” ומדוע ההלכה היא ש”יצא”? האם אפשרות זו היא בדיעבד או אף לכתחילה? התשובות משליכות על דרך ההתנהלות של אדם בשעת תפילה, או בשעה שהוא אינו יכול לענות בפיו. מה המשמעות לכך שהשתיקה וההקשבה שלו, נחשבת כאילו הוא ענה או דיבר בעצמו?

דין כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן – לפני קיום מצווה, מברכים ברכה. הברכה היא לה’, שקידשנו במצוותיו וציווה אותנו לקיים את המצווה – נטילת ארבעת המינים, ישיבה בסוכה, שמיעת קול שופר, אכילת מצה ועוד. רב יהודה מסכם ומביא כלל בשמו של שמואל: “כל המצוות מברכים עליהן עובר לעשייתן” – יש לברך, ומיד לאחר סיום הברכה, לקיים את המצווה.

בגמרא הובאו פסוקים שמהם למדו את פירוש המילים: “עובר לעשייתן”. יש המפרשים שאמנם הנכון ביותר הוא לברך על המצווה מיד לפני קיום המצווה, אך המשמעות הרחבה של הביטוי “עובר לעשייתן” היא שכל זמן שאדם עושה את המצווה הוא יכול לברך, ולא רק כשהוא מתחיל לקיים המצווה. יש מי שטען שאף לאחר קיום המצווה, אפשר לברך.

נתמקד בקצרה במעבר מברכה למעשה המצווה בשתי מצוות: נטילת ארבעת המינים וישיבה בסוכה.

מפגש: לימוד - שומע כעונה

נעמיק יחד במושג הראשון: “שומע כעונה”. נכתוב על הלוח:

שומע כעונה – השמיעה כדיבור או כאפשרות לחיבור בין המשמיע והשומע (סוכה לח’ עב’)

נבקש לקרוא את רש’י שם, ד”ה “הוא אומר”.

  • מה היישום של הכלל “שומע כעונה” בעת תפילה?

נעבור ללמוד בסוכה לח ע”ב תוספות ד”ה שמע:

  • על פי הגמרא בברכות כא ע”ב, כיצד יעשה מי שנכנס לבית הכנסת ומצא את הציבור מתפלל תפילת עמידה?
  • הסבר מדוע הלכה זו סותרת את פירוש רש”י כאן, ומה תשובת תוספות לשאלה?
  • “שומע כעונה”- מה הסברו של רש”י למילה ‘עונה’ומה הסברו של תוספות?
  • תוספות סיים: “ומיהו שמא אע”ג דשומע כעונה מ”מ עונה עדיף ומצווה מן המובחר”. ממה “עונה עדיף” ומדוע זו “מצווה מן המובחר”?

לאחר הדיון, נחלק דף מקורות, עם שאלות ונבקש מהתלמידים לענות עליו בחברותות.

בסיום הלימוד נאסוף נקודות מהותיות.

התבוננות: לימוד - עובר לעשייתן וברכה לאחר עשיית המצווה

נעבור לנושא השני: ‘עובר לעשייתן’.

נלמד מהלכות ברכות שכתב הרמב”ם על הגדרת מושג זה ונבקש מהתלמידים לענות על השאלות בחברותות:

ג. וכן כל המצות שהן מדברי סופרים בין מצוה שהיא חובה מדבריהם כגון מקרא מגילה והדלקת נר בשבת והדלקת נר חנוכה, בין מצות שאינן חובה כגון עירוב ונטילת ידים מברך על הכל קודם לעשייתן אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות…
ה. העושה מצוה ולא בירך, אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת מברך אחר עשייה, ואם דבר שעבר הוא אינו מברך. כיצד? הרי שנתעטף בציצית או שלבש תפילין או שישב בסוכה ולא בירך תחלה, חוזר ומברך אחר שנתעטף “אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית”, וכן מברך אחר שלבש “להניח תפילין”, ואחר שישב “לישב בסוכה” וכן כל כיוצא באלו.
ו. אבל אם שחט בלא ברכה, אינו חוזר אחר שחיטה ומברך “אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה”. וכן אם כסה הדם בלא ברכה, או הפריש תרומה ומעשרות, או שטבל ולא בירך, אינו חוזר ומברך אחר עשייה, וכן כל כיוצא בזה.
ז. אין לך מצוה שמברכין אחר עשייתה אלא טבילת הגר בלבד שאינו יכול לומר “אשר קדשנו במצותיו וצונו” שעדיין לא נתקדש ולא נצטוה עד שיטבול. לפיכך אחר שיטבול מברך על הטבילה מפני שהיה דחוי מעיקרו ולא היה ראוי לברך.
  • מה היא הגדרת “עובר לעשייתן” על פי הרמב”ם? מה עיקרון שלפיו נקבע עד איזה שלב אפשר לברך, ובאיזה מצב כבר אין לברך?
  • מדוע גר שטובל מברך רק לאחר שטבל?

נעמיק בהגדרה זו ביחס לסוכה בהלכות שופר וסוכה של הרמב”ם:

כל זמן שיכנס לישב בסוכה כל שבעה, מברך קודם שישב “אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה”. ובלילי יום טוב הראשון מברך על הסוכה, ואחר כך מברך על הזמן, ומסדר כל הברכות על  הכוס. נמצא מקדש מעומד, ומברך לישב בסוכה ויושב, ואחר כך מברך על הזמן. וכזה היה מנהג רבותי ורבני ספרד לקדש מעומד בליל ראשון של חג הסוכות כמו שבארנו.
השגת הראב”ד: מברך קודם שישב “אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה”. אמר אברהם: לא דייק.
השגת הראב”ד: וכזה היה מנהג רבותי ורבני ספרד לקדש מעומד. אמר אברהם: מנהג מקומנו לא היה מעולם כזה, והטעם כי הישיבה אינה אלא על דעת האכילה. וכל זמן שאינו אוכל הברכה עובר למצוה היא באמת.
  • כיצד בא לידי ביטוי “עובר לעשיתן” במצוות סוכה, בלילה הראשון ובשאר ימי החג?
  • על פי הרמב”ם מה משמעות הברכה “לישב בסוכה”? כיצד דבריו כאן תואמים להלכה בהלכות ברכות (לעיל הלכה ה’)?
  • על פי הראב”ד, מה משמעות הברכה “לישב בסוכה”?

רבנו אשר כותב על הרמב’ם, רא”ש מסכת סוכה פרק ד סימן ג:

כתב הרמב”ם ז”ל (פ”ו מהל’ סוכה הל’ יב) דיש לקדש מעומד משום “עובר לעשייתן”. ולדבריו היה צריך לברך קודם שיכנס בה, דהכניסה היא המצוה ולא הישיבה. דאם היה אוכל מעומד, היה צריך לברך על הסוכה.
אלא ודאי כיון דמצות סוכה היא אכילה וטיול, אם מברך אחר שישב מיקרי שפיר “עובר לעשייתן” כדאיתא בירושלמי דברכות פרק הרואה (ט, ג): “העושה ציצית לעצמו, אומר: ‘אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות ציצית’. נתעטף אומר: ‘אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית’ “. אלמא אף על פי שכבר נתעטף מברך, לפי שהמצוה נמשכת כל זמן שהוא מעוטף ועומד. וכן נמי בסוכה המצוה נמשכת כל זמן אכילה. “ובסוכות תשבו” פירוש: תתעכבו. כמו: “וישב העם בקדש” (במדבר כ, א) וכן: “ופתח אהל מועד תשבו” (ויקרא ח, לה). “ולישב בסוכה” היינו נמי להתעכב בסוכה, ואם כן מיקרי שפיר עובר לעשייתן אם מברך אחר הישיבה. וכן כתב מר רב צמח גאון ז”ל אף על פי שמשנכנס לה צריך לברך, כיון שאין לה קבע אלא בישיבה בסעודה ויש קידוש הכוס וסעודה לפניו, סודרן על הכוס. ורבינו מאיר היה מברך על הסוכה קודם ברכת המוציא אף בחול, משום דקאמר “נכנס לישב בה מברך” (סוכה מו ע”א), הלכך ראוי שתקדום ברכה לברכת המוציא מיד אחר הישיבה. והעם לא נהגו כי רגילין העם שאין מברכין על הסוכה אם נכנס בה לטייל בה ושינה, אלא דוקא בשעת אכילה. הלכך ראוי שיברך תחלה ברכת המוציא שמתחיל הסעודה ואחר כך יברך על הסוכה.

קרבן נתנאל אות ל:

 ולדבריו היה צריך לברך קודם שיכנס בה, דהכניסה היא המצוה ולא הישיבה. והרמב”ם סבר כיון שאין קבע אלא בישיבה משום הכי מברך קודם הישיבה דהוי עובר לעשייתן על זה.
  • הסבר את שאלת הרא”ש על פסיקת הרמב”ם באשר לזמן או למצבים שבהם יש לברך על הישיבה בסוכה? [על פי הקרבן נתנאל, מה עמדת הרמב”ם בעניין זה?]
  • לפי הרא”ש, מה ההגדרה של מצוות הישיבה בסוכה, ומהו משך הזמן שבו אפשר לברך על הסוכה, ומדוע? הסבר את ההוכחה מהירושלמי ומלשון הפסוקים.
  • לפי הרמב”ם (בהלכות ברכות יא, ה – לעיל מקור 5), מי שלא בירך על הסוכה בתחילה, מברך כל זמן שיושב בסוכה. אם כן, מהי נקודת המחלוקת בין הרא”ש לרמב”ם?
  • הסבר באיזה מצב היו מברכים מר רב צמח גאון ורבינו מאיר על הישיבה בסוכה, ולעומת זאת, מה המנהג המקובל? מדוע?

הנושא האחרון בו נעסוק הוא: ברכה לאחר עשיית המצווה.

הרב אריה לייב ממיץ, שו”ת שאגת אריה (ישנות) סימן כו:

שאלה: הא דקייימא לן “כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן”, אם לא בירך עובר לעשייתן אם מותר לברך אחר עשייתן או לא?
תשובה: הרמב”ם כתב (הלכות ברכות יא, ו):
אם שחט בלא ברכה, אפילו הפריש תרומות ומעשרות או שטבל ולא בירך, אינו חוזר ומברך אחר עשייתן, וכן כל כיוצא בזה.
אבל בהגהות אשר”י (ברכות א, יג) בשם האור זרוע [הלכות קריאת שמע, כה] כתב:
וכל היכא שלא בירך מקמיה דמצוה, מברך אחר המצוה ויוצא ידי חובתו. אכן בסעודה דאסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, דכיון דעבר ואכל והגיע ברכה אחרונה, הואיל ואידחי אידחי.
…ואני אפרש שמעתא זו לדעת הרמב”ם והאור זרוע. דע דהכי אמר שם בפסחים ( ז ע”ב):
אמר רב יהודה  אמר שמואל: כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. …בי רב אמרי… אמר רב חסדא: חוץ מן הטבילה בלבד. איתמר תניא נמי הכי: טבל ועלה, בעלייתו אומר: ברוך אקב”ו על הטבילה.
זה סוגיית הש”ס. ואיכא למידק מדאמרי בי רב דפליגי עליה דשמואל “חוץ מן הטבילה”, מכלל דלשמואל אפילו טבילה נמי מברך עליה עובר לעשייתן. והא אי אפשר, דאכתי גברא לא חזי. ומפרשי לה רבנן דבטבילת גר בלבד איירי, אבל שאר חייבי טבילות מברכין ואחר כך טובלין. …וטעמא דבטבילת גר לא חזי לברך קודם טבילה, דלא מצי למימר “וצונו” דהא אכתי כותי הוא, ואם כן על כרחך אי אפשר לומר דלשמואל מברך קודם טבילה הא אכתי כותי הוא. ובעל כרחנו צריך לומר דהא דקאמר שמואל “כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן”, לאו למימרא שלרבות אתי דאין לך שום מצוה שאין מברכין עליה עובר לעשייתן, דהא ודאי איכא טבילת גר שאי אפשר לברך עובר לעשייתן. אלא על כרחך אדיוקא קאי ולמעוטי אתי והכי קאמר: “כל המצות מברכין עליהן עובר לעשייתן” דוקא, אבל לא לאחר מכאן. הילכך אם אי אפשר לברך עובר לעשייתן כגון טבילת גר, אינו מברך כלל. ולבי רב סבירא ליה דמברך אחר הטבילה.
ומשמע ליה להרמב”ם דעל כרחך לא קאמרי בי רב דמברך לאחר עשייתן אלא בטבילה, דכיון דאי אפשר לברך קודם מברך אחר כך, אבל בכל המצות דאפשר לברך קודם, אם לא בירך אינו מברך אחר כך.
ולהאור זרוע מצי למימר דהוא הדין לכל המצות לבי רב אם לא בירך קודם מברך אחר כך כדשמעינן להו גבי טבילה, דאין סברא לחלק בהכי. והא דנקט “חוץ מן הטבילה” לחוד, משום דאכולה מילתא דשמואל קיימי. הא דאמרת: “כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן” ואי לא אינו מברך כלל, דבטבילה ליתא להאי כללא אלא אדרבה איפכא הוא, דאינו מברך עובר לעשייתן ודווקא לאחר טבילה הוא דמברך, ומילתא דפסיקתא נקט דבטבילת גר מברך דוקא אחר הטבילה, אבל בשאר מצות אף על גב דבדיעבד ליתא לדשמואל, מכל מקום לכתחילה וודאי צריך לברך עובר לעשייתן דוקא.
  • מה נושא המחלוקת בין הרמב”ם ובין האור זרוע, ומה עמדת כל אחד מהם? באיזה מצב מסכים האור זרוע לדעת הרמב”ם, ומדוע?
  • רב יהודה אמר בשם שמואל: “כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן”, ובבית מדרשו של רב סייגו: “חוץ מן הטבילה”. איזו פרשנות לדבריהם שלל השאגת אריה ומדוע, ומה הפירוש שמציע השאגת אריה לדברי רב יהודה בשם שמואל ולדברי בי רב?
  • כיצד ביארו הרמב”ם והאור זרוע את דברי בי רב “חוץ מן הטבילה”?
הפנמה: סיכום ואיסוף - שומע כעונה

נסכם את הלימוד יחד:

שומע כעונהלכל אחד מאתנו יצא בוודאי לבקש מחבר “הוצא אותי ידי חובה”. איך אמירה של אדם מסוים יכולה להוציא אדם אחר ידי חובת הברכה? מהסוגיה למדנו שלשמיעה, להקשבה ולהתרכזות במה שאדם אחר אומר, יש ערך רב. בין אם נראה זאת כאילו השומע עצמו אמר את המילים (וכביכול התפלל בעצמו), או אם נראה זאת כמי שמתחבר לדברי החזן או כשלוחו. המסר הוא שהשמיעה וההקשבה הפסיבית כביכול, היא משמעותית. בתורה מופיע פעמים רבות הצו לשמוע בקול ה’: “אם שמוע תשמעו”, “נעשה ונשמע” “שמע ישראל” ועוד. השמיעה מתפרשת בדרך כלל כאמצעי שדרכו המידע מגיע אל השומע, וכך הכול יודעים מה יש או אין לעשות. אך הכלל “שומע כעונה” מלמד שהשמיעה המכוונת והמדויקת יכולה להיות מרכיב משמעותי במעשה המצווה, עד כדי שהיא יכולה להפוך את השומע לשווה בדינו ל’אומר’ ממש, כפי שלמדנו. נוכל לקחת מכאן גם מסר גדול להקשבה הנדרשת בין אדם לחברו. לעתים אנחנו ‘נבהלים להשיב’, אך כדי לשמוע באמת, עלינו לדעת להטות את האוזן, ולשים לב למה שנאמר לנו.

אשר קרא מלך יהודה”: בגמרא מובאת ראיה מסיפורו של יאשיהו, ששמע את קריאת התורה ונאמר עליו: “אשר קרא”. עיון בפסוקים בספר מלכים ב’ פרק כב, יכול ללמד אותנו עוד קצת על יאשיהו ועל שמיעתו. יאשיהו מתואר כדואג לחיזוק בניינו של בית המקדש, כשחלקיהו הכהן הגדול מספר לו שמצא ספר תורה (שכנראה היה דבר שנעדר בימיהם). התיאור של המאורע מרגש מאוד, ומודגשת בו שמיעתו של יאשיהו:

“וַיַּגֵּד שָׁפָן הַסֹּפֵר לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר סֵפֶר נָתַן לִי חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו” (שם י-יא).

יאשיהו לא מסתפק בקריעת הבגדים, אלא מבין מיד שעליהם להתפלל לה’ – ושוב חוזר עניין השמיעה:

“כִּי גְדוֹלָה חֲמַת ה’ אֲשֶׁר הִיא נִצְּתָה בָנוּ עַל אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֲבֹתֵינוּ עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַזֶּה לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב עָלֵינוּ” (שם יג).

בני ישראל לא שמעו על דברי הספר, וממילא גם לא עשו את המעשים הנכונים. גם כאשר הולכים שליחי המלך לחולדה הנביאה, היא משתמשת בפועל זה:

וְאֶל מֶלֶךְ יְהוּדָה הַשֹּׁלֵחַ אֶתְכֶם לִדְרֹשׁ אֶת ה’ כֹּה תֹאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמָעְתָּ: יַעַן רַךְ לְבָבְךָ וַתִּכָּנַע מִפְּנֵי ה’ בְּשָׁמְעֲךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל יֹשְׁבָיו לִהְיוֹת לְשַׁמָּה וְלִקְלָלָה וַתִּקְרַע אֶת בְּגָדֶיךָ וַתִּבְכֶּה לְפָנָי וְגַם אָנֹכִי שָׁמַעְתִּי נְאֻם ה’: לָכֵן הִנְנִי אֹסִפְךָ עַל אֲבֹתֶיךָ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל קִבְרֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם וְלֹא תִרְאֶינָה עֵינֶיךָ בְּכֹל הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיָּשִׁיבוּ אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר: (שם יח-כ)

השמיעה של יאשיהו מביאה להתרגשות ולתפילה, וגם למעשים (אחר כך בהמשך הפרק). שמיעה זו מביאה גם את הקב”ה לשמוע את בכיו, ולזכות אותו בחיים שבהם לא תבוא רעה על ירושלים. זוהי השמיעה אשר הופכת ל’קריאה’, דין ‘שומע כעונה’. שמיעה שיש בה הקשבה עמוקה לתוכן, ומוכנות לפעול בעקבותיו.

ועכשיו שכל בני כנסיותינו בקיאין וקורין אותו כולו” – מההלכות הגדולות שבהלכות הלל אפשר ללמוד על הקשר בין שליח הציבור למתפללים. “הוא אומר… והן אומרים”. רש”י הרחיב בפירוש הסוגיה והוא הבחין בין תקופה קדומה, שבה לא הכול היו בקיאים בסדרי התפילה ובתוכן התפילה, והקהל היה מגיב מעט לשליח הציבור הבקי שאמר את רוב התפילה לבד, ובין תקופה מאוחרת, שבה הציבור כבר בקי וקורא את כל התפילה וההלל, ובכל זאת הוא מגיב אחרי שליח הציבור לחלק ממה שהוא אומר. ומסכם רש”י: “מכאן אנו יכולים ללמוד מה תקנו הראשונים לענות למי שאין בקיאין ולבקיאין“.

כיום בבתי הכנסת יש סידורים, ורוב מוחלט של הבאים בקביעות לבית הכנסת בקיאים בסדרי התפילה ותכניה. עם זאת, גם כיום יש הבדל בין מנהגי הקהילות השונות. כך לדוגמה, יש קהילות שבהן המתפללים שותפים יותר לתפילת שליח הציבור, ויש שפחות; יש מקומות שבהם ישנה שירה משותפת בחלקים נרחבים של התפילה, ויש שפחות. המכנה המשותף הוא הקשר בין שליח הציבור למתפללים, כגוף אחד עם הזנה הדדית. תפילתו האישית של כל אחד מהמתפללים מצטרפת לתפילת הציבור באמצעות שליח הציבור שמאגד אותם לחטיבה אחת.

עובר לעשייתן הברכה היא חיבור האדם למעשה המצווה: על פי דברי הריטב”א, הברכה היא ביטוי להתקדשות האדם לפני מעשה המצווה. הברכה גם מצביעה על תוכן המצווה וממקדת את המברך במה שעליו לעשות: לשבת בסוכה, ליטול לולב, לשמוע קול שופר, לאכול מצה ועוד. הפעולות הן שונות, והחובה היא לעשות את מה שהתורה ציותה. אדם שעומד לבצע מצווה צריך לעצור לכמה שניות לחשוב ולכוון מה עליו לעשות כעת. המילים היוצאות מפיו של עושה המצווה, ממקדות אותו במטרה.

לימים, נוספו בקשות שונות לפני ברכת המצוות (“יהי רצון מלפניך…”, “הנני מוכן ומזומן…” וכדומה) שגם נועדו להעצים את הקשר בין עושה המצווה למעשה המצווה, עם כוונות וייחודים הקשורים למצווה. המטרה היא שקיום המצווה לא יהיה פעולה טכנית. יש להשקיע חשיבה בתוכנה של המצווה, ייעודה, פרטיה ההלכתיים ודרכי קיומה; להתכונן ולהתכוון אליה ואז לקיים

אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של לב לדעת לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.

אני מעוניין להירשם לאתר
אשמח לקבל פרסומים וניוזלטרים של לב לדעת

היו הראשונים להוסיף תגובה בנושא

ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!