ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!
האתר בתקופת הרצה וחלק מהתכנים עדין נמצאים רק באתר הישן, מוזמנים לבקר גם שם
הקדמה למורה: מצוות הדלקת נרות חנוכה מוגדרת בגמרא כ”מצוות נר איש וביתו”. המילה “בית” בתוך הגדרה זו מכילה בתוכה משמעות כפולה: הן הבית במשמעות הסימלית של מבנה משפחתי המורכב מהורים וילדים שמעיקר הדין אב המשפחה יכול להוציא את כולם ידי חובה במעשה ההדלקה שלו, והן הבית במשמעות הפיזית של ארבעה קירות וקורת גג שבתוכם המשפחה חיה. יחסה של מצוות הדלקת הנרות אל הבית היא מעניינת: ההלכה מגדירה את מקום ההדלקה כ”פתח הבית הפונה לרשות הרבים”, כלומר מצד אחד הנרות חייבים להיות דולקים באופן שיהיה ברור שהם שייכים לבית מסויים, אך מצד שני החנוכיה חייבת מעיקר הדין לפנות אל רשות הרבים ובכך לקיים את פרסום הנס לעולם. בשיעור זה נבקש לעסוק במיקום מרתק זה.
חנוכה מתקשר אצל רבים מאיתנו לעולם של בית: גם במובנים ההלכתיים, כפי שהובהר לעיל, אבל גם במובנים הפשוטים יותר של ערב חורפי בו המשפחה מתכנסת ויושבת יחד אל מול הנרות לשחק סביבון. נבקש מהתלמידים לומר בסבב מילה שעולה בהם באופן אסוציאטיבי למילה: בית. איזו הרגשה או איזו מחשבה מתעוררת בתוכם למשמע המילה הזו. מעניין לשים לב האם התלמידים מקשרים את המילה “בית” למושג המשפחתי שבו או למושג המבני שבו.. (כדאי לתת את הדעת להבחנה הקיימת באנגלית בין המילה house למילה home) כמו כן כדאי לתת תשומת לב לשאלת האינטימיות שמייחסים התלמידים למרחב הביתי. בתוך העולם המודרני ובטח בתוך העולם המודרני של בני נוער פעמים רבות האינטימיות והייחוד של הבית ועולם הפנים הולכת לאיבוד בתוך הפוזה והרעש של הרחוב והחוץ.
הקשר בין חנוכה למושג “בית” מתחיל עוד לפני הגדרת מיקום החנוכיה בגזרות היוונים שביקשו באופן חד לקעקע את הביתיות האינטימית הישראלית. בקשה זו באה לידי ביטוי בגזרות שגזרו על טהרת המשפחה ובאופן בוטה בציור המופיע אצל חז”ל בו שברו היוונים את דלתות בתי ישראל ובכך הפכו כל בית פרטי לרשות הרבים.
נקרא עם התלמידים את לשון השולחן ערוך המגדיר את המקום בו יש להדליק את נר חנוכה:
ננסה לחשוב ולהעמיק במיקום מיוחד זה: שייך לבית אבל פונה החוצה.
צריך לזכור כי ישנם מנהגים רבים אחרים ביחס למיקומה של החנוכיה – חלון, אקווריום ברחוב, פתח הדלת מבפנים, על השולחן. בכיתות מסוימות כדאי פשוט להזכיר זאת כהערה על מנת שהתלמידים לא התבלבלו ביחסם למנהג של ביתם, וכיתות מסוימות אפשר להרחיב את פשרם של המנהגים השונים ולהעמיק עוד קצת ולדון בחוויה של ה’פנים’ ו’חוץ’ כפי שהיא עולה מכל מנהג ומנהג בכיתה.
ניתן לכל תלמיד דף ובו כותרות של כל מיני קירות מהם יכולים בתים להיבנות, כאשר כל סוג של קיר מסמל סוג של יחס אחר בין פנים לבין חוץ. לדוגמא:
נבקש מהתלמידים לחשוב על הקירות השונים ולנסות להרגיש איזה קיר הכי מתאים לתאר את היחסים שלו בין הפנים לבין החוץ? או אולי: איזה מקומות וסיטואציות בחייו מוציאים ממנו יחס בין הפנים לחוץ שתואם את כל אחד מהקירות.
המשימה הינה אישית ולא נכון לבקש מהתלמידים לשתף מתוכה את המרחב הכיתתי, ובכ”ז כדאי להעלות לדיון שאלות עקרוניות כמו:
ניתן להרחיב נקודה נוספת שעולה בהלכה: שעת הסכנה.
נשאל את התלמידים מה עבורם היא שעה של סכנה, בה נכון להם להסתגר בתוך עצמם, להדליק את האור בתוכו, אך להתעלם ולא לפנות אל העולם החיצוני שלנו?
דיון זה יכול להוות שער טוב לשאלה כללית יותר של היחסים בין העולם הפנימי לעולם החיצוני: מה גורם לנו לפעמים לחיות באופן שבעיקר מבקש לרצות את החברה שסביבנו? כיצד נכון להישמר מרגעים אלו ולהצליח להיות “על שולחנו ודיו”, כלומר להצליח להיות מכוונים ומדויקים לעצמנו?
נלמד את הקטע הבא מתוך דברי השפת אמת-
הקטע מתחיל מדרשה של חז”ל על צורת החלונות שהיתה בבית המקדש שהיתה כמו קונוס הפוך: רחב בפנים וצר בחוץ. דרשת חז”ל נלמדה על הפסוק מספר מלכים פרק ו’ פסוק ד’ בו מתוארים החלונות באופן הבא: “ויעש לבית חלוני שקופים אטומים”. הפרדוקס של חלון שהוא שקוף אבל אטום, הוביל את חז”ל לדרוש כך: “אמר ר’ חנינא: חלונות היו בבית המקדש ומהן הייתה אורה יוצאת לעולם. ומה טעם? “ויעש לבית חלוני שקופים אטומים” – שקופות היו ואטומות היו. מקטינות מבפנים ומרחיבות מבחוץ, כדי להוציא אורה לעולם. אמר ר’ לוי: בנוהג שבעולם אדם בונה לו טרקלין ועושה לו חלונותיו מקטינות מבחוץ ומרחיבות מבפנים, כדי להכניס אורה לתוכו, אבל חלונות בית המקדש לא היו כן, אלא מקטינות מבפנים ומרחיבות מבחוץ, כדי להוציא אורה לעולם. ניתן ללמוד בכיתה את ההקדמה לדברי השפת אמת ולחשוב על הרעיונות העולים מתוכו: מה זו המציאות של שקוף אבל אטום? מה מיוחד בבית המקדש שבו החלונות שונים מהנוהג שבעולם? מה בתוכנו בנוי כחלונות של העולם ומה בתוכנו בנוי כחלונות של בית המקדש?
על צורה זו דרש סבו של השפת אמת (האדמו”ר המייסד של חסידות גור) כי מה שנאמר שהיוונים פרצו פרצות בבית המקדש הוא שהם ניסו להפוך את צורת הקונוס של החלונות ולטעון שמקור האור נמצא לא רק במקדש שממנו מואר העולם אלא גם בעולם בחוץ. התוצאה של מעשה זה היתה החשכת העולם שכן מקור האור באמת מצוי רק בעולם הקודש. כתיקון למעשה זה שביקש למצוא בעולם הרחוב הפרץ מקור נובע של אורה , מצווים אותנו חז”ל להדליק חנוכיה בפתח הבית כלפי חוץ ובכך להזכיר שהנביעה של האור תמיד מתחילה מתוך הבית פנימה כלפי חוץ ולא בתנועה הפוכה.
כפי שכבר עלה בשלבים הקודמים של השיעור, אחת מהמחלות של העולם המודרני היא אותה מחלה המתוארת בדברי השפת אמת כמחלה היוונית: המחשבה כאילו המקור והנביעה של החיים והאורה נמצאים מחוץ לנו: בחברים שלנו, ביחס ובהערכה של העולם כלפינו וכו’. הדלקת נר חנוכה מבקשת להחזיר את היחסים לצורה הבריאה שלהם: האור מתחיל ונובע מבפנים, מתוך הבית פנימה ורק משם הוא שולח קרניים מאירות כלפי חוץ.
סיכום לשיעור אפשר להביא לכיתה חומרי יצירה שונים ומגוונים ולבקש מכל תלמיד ליצור דגם שיבטא מבחינתו את העולם שנפתח בו למשמע המילה “בית” ואת המקום בו הבית מאיר בתוכם.
פתחנו בקשר בין מצוות הדלקת נורת חנוכה ובית- “נר איש וביתו”, בית שהוא גם משפחה וגם מבנה פיזי המכיל את היחד המשפחתי. ראינו כי נר חנוכה צריך להיות מונח על “פתח הסמוך לרשות הרבים”, מקום שהוא נקודת מעבר, והוא שייך הן לבית והן לרשות הרבים. לאחר מכן דנו ביחסים שונים של פנים וחוץ- בבית, בשעת סכנה, ובבית המדרש, ובהבנה שהאור ומקור החיים מתחיל בתוכנו פנימה ולא במה שמחוצה לנו. סיימנו בהבאת חומרי יצירה והזמנת התלמידים ליצירת המקום בו הבית מאיר בתוכם.
