נבקש מהתלמידים לשבת במעגל על הרצפה ולעצום עיניים. נערוך להם תרגיל דמיון מודרך. התרגיל יקח את התלמידים לרגע או מקום בו הם חשים בהלה וחשש. כמובן שלא כדאי להגזים ולתת לתלמידים לנוע בדמיונם למקום סכנה ממש שעשוי להוליד רגשות של חרדה של ממש, אך בכ”ז ננסה להגיע איתם לרגע של בהלה בכדי להיכנס לחוויה הקיומית עליה מדברת המשנה. ניתן לתלמידים לשהות איזה זמן ברגע המבהיל ולאחר מכן נבקש מכל אחד לשתף את הכיתה במשהו מתוך המחשבות/הרגשות/הוויה שעברה עליו באותו רגע של בהלה וחשש גדולים.
כעת נעביר בין התלמידים סידור, ונבקש מכל אחד לחשוב תוך כדי מישוש הסידור האם היה נזקק לסידור כמשל (כלומר לאו דווקא לנוסח התפילה הכתובה, אלא לתנועת התפילה) במקום הבהלה. נבקש מהתלמידים לחשוב מה היה עוזר להם או דוחף אותם לרצות להשתמש בתפילה ברגע של בהלה וחשש. נבקש ממי שמוכן לשתף בקול במשהו מתוך מה שחשב והרגיש על החיבור שלו לתפילה ברגע של בהלה.
כתיבת תפילה: נבקש מכל אחד מהתלמידים לנסות ולנסח תפילה שהיה רוצה להתפלל לקב”ה במקום הבהלה בו שהה בתרגיל הדמיון המודרך. אפשר בתרגיל הכתיבה להציע מקומות סכנה ספציפיים שמטבע הדברים רחוקים יותר מהחוויה היומיומית של התלמידים, אך יכולים להיות קיומיים בדמיון: חייל במלחמה, הליכה לאיבוד באמצע טיול, רגע לפני שכמעט מתרחשת תאונת דרכים, קולות מבהילים בבית באמצע הלילה וכדומה, ולבקש מתוך הרגע הזה לכתוב את התפילה. תלמידים שיסכימו לקרוא את שכתבו יקראו בפני הכיתה את התפילה שלהם.
נלמד יחד את החלק השני של משנה ד’ בפרק ד’ העוסקת בתפילה במקום הסכנה:
נבקש מכל תלמיד לכתוב לעצמו מה כל ההנחיות שהוא יכול להוציא מתוך המשנה על התפילה במקום הסכנה. לאחר שהתלמידים עושים רגע של מחשבה עצמית, נשים לב יחד לשלוש נקודות שהמשנה מעלה:
אפשר לפתוח דיון על כל אחת מהנקודות הללו וגם לעמת אותה עם מה שעלה בכתיבה האישית של התלמידים עצמם בשלב הקודם: האם התפילה שלהם היתה אישית או על צרות העם בכלל? האם היא היתה תפילה קצרה או תפילה ארוכה?
נחלק את הכיתה לחברותות, וניתן לכל חברותא בכיתה את פירוש רבי עובדיה מברטנורא לחלק השני של התפילה שבמשנה, ואת התוספתא המקבילה למשנה בה יש ארבע הצעות לנוסח התפילה שמתפלל אדם במקום סכנה:
נבקש מכל חברותא להגדיר את הנקודה המייחדת כל אחת מהתפילות (יש תפילות שקשה למצוא ביניהן הבדל, אך יש תפילות שברור שעולים מהן קולות שונים) ולאחר מכן נעבור יחד בכיתה על התפילות ונבחן את הקולות השונים שהתלמידים מעלים (כגון: השאלה האם התפילה מבקשת שיעשה ה’ את בקשתנו או שיעשה ה’ את הטוב בעיניו או השאלה האם התפילה מתייחסת ליראי ה’ או לכל עם ישראל ואולי אפילו לחוטאים שבהם וכדומה).
נעלה שוב מספר נקודות למחשבה מהלימוד:
מהקטעים עולה תודעה אחדותית – הצרה של האדם איננה באמת פרטית, אלא מתחברת לצרות של כל עמ”י, וכך גם הישועה הפרטית שלי מהצרה קשורה לישועה הכללית של כל עמ”י. התפילה על עוברי העבירה מבטאת אולי תודעה זו, ואולי העבירות של אנשים אחרים גורמות גם לי להיכנס לצרה. וניתן להציע שהאדם כאן מתפלל גם על עצמו – ומבקש ישועה למרות שגם הוא עובר עבירה.
באמירה “הטוב בעיניך עשה” יש הכנעה ומוכנות לקבל את גזירתו של הקב”ה, גם אם היא תפגע בי. ייתכן ואמירה זו עוזרת לשחרר את האדם מחרדה ומתחושת אחריות יתר – אני סומך על הקב”ה שיעשה הטוב בעיניו, ומה שהוא לא יעשה יהיה טוב. כך יש עלי פחות לחץ וחרדה, ואני מסוגל להתמודד עם הסכנה בצורה פחות מופעלת.
ההוראה הברורה ביותר שאמרה המשנה ביחס לתפילה במקום סכנה היא שזו צריכה להיות תפילה קצרה (וייתכן כי המשנה מזהירה את האדם הנמצא בסכנה לבל יעצור ויסכן את עצמו בכך שיתפלל תפילה ארוכה). נבקש מכל תלמיד לקחת את התפילה שכתב בתרגיל הפתיחה ולצמצם אותה למחצית מהמילים שכתב בכתיבה הראשונה. לאחר מכן נבקש ממנו לצמצם אותה שוב למחצית המילים וכן הלאה, עד שהתפילה תלך ותתקצר (אפשר להחליט עד כמה רחוק ללכת עם התרגיל. ניתן גם לקצר למילה אחת, ואז לבקש מהתלמידים לכתוב אותה על דף ולתלות על הלוח). התרגיל יכול לפתוח דיון, דיבור ומחשבה על אורכה של התפילה ועל היכולת לתמצת לפעמים את הכל למשהו קצר יותר וממילא לחשוב על הרווחים ועל הקשיים שיש לתפילה הקצרה על פני התפילה הארוכה.
פתחנו בתרגיל דמיון שהחזיר אותנו לשעת סכנה, והעלינו את התחושות שמצבים אלו מעוררים. שאלנו את עצמינו האם היינו זקוקים לתפילה באותו זמן, וכתבנו תפילה אישית לשעת סכנה. לאחר מכן למדנו את המשנה ובדקנו האם התפילה שלנו היתה דומה להנחיותיה, והמשכנו ללימוד בחברותות של התוספתא ופירוש הברטנורא. בעקבות הלימוד חזרנו אל התפילה שכתבנו וניסינו לצמצם אותה שוב ושוב.
לסיום, ניתן להזמין את התלמידים לשתף בסיפורים על תפילה בשעת סכנה – שלהם, של מכריהם, או סיפורים ששמעו או קראו.
היו הראשונים להוסיף תגובה בנושא