כפתיחה, נבקש מכל תלמיד לחשוב בעצמו על מעשה לא טוב שעשה ושסיפר עליו למישהו.

• האם היה קשה לשתף ולספר לאדם אחר על המעשה הרע?
• איך היתה ההרגשה לאחר השיתוף? (הקלה, אפשרות לתיקון, לקבלת מחילה. לפעמים גם בושה, אשמה)
• מה קורה לנו כשאנחנו מגלים סוד? (הוא כבר פחות קשה, יותר נוכח, עוד מישהו חוץ ממני יודע, וכעת הנשיאה של הדברים פחות קשה)

המצווה המרכזית ביום הכיפורים היא הווידוי, בו אנו למעשה מספרים לקב”ה על המעשים הרעים שעשינו ומבקשים סליחה. בוידוי אנחנו כביכול מגלים לקב”ה, ולעצמינו, סודות על עצמינו – מי אנחנו באמת, מה עשינו השנה. בנושא זה נעסוק השיעור.

כעת נקרא את דברי הרמב”ם, המגדיר את הווידוי כחלק המרכזי של מצוות התשובה, שבלעדיו התשובה אינה שלמה:

הלכות תשובה לרמב”ם פרק א
א. כל המצוות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה–אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה–כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא: שנאמר “איש או אישה כי יעשו מכל חטאת האדם . . . והתוודו את חטאתם אשר עשו (במדבר ה, ו-ז) זה וידוי דברים. ווידוי זה מצות עשה.
ב. כיצד מתוודה–אומר אנא ה’ חטאתי עוויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי ניחמתי ובושתי במעשיי, ולעולם איני חוזר לדבר זה. זה הוא עיקרו של וידוי; וכל המרבה להתוודות ולהאריך בעניין זה, הרי זה משובח.

נשאל:

• למה לדעתכם הווידוי הוא כ”כ מרכזי בתהליך התשובה?
• מה המשמעות של אמירת הווידוי לפני ה’? האם הוא לא יודע מה עשינו? הוא הרי בוחן כליות ולב.
• מדוע חשוב לומר את הוידוי, ולא להסתפק רק במחשבות של חזרה בתשובה?
• ניתן לשאול באופן אישי – כיצד אתם מרגישים בשעת אמירת הוידוי וההכאה על החזה?

נשמע אפשרויות שונות (כדאי לכתוב על הלוח את התשובות)

נמשיך ונלמד את דבריו של הרב סולובייצ’יק אודות הווידוי, בספרו ‘על התשובה’ (ניתן גם לתת את המקורות הבאים של הרב סולובייצ’יק והרב שטיינזלץ כדף לימוד בחברותות ולאחריו לשמוע הדים מן הלימוד):

הרב י. ד. סולובייצ’יק “על התשובה”
כל אמוציא (=רגש), כל תחושה, רעיון והרהור, מתבהרים לאדם ונתפסים על ידו לאחר שהצליח לבטאם במשפטים בעלי מבנה הגיוני ודקדוקי. ככל כמה שאדם מתהלך ברעיונות סתומים… כל זמן שלא הוציאם מן הנסתר אל הנגלה- הם שונים ונעלמים… האדם עצמו אינו יודע מה מתרחש אף בלבו שלו עד שהוא מגבש הרגשיו ורעיונותיו ויוצקם לדפוסי ביטוי. הרהור תשובה מבלי שיבוא לכלל ביטוי שפה- הוא נטול כל ערך… בתפילת נעילה אנו אומרים: “אתה נותן יד לפושעים…. ותלמדנו להתוודות לפניך על כל עוונותינו”…הווידוי הוא הגומר את התשובה…. אבל יש עוד מימד אחר לווידוי, שלא זו בלבד שהאדם גומר בו את התשובה, אלא שהוא גבוה ועולה על התשובה עצמה, והוא הוא המעשה המכפר… נראה כי בווידוי זה של הכוהן הגדול הווידוי עצמו כאילו הפך קרבן. אמירת וידוי שאינה מן השפה ולחוץ אלא קשורה בייסורי נפש, במכאובי לב, לקרבן תיחשב.
… יש דברים הרבה שאדם יודע אותם, אף הוגה בהם, ובכל זאת לא ירהיב עוז להעלותם על שפתיו. האדם בונה לו מחיצות בינו לבין עצמו ומורד גם במציאות, בעובדות: באופן אינסטינקטיבי דוחה עובדות שאינן נעימות לו… אלוהים ברא באדם מנגנון של הגנה עצמית המאפשר לו להתעלם מן העובדות, לברוח מן המציאות, לא לראות דברים כמות שהם.
יש שאדם יודע מעל לכל ספק כי חטא והחטיא את מטרת חייו, כי בגד בערכיו, אך אינו מוכן לומר זאת בפה מלא… על משכבו בלילות הוא הוגה בכך, בינו לבין עצמו בוכה נפשו במסתרים, אך לאור היום, לעיני אחרים, הוא שמח וטוב לב. כדי לחפות על האמת המנקרת בפנימיותו הוא מוסיף לחטא.
הווידוי מכריח את האדם תוך ייסורים עצומים, להכיר בעובדות כפשוטן, לבטא בבהירות את האמת כמות שהיא…כשם שהקרבן נשרף על גבי המזבח, כך אנו שורפים במעשה הווידוי את שלוותנו המבוצרת. את גאוותנו המטופחת, את חיינו המלאכותיים.

ע”פ הרב סולובייצ’יק לווידוי ישנן שתי משמעויות מרכזיות: 1. חלק מרכזי מן ההכרה בחטא, מעבר מהרהור תשובה בעלמא לאמירה בפה המבטאת את הרצון להכיר בחטא לעזבו. 2. כפרה על החטא- העמידה מול החטא וההכרה בו דורשת מן האדם התגברות על הבושה, על ההדחקה וההתעלמות והכרה בעצמו כפי שהוא. דבר זה כרוך בייסורים ולכן הוא נחשב לאדם כקרבן שהוא מקריב מנפשו ככפרה על חטאיו.

כיוון אחר להבנת משמעות הווידוי נמצא בדבריו של הרב שטיינזלץ, המקביל בין הטהרה הנקנית בטבילה במקווה לבין טהרת האדם ע”י הווידוי. הרב שטיינזלץ מסביר את החזרה על הווידוי שוב ושוב במהלך יום הכיפורים כדי לנקות את האדם באמת מכל קשריו עם החטאים שעשה בימי חייו ולטהר אותו, ומתיחחס למשנה הבאה במסכת יומא:

אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם–אביכם שבשמיים: שנאמר “וזרקתי עליכם מים טהורים, וטהרתם . . .” (יחזקאל לו,כה) ואומר “מקוה ישראל ה'” (ירמיהו יז,יג)–מה המקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל. (משנה יומא פרק ח’)

הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ)
הכפרה היא ניקוי הנשמה. הנשמה חוזרת להיות, כפי שהיתה במקורה, “טהורה היא” לכן הכפרה היא כטבילה במקווה טהרה. הקב”ה מוכן להיות המקווה של ישראל, כמשמעות שהעניקו חז”ל לפסוק “מקוה ישראל ה'”. למקווה צריך רק להיכנס; הכלים המוטבלים במקווה לא צריכים לכוון שום כוונה, וגם אדם טמא שטובל לא צריך ליחד ייחודים בכדי להיטהר. יש צורך רק בשני דברים: האחד שיכנס כולו, שלא ישאיר יד, קצה אף, תאווה, הרגל או תפיסה כלשהי בחוץ; והדבר השני שלא יהיה שום לכלוך או חציצה. כך גם ביום הכיפורים: האדם צריך להיות כולו בפנים במקווה ישראל ה’ שלא ישאר אפילו משהו ממנו בעבירה שעשה. לכן, צריך אדם להתוודות ביום הכיפורים, כדי לאסוף ולנתק את עצמו מכל עבירותיו את ראשו או ליבו או איברים אחרים ולהכניס את האיברים כולם ל”מקווה ישראל ה'”. הדבר השני הוא, שצריך לדאוג שלא ישאר מהם משהו דבוק לבשרו, לא בזדון ולא בשגגה, לא בכפת שוחד ולא בטיפשות פה.

ישנו עוד דין במקוואות “טובל ושרץ בידו, אין הטבילה מועלת לו” . אם ירד וטבל והשרץ בידו הוא נשאר בטומאתו למרות שטבל במקווה. לכן, לפני הטבילה צריך לזרוק את כל השרצים ולהיפטר מהם, לנתק את עצמו לחלוטין מעבירות שעשה. אין מדובר רק על “קבלה להבא”, על ניתוק לגבי העתיד; הרי אדם יכול לשוב מדרכו הרעה ולקבל על עצמו ללכת בדרך טובים, ועדיין לזכור לטובה את העבירות שלו, ליהנות מעבירותיו ולהיזכר “כמה טוב זה היה”. לכן צריך להתוודות, לעבור על החטאים, העוונות והפשעים אחד לאחד, ולנתק את עצמו מהם. להתיישב ולהתבונן בדבר, עד שיוחלט אצלו שיותר אין לו כל קשר לזה, שהוא נפרד ממנו לעולם, ורק אז לטבול.

זהו גם ההסבר מדוע אין אנו מתוודים על עבירות חמורות, כמו חילול שבת, ודווקא על מחשבות ונטיות הלב שאין עליהן אפילו סעיף בשולחן ערוך אנו מתוודים בפרוטרוט. ההנחה היא, שלאדם מישראל כבר אין עוד קשר לעבירותיו (החמורות, לפחות) ביום הכיפורים. אולם, דווקא לגבי אותן נקודות של התקשרות פנימית שמוגדרת פחות, יתכן שנשאר משהו זיכרון טוב, או איזושהי נטיית לב שצריך להתיר. לזאת בא הווידוי, שוב ושוב, כדי לפתור את השאלות הללו, כדי להתיר באמת את כל קשריו של האדם עם עבירותיו, עד הפנימיים ביותר, כדי שהיום הזה אכן יהיה בבחינת “מקוה ישראל ה’ “.

כעת נבקש מהתלמידים לשבת עם עצמם, עם דף ועט (ניתן לחלק דפים חלקים ללא שורות). נשים מוזיקה שקטה ורגועה ברקע ונזמין את התלמידים לכתוב במשך כמה דקות, כל אחד עם עצמו, את הווידוי שלו השנה: מה הוא רוצה לומר לקב”ה, על אילו מעשים הוא רוצה לספר, באיזה סוד הוא רוצה לשתף, על מה הוא לוקח אחריות.וכו’.

לא נרצה שהתלמידים ישתפו בדברים אישיים מדי, אבל ניתן בסיום לעמוד במעגל ולבקש מכל משתתף להגיד מילה אחת (בלבד!) שהיא הוידוי שלו. ניתן להציע גם לקחת כל אחד את הדף שלו לתפילות יום הכיפורים.

בשיעור התבוננו במעשה של גילוי סוד והשפעותיו. למדנו את דברי הרמב”ם על חשיבות וידוי הדברים, והעמקנו בדברי הר’ סולובייצ’יק והר’ שטיינזלץ על החשיבות של אמירת הדברים בפה ועל כוחו העצום של וידוי הדברים הנעשה בלב שלם.

לסיום השיעור, ניתן להזמין תלמידים המעוניינים בכך לשתף בנקודה אחת שהיתה משמעותית עבורם בשיעור, רעיון שהתחדש, מחשבה שעלתה, שאלה שהתעוררה בהם וכד’.

אמירת הוידוי ופעולת ההכאה על החזה יכולה להיראות קשה או לא נעימה לאנשים מודרניים. אך כוחו של הוידוי נמצא בכך שהוא מאפשר לנו להשתחרר מהחטא ולהיטהר מחדש.