עורכים בכיתה סבב: שיתוף במשפט משמעותי שפעם נאמר לי ומאז מלווה אותי.

נקרא את דברי ספר החינוך, מצוה כא:

לספר בענין יציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן כל אחד כפי צחות לשונו, ולהלל ולשבח השם יתברך על כל הנסים שעשה לנו שם, שנאמר [שמות י”ג, ח’] והגדת לבנך וגו’. וכבר פירשו חכמים דמצות הגדה זו היא בליל חמשה עשר בניסן בשעת אכילת מצה, ומה שאמר הכתוב לבנך, דלאו דוקא בנו, אלא אפילו עם כל בריה.

וענין המצוה, שיזכור הניסים והענינים שאירעו לאבותינו ביציאת מצרים, ואיך לקח האל יתברך נקמתינו מהן. ואפילו בינו לבין עצמו, אם אין שם אחרים, חייב להוציא הדברים בפיו, כדי שיתעורר לבו בדבר, כי בדבור יתעורר הלב.

נערוך דיון: מדוע אדם הנמצא לבדו בליל הסדר חייב לספר לעצמו בקול את סיפור יציאתת מצרים?

הצעה לתרגיל כתיבה: נדמיין את אותו אדם, החוגג לבדו את ליל הסדר. בינו לבין עצמו. הוא יושב לו לבד לשולחן הסדר הערוך, קערת הסדר לצידו, כרית ההסבה מאחוריו, בקבוק היין מוכן לקיים מצוות ארבע כוסות וההגדה למולו. הוא יושב בשתיקה, ולפני שהוא מתחיל להקריא לעצמו בקול את דברי ההגדה, כפי שמנחה אותו ההלכה, הוא אומר לעצמו בקול משפט אחד.

נסו לתאר בעיני רוחכם את המצב: כיצד נראה החדר, מהי התפאורה, מה מתחולל בנפשו של אותו אדם? מדוע הוא לבדו? וכתבו את המשפט הבודד שהוא אומר לעצמו בקול טרם קריאת ההגדה.

ננסה להעמיק במהותו של הדיבור, מתוך מקורות:

•   אונקלוס מתרגם את הפסוק בבראשית (ב, ז) ‘ויהי האדם לנפש חיה – לרוח ממללא’-, לרוח מדברת. -למה לדעתכם הדיבור הוא הדבר המבחין את האדם משאר היצורים?
•    נלמד את דבריו של הרב סולובייצ’יק (‘גאולה, תפילה, תלמוד תורה’ בתוך: ‘דברי הגות והערכה’)

…גאולה זהה, כאמור, עם התקשרות הדדית, עם התגלותה של המילה, כלומר – עם הופעתו של הדיבור. משעה שעם נוטש עולם אילם ובא בעולם של קול, של דיבור ושיר, הוא נהיה לעם נגאל, עם בן חורין. במילים אחרות, חיים אילמים זהים לשעבוד! חיים שחוננו בדיבור חיי חרות הם .

הדיבור הוא ביטוי לחרות. הוא יכולתו של האדם להביע את העושר הפנימי המופשט, את מחשבותיו ורגשותיו- כלפי חוץ. ליצור קשר, להתחבר. ולכן דווקא בזוכרנו את יציאת מצרים, בה הפכנו לעם של בני חורין, השימוש בדיבור הוא כה משמעותי.

הרב סולובייצ’יק כותב :’כלפי חוץ, ליצור קשר, להתחבר’. האם יש חשיבות להביע בקול, במילים, מחשבות מופשטות, לאדם עצמו, גם כשלא מדובר בתקשורת עם אדם אחר?

-הכנה לדיבור עם הזולת, להתאמן, לא לשכוח.

-כשאדם נדרש לנסח את המחשבות למילים הוא צריך לעבד אותן, לדייק, לבדוק, להוציא מוץ מתבן, אולי יסתבר שחלק לא ראוי. מברר לעצמו, שומע את עצמו, מתקן דברים מקולקלים.

אפשר לחזור כאן לדבריו של בעל ספר החינוך, שגם הוא הרגיש שיש להסביר מדוע גם אדם יחיד צריך למלל ממש את סיפור היציאה: ‘כדי שיתעורר לבו בדבר, כי בדיבור יתעורר הלב’. ‘יתעורר לבו’- יתרגש, ישים לב, יתפעל. נראה שלפי בעל ספר החינוך, דוקא בדיבור ניתן לעורר את היחס האישי, את ההיזדהות הפנימית עם הסיפור העתיק.

שיחה בזוגות בכיתה: בעל ספר החינוך מסביר את חשיבות הסיפור בפה- “כי בדיבור יתעורר הלב”. האם תמיד דיבורים משפיעים עלינו פנימה? מה גורם לדיבור להיות דיבור מעורר? מתי אני כמדברת מרגישה שלמילים שלי יש השפעה? מתי לא? מתי כשומעת אני מרגישה שמילים מעוררות משהו בתוכי ומתי לא?

אסיף של מה שעלה בזוגות- מי שרוצה לשתף.

למדנו את דברי בעל ‘ספר החינוך’ במצוה כא’ בדבר מצות הסיפור יציאת מצרים. את קביעתו כי יש לספר ביציאת מצרים בליל הסדר בכל מצב, גם אדם המצוי לבדו העמדנו כנקודת מוצא לדיון על משמעות הדיבור. למדנו מקורות המעלים כי פעולת הדיבור אינה יכולת טכנית שיש בידי האדם אלא מהות המייחדת את האדם ואת היותו בן חורין. מכאן עברנו לבחינת הדברים מול המציאות המוכרת לנו: באיזו מידה ובאילו מצבים הדיבור אכן מעורר?