נכתוב על הלוח בגדול את אמירתו המפורסמת של היינריך היינה, משורר יהודי גרמני מהמאה ה-19:

במקום בו שורפים ספרים ישרפו בני־אדם.

נשאל:

• למה היינה התכוון?
• האם הוא צדק?
• מה הקשר בין שריפת ספרים לשריפת בני אדם?

נבקש מהתלמידים ללמוד בחברותות את הפסוק המדבר על השחתת עצים, ואת דברי ספר החינוך על המצווה:

דברים כ’, פסוקים י”ט-כ’

יט כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר. כ רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ.

ספר החינוך מצווה תקכט – שלא להשחית אילני מאכל

שנמנענו מלכרות האילנות כשנצור על עיר כדי להצר לאנשי העיר ולהכאיב לבותם, ועל זה נאמר (דברים כ יט) לא תשחית את עצה וגו’ ואותו לא תכרת, וכמו כן נכנס תחת זה הלאו, שלא לעשות שום הפסד, כגון לשרוף, או לקרוע בגד או לשבור כלי לבטלה, ובכל עניינים אלו ובכל כיוצא בם שיהיה בהם השחתה.
ואמרו זכרונם לברכה תמיד בגמרא (קידושין לב, א) והא קא עבר משום בל תשחית, ומכל מקום אין מלקין אלא בקוצץ אילני מאכל, שהוא מפורש בכתוב, אבל בשאר ההשחתות מכין אותו מכת מרדות.

שורש המצוה
ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה, ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגיר של חרדל בעולם. ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כוחם. ולא כן הרשעים אחיהם של מזיקים, שמחים בהשחתת עולם, והמה משחיתים את עצמם במידה, שאדם מודד בה מודדין לו. כלומר, בה הוא נדבק לעולם, וכעניין שכתוב (משלי יז, ה) שמח לאיד לא ינקה רע. והחפץ בטוב ושמח בו, נפשו בטוב תלין לעולם. זה ידוע ומפרסם.

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה, שלא אסרה תורה שלא לקוץ אילני מאכל, אלא בקוצץ אותם דרך השחתה, אבל ודאי מותר לקוץ אם ימצא בדבר תועלת. כגון שיהיו דמי אותו העץ יקרים וזה רצה למכרו, או לסלק בקציצתן נזק, כגון שהיה מזיק אילנות אחרים טובים ממנו, או מפני שמזיק בשדות אחדים. בכל צדדין אלו ובכל כיוצא בו מותר.
וכל אילן סרק, אמרו זכרונם לברכהשמותר לקוץ ואפילו בשאינו צריך לו, וכל אילן מאכל שהוא זקן מאוד עד שאינו עושה אלא מעט פרות, שאין ראוי לטרוח בו בשבילן. ואמרו זכרונם לברכה, בזית כל שהיא עושה פחות מרבע זיתים מותר לקוץ אותה, ובדקל שיעשה פחות מקב תמרים.

ודרך כלל אסרו זכרונם לברכה לעשות כל דבר של השחתה, והמשחית שום דבר מתוך חימה, אמרו עליו (שבת קה, ב) שהוא כעובד עבודה זרה, שכן דרכו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כן, ואם יאמין אותו למחר יאמר לו לך עבוד עבודה זרה. כלומר שכל אדם חייב לגעור ביצרו ולכבוש תאוותו עד שיגביר נפש המשכלת על נפש המתאווה עד שתהיה לה לאמה, והיא גברת לעולם ועד.
ואמנם הביאו בגמרא מעשים בקצת החכמים שמראים עצמן כעוסים, כדי לייסר בני ביתם ולזרזן, ומשליכין מידם שום מאכל או שום דבר, ומכל מקום השגחתם היתה בהם לעולם שלא ישליכו דבר שיהא נשחת בזה.
ויתר פרטי המצוה, בבבא בתרא פרק שני [ה’ מלכים פ”ז].

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות
והעובר על זה והשחית אילני מאכל עבר על לאו זה וחייב מלקות. ועל שאר השחתה בכל שאר דברים שאינן מפרשים מכין אותו מכת מרדות.

לאחר הלמידה בחברותות, נשאל בכיתה:

• באילו מקרים אסור לכרות עצים ובאילו מקרים מותר?
• מה הטעם לאיסור זה?
• כיצד מרחיב בעל ספר החינוך דין זה?
• כיצד ההרחבה קשורה לפשט הפסוק?

לאחר איסוף התשובות, נקרין לתלמידים את דברי הרב יוסף צבי רימון, ונבקש מהם לכתוב את הנימוקים הנוספים שהוא מזכיר לטעם מצווה זו.

לאחר מכן נחלק לתלמידים את הקטעים הבאים מהרמב”ם ומפרופ’ נחמה לייבוביץ’:

רמב”ם, הלכות מלכים, פרק ו, הלכה י:

ולא האילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים, וקורע בגדים, והורס בנין, וסותם מעין, ומאבד מאכלות דרך השחתה – עובר בלא תשחית, ואינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם.

פרופ’ נחמה לייבוביץ’ – עיונים בספר דברים (ירושלים תשנ”ה), עמ’ 192-191:

לא נאסרה כאן הסתערות על הטבע על מנת לשנותו לצרכי האדם ולטובתו, לא נאסרה עלינו עבודה של תרבות בונה, וגם הורסת לשם בנייה – נאסרה עלינו רק עבודת השחתה לשם השחתה.
ואם ישאל השואל: ולמה תאסור התורה את הפעילות המשחיתה והמקלקלת וההורסת, כל זמן שהדברים העלולים לקלקול ולהריסה ולהשמדה הם רכוש האדם? לא נסתפק כאן בהעמדת המושג ‘שלי – שלי’, המבטא את בעלותו של האדם נגד הקביעה “לה’ הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה”, אלא נשתדל להבין את איסור ‘בל תשחית’ גם מתוך חשש לתוצאות ההרסניות על האדם ההורס את עצמו. ומה טובו דברי הגמרא שהם מקור דברי הרמב”ם הנזכרים לעיל: “המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו – יהא בעיניך כעובד עבודה זרה. שכך אומנתו של יצר הרע: היום אומר לו: עשה כך; ולמחר אומר לו: עשה כך; עד שאומר לו: עבוד עבודה זרה, והולך ועובד” (שבת קה ע”ב).

נשאל:

• כיצד מרחיב הרמב”ם את האיסור? מדוע?
• איזו תשובה אינה מספקת לפי נחמה לייבוביץ’?
• מהי התשובה העמוקה יותר שמציעה נחמה לייבוביץ’?
• מדוע איסור זה נכתב במקורו דווקא על שעת מלחמה ומצור?
• כיצד עובדה זו מסייעת לדברי נחמה לייבוביץ’?

• אשיתוף בזוגות
• במה נחשב השחתה?