מצווה תקכ”ט – שלא להשחית אילני מאכל

דברים כ’, פסוקים י”ט-כ’

יט כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר. כ רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ.

ספר החינוך מצווה תקכט – שלא להשחית אילני מאכל

שנמנענו מלכרות האילנות כשנצור על עיר כדי להצר לאנשי העיר ולהכאיב לבותם, ועל זה נאמר (דברים כ יט) לא תשחית את עצה וגו’ ואותו לא תכרת, וכמו כן נכנס תחת זה הלאו, שלא לעשות שום הפסד, כגון לשרוף, או לקרוע בגד או לשבור כלי לבטלה, ובכל עניינים אלו ובכל כיוצא בם שיהיה בהם השחתה.
ואמרו זכרונם לברכה תמיד בגמרא (קידושין לב, א) והא קא עבר משום בל תשחית, ומכל מקום אין מלקין אלא בקוצץ אילני מאכל, שהוא מפורש בכתוב, אבל בשאר ההשחתות מכין אותו מכת מרדות.

שורש המצוה
ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה, ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגיר של חרדל בעולם. ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כוחם. ולא כן הרשעים אחיהם של מזיקים, שמחים בהשחתת עולם, והמה משחיתים את עצמם במידה, שאדם מודד בה מודדין לו. כלומר, בה הוא נדבק לעולם, וכעניין שכתוב (משלי יז, ה) שמח לאיד לא ינקה רע. והחפץ בטוב ושמח בו, נפשו בטוב תלין לעולם. זה ידוע ומפרסם.

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה, שלא אסרה תורה שלא לקוץ אילני מאכל, אלא בקוצץ אותם דרך השחתה, אבל ודאי מותר לקוץ אם ימצא בדבר תועלת. כגון שיהיו דמי אותו העץ יקרים וזה רצה למכרו, או לסלק בקציצתן נזק, כגון שהיה מזיק אילנות אחרים טובים ממנו, או מפני שמזיק בשדות אחדים. בכל צדדין אלו ובכל כיוצא בו מותר.
וכל אילן סרק, אמרו זכרונם לברכהשמותר לקוץ ואפילו בשאינו צריך לו, וכל אילן מאכל שהוא זקן מאוד עד שאינו עושה אלא מעט פרות, שאין ראוי לטרוח בו בשבילן. ואמרו זכרונם לברכה, בזית כל שהיא עושה פחות מרבע זיתים מותר לקוץ אותה, ובדקל שיעשה פחות מקב תמרים.

ודרך כלל אסרו זכרונם לברכה לעשות כל דבר של השחתה, והמשחית שום דבר מתוך חימה, אמרו עליו (שבת קה, ב) שהוא כעובד עבודה זרה, שכן דרכו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כן, ואם יאמין אותו למחר יאמר לו לך עבוד עבודה זרה. כלומר שכל אדם חייב לגעור ביצרו ולכבוש תאוותו עד שיגביר נפש המשכלת על נפש המתאווה עד שתהיה לה לאמה, והיא גברת לעולם ועד.
ואמנם הביאו בגמרא מעשים בקצת החכמים שמראים עצמן כעוסים, כדי לייסר בני ביתם ולזרזן, ומשליכין מידם שום מאכל או שום דבר, ומכל מקום השגחתם היתה בהם לעולם שלא ישליכו דבר שיהא נשחת בזה.
ויתר פרטי המצוה, בבבא בתרא פרק שני [ה’ מלכים פ”ז].

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות
והעובר על זה והשחית אילני מאכל עבר על לאו זה וחייב מלקות. ועל שאר השחתה בכל שאר דברים שאינן מפרשים מכין אותו מכת מרדות.