ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!
האתר בתקופת הרצה וחלק מהתכנים עדין נמצאים רק באתר הישן, מוזמנים לבקר גם שם

מפגשבת- תצווה

תצוגת כיתה מלאה
מפגשבת- תצווה
לב השיעור
פתיחה
מפגש
סיפור - הבגדים של סבא אהרון
התבוננות
הפנמה
אסיף
כדי להבין את משמעות מערכת היחסים בין העולם הפנימי שבנו לבין העולם החיצוני שלנו, ניגע בבגדיו של הכהן הגדול המבטאים את החוץ. נדון בחשיבות הנראות וברצון לשלב בין הפנים והחוץ.
לב השיעור: פנים וחוץ - בגדי הכהן הגדול
פתיחה: דילמה - לבוש מרושל

נגיע לכתה עם בגד מוכתם, מיושן או מרושל בצורה בולטת, כך שיעורר את הכיתה למבטים ותגובות.

אם התלמידים שואלים או מעירים, נשאל אותם:

  • מה קרה?
  • מה הבעיה במה שאני לובש/ת?

נקשיב לכמה שיותר הערות שלהם, אך לא נגיב עליהם עדיין.

מפגש: סיפור - הבגדים של סבא אהרון

נקרא יחד את הסיפור: הַבְּגָדִים שֶׁל סַבָּא אַהֲרֹן.

“לְמָה אַתָּה מִתְחַפֵּשׂ?” שָׁאַל אוֹתִי דֻּבִּי וְכָרָגִיל לֹא חִכָּה לִתְשׁוּבָה, “לִי יֵשׁ רַעְיוֹן מְקוֹרִי שֶׁאַף אֶחָד עוֹד לֹא חָשַׁב עָלָיו”. דָּוִד, שֶׁשָּׁמַע אֶת דֻּבִּי מִתְרַבְרֵב, הִתְפָּרֵץ לַשִּׂיחָה וּפָנָה לְדֻבִּי: “תָּמִיד אַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁהָרַעְיוֹנוֹת שֶׁלְּךָ הֲכִי מְקוֹרִיִּים וּבַסּוֹף מִתְבָּרֵר שֶׁמִּישֶׁהוּ כְּבָר חָשַׁב עֲלֵיהֶם. לִי לְעֻמַּת זֹאת יֵשׁ תַּחְפֹּשֶׂת מַגְנִיבָה, אֵין מִי שֶׁלֹּא יִצְחַק כְּשֶׁיִּרְאֶה אוֹתִי, אֲנִי בָּטוּחַ לוֹקֵחַ מָקוֹם רִאשׁוֹן בַּתַּחֲרוּת!”
כָּכָה הִתְנַהֲלוּ לָהֶן רֹב הַשִּׂיחוֹת בַּיָּמִים שֶׁלִּפְנֵי חַג הַפּוּרִים. כֻּלָּם דִּבְּרוּ עַל תַּחְפּוֹשׂוֹת מְשַׁעַשְׁעוֹת אוֹ מַפְחִידוֹת, אוֹ כָּאֵלּוּ שֶׁאַף אֶחָד בָּעוֹלָם לֹא חָשַׁב עֲלֵיהֶם לִפְנֵי כֵן. רַק לִי לֹא הָיָה רַעְיוֹן לְתַחְפֹּשֶׂת. הָאֱמֶת הִיא שֶׁרָצִיתִי מְאוֹד לְהִתְחַפֵּשׂ הַשָּׁנָה לְמַשֶּׁהוּ מְיֻחָד. “לֵךְ לְסַבָּא אַהֲרֹן”, יָעַץ לִי אַבָּא, “יֵשׁ לוֹ רַעְיוֹנוֹת טוֹבִים, יְדֵי זָהָב וַהֲמוֹן פְּרִיטֵי לְבוּשׁ מְעַנְיְנִים מִפַּעַם”. “סַבָּא אַהֲרֹן הוּא אָמָּן וְיֵשׁ לוֹ הַרְבֵּה זְמַן, אֲבָל הָרַעְיוֹנוֹת שֶׁלּוֹ גַּם כֵּן יְשָׁנִים… רַעְיוֹנוֹת מִפַּעַם”, אָמַרְתִּי בְּיֵאוּשׁ.
עָבַר זְמַן. לְכֻלָּם כְּבָר הָיְתָה תַּחְפֹּשֶׂת וְרַק לִי לֹא. בַּסּוֹף הֶחְלַטְתִּי: אֵין לִי מַה לְּהַפְסִיד, אֲקַבֵּל כָּל רַעְיוֹן מִסַּבָּא אַהֲרֹן, הָעִקָּר שֶׁתִּהְיֶה לִי תַּחְפֹּשֶׂת. סַבָּא שָׂמַח לִקְרָאתִי וְכִבֵּד אוֹתִי בְּסֻכָּרִיּוֹת דְּבַשׁ. “נוּ, נֶכְדִּי הַמָּתוֹק הַקָּרוּי עַל שְׁמִי, בַּמֶּה זָכִיתִי לַכָּבוֹד הַגָּדוֹל?” חִיֵּךְ אֵלַי סַבָּא. סִפַּרְתִּי עַל הַבְּעָיָה. סַבָּא חָשַׁב וְחָשַׁב, וּבַסּוֹף אָמַר: “יָדוּעַ שֶׁהַדְּבָרִים הַחִיצוֹנִיִּים מַשְׁפִּיעִים עַל הַפְּנִימִיּוּת שֶׁל הָאָדָם”.

נעצור את הקריאה, נעתיק את המשפט האחרון של סבא אל הלוח:

הדברים החיצוניים משפיעים על הפנימיות של האדם.

נבקש מהתלמידים לקרוא את המשפט שכתבנו על הלוח ולהמשיך אותו בכתיבה.

נכוון את הכתיבה ונבקש מהם לכתוב האם הם מסכימים עם המשפט או לא ומדוע. לאחר הכתיבה נעורר דיון בכיתה סביב השאלה הזו.

  • נחדד את הדיון ונשאל, האם אנו יכולים להעלות דוגמאות לכך שהחיצוניות משפיעה על הפנימיות של האדם?

חדר מלוכלך ומבולגן יכול להביא לחוסר שקט ולהרגשה של בילבול. אדם שלבוש בבגד מלוכלך, קרוע או מוכתם, מפחית מכבודו וכך גם אחרים יתייחסו אליו. ועוד. (ולהיפך, כשהדברים הסובבים אותנו הם טובים ונאים, זה משפיע עלינו לטובה. ניתן להזכיר את דברי הגמרא:  “שלשה מרחיבין דעתו של אדם אלו הן דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים” ברכות נז ב).

התבוננות: דיון - משמעות הלבוש

נמשיך לקרוא:

“נְחַפֵּשׂ לְךָ תַּחְפֹּשֶׂת מַשְׁמָעוּתִית”. סַבָּא לָחַשׁ לְאָזְנַי אֶת הָרַעְיוֹן שֶׁלּוֹ, כְּאִלּוּ שֶׁלְּקִירוֹת הַבַּיִת יֵשׁ אָזְנַיִם וְהֵם יְגַלּוּ אֶת הַסּוֹד. הוּא הִתְלַהֵב כָּל כָּךְ עַד שֶׁכִּמְעַט יָצָא בְּרִקּוּדִים. אֲנִי כַּצָּפוּי לֹא מַמָּשׁ הִתְלַהַבְתִּי, אֲבָל הִתְלַהֲבוּתוֹ שֶׁל סַבָּא לֹא הוֹתִירָה לִי בְּרֵרָה.
אַחֲרֵי שֶׁהֶחְלַטְנוּ עַל הָרַעְיוֹן, סַבָּא וַאֲנִי שָׁקַעְנוּ בִּמְלֶאכֶת הַיְּצִירָה: צָבַעְנוּ אַבְנֵי חֵן בְּצִבְעֵי זְכוּכִית וְהִדְבַּקְנוּ אוֹתָן עַל רְצוּעַת צֶמֶר מֻזְהֶבֶת. סַבָּא כָּתַב אֶת שְׁמוֹת שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל עַל הָאֲבָנִים בְּאוֹתִיּוֹת יָפוֹת. מִבַּדִּים לְבָנִים תָּפַר לִי סַבָּא בְּגָדִים מְשֻׁנִּים וּבְתַחְתִּיתוֹ שֶׁל בֶּגֶד בְּצֶבַע תְּכֵלֶת חִבֵּר פַּעֲמוֹנִים צְבוּעִים בִּסְפְּרֵי זָהָב. סַבָּא סִפֵּר וְהִסְבִּיר עַל הַבְּגָדִים הַמְּיֻחָדִים; הוּא הִבְטִיחַ שֶׁזּוֹ תִּהְיֶה הַתַּחְפֹּשֶׂת הָאֲהוּבָה בְּיוֹתֵר וְשֶׁכֻּלָּם יִתְלַהֲבוּ. אֲנִי חָשַׁבְתִּי שֶׁמִּלְּבַד סַבָּא לֹא יִמָּצֵא מִישֶׁהוּ שֶׁיִּתְלַהֵב מֵהֶם, אֲבָל לֹא אָמַרְתִּי דָּבָר. לִקְרַאת הַיּוֹם הַגָּדוֹל הֻנְּחוּ בְּחַדְרִי שְׁמוֹנָה פְּרִיטֵי לְבוּשׁ לְתִפְאֶרֶת וְהִמְתִּינוּ שֶׁאֶלְבַּשׁ אוֹתָם. בְּלִבִּי הוֹדֵיתִי שֶׁהַבְּגָדִים דַּוְקָא נֶחְמָדִים וַאֲפִלּוּ הִצְלַחְתִּי לְהַרְגִּישׁ כְּלַפֵּיהֶם קֶשֶׁר מְיֻחָד.
הַיּוֹם הַגָּדוֹל הִגִּיעַ. סַבָּא בָּא לְהִתְפַּעֵל מִמַּעֲשֵׂי יָדָיו וְגַם עָזַר לִי לְהִתְלַבֵּשׁ לְפִי הַסֵּדֶר הַנָּכוֹן. אִמָּא לֹא הִפְסִיקָה לְצַלֵּם, וְאַבָּא הָיָה שְׂבַע רָצוֹן: אַחֲרֵי הַכֹּל הוּא שֶׁנָּתַן לִי אֶת הָרַעְיוֹן לְהֵעָזֵר בְּסַבָּא. יָצָאתִי מֵהַבַּיִת, וְכַעֲבֹר כַּמָּה צְעָדִים הִרְגַּשְׁתִּי בִּדְמוּת שֶׁהוֹלֶכֶת אַחֲרַי. כְּשֶׁעָצַרְתִּי לִשְׂרֹךְ אֶת הַנַּעַל – גַּם הַדְּמוּת נֶעֶצְרָה. הִמְשַׁכְתִּי לָלֶכֶת, וְהַדְּמוּת הִמְשִׁיכָה גַּם הִיא בַּצְּעִידָה. אָזַרְתִּי אֹמֶץ וְהִסְתּוֹבַבְתִּי לְאָחוֹר. הִבְחַנְתִּי בְּאִישׁ עֲטוּי מַסֵּכָה. פַּחַד גָּדוֹל מִלֵּא אֶת לִבִּי: מָה רוֹצֶה מִמֶּנִּי הָאִישׁ הַמְּשֻׁנֶּה הַזֶּה? אַךְ לְפֶתַע גִּלִּיתִי שֶׁהַבְּגָדִים שֶׁלָּבַשׁ הָאִישׁ זֵהִים לִבְגָדָיו שֶׁל סַבָּא אַהֲרֹן… “סַבָּא, מָה אַתָּה עוֹשֶׂה? אַתָּה לֹא מִתְכַּוֵּן לָבוֹא אִתִּי לְבֵית הַסֵּפֶר?!” צָעַקְתִּי לְעֶבְרוֹ. “דַּוְקָא כֵּן”, צָחַק סַבָּא כְּיֶלֶד שֶׁהִתְגַּלָּה בְּמַעֲשֵׂה קֻנְדָּס. “מָה? לֹא תַּרְשֶׁה לְסַבָּא שֶׁטָּרַח כָּל כָּךְ לָבוֹא וְלֵהָנוֹת מֵהַמַּחְמָאוֹת? אוּלַי אַתָּה מִתְבַּיֵּשׁ בְּסַבָּא?” הוֹסִיף בְּקוֹל נֶעֱלָב. “מַה פִּתְאוֹם…” מִהַרְתִּי לְהָשִׁיב, “אַךְ אוּלַי תַּחְזִיר אֶת הַמַּסֵּכָה לַפָּנִים, כִּי לְבֵית הַסֵּפֶר מֻכְרָחִים לָבוֹא מְחֻפָּשִׂים “. סַבָּא הִסְכִּים – וַאֲפִלּוּ הִבְטִיחַ שֶׁלֹּא יַפְרִיעַ.
“תִּרְאוּ אֶת אַהֲרֹן!” צָעַק דֻּבִּי לְעֶבְרִי. “אֵיזוֹ תַּחְפֹּשֶׂת מְפֹאֶרֶת, אַתָּה נִרְאֶה כְּמוֹ מֶלֶךְ!”
סַבָּא הִקְשִׁיב לַמַּחְמָאוֹת וְלָחַשׁ מִבַּעַד לַמַּסֵּכָה: “אַתָּה רוֹאֶה?”
הַמּוֹרָה יָצְאָה מִגִּדְרָהּ מֵרֹב הִתְפַּעֲלוּת: “מִי עָזַר לְךָ לְהָכִין תַּחְפֹּשֶׂת מְדֻיֶּקֶת כָּל כָּךְ, מַמָּשׁ לִפְרָטֵי פְּרָטִים?” “סַבָּא שֶׁלִּי, הִסְתַּכַּלְנוּ יַחַד בַּחֻמָּשׁ”, עָנִיתִי וְדִמְיַנְתִּי מִבַּעַד לַמַּסֵּכָה אֶת סַבָּא מְחַיֵּךְ בְּגַאֲוָה. בְּרֶגַע זֶה סַבָּא אַהֲרֹן כְּבָר לֹא הִתְאַפֵּק וְגִלָּה אֶת עַצְמוֹ. “אֲנִי מוּכָן לְהַסְבִּיר וּלְהַדְגִּים בִּפְנֵי הַכִּתָּה אִם יֻרְשֶׁה לִי”.
הַמּוֹרָה שָׂמְחָה עַל הַהַצָּעָה, וְכָךְ עָמַדְתִּי לִפְנֵי כֻּלָּם כְּשֶׁסַּבָּא מַצְבִּיעַ עַל בִּגְדֵי הַכְּהֻנָּה שֶׁלִּי וּמַסְבִּיר בְּאֹרֶךְ רוּחַ וּבְסַבְלָנוּת עַל הַחֹשֶׁן הַמְּצֻפֶּה בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים טוֹבוֹת כְּנֶגֶד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, וּבְתוֹכוֹ הָאוּרִים וְהַתּוּמִים; הוּא סִפֵּר עַל צִיץ הַזָּהָב שֶׁעָלָיו כָּתְבוּ “קֹדֶשׁ לַה'”, עַל הָאֵפוֹד, עַל הַמְּעִיל וְעַל שְׁאַר הַבְּגָדִים. לְמַרְבֵּה הַפֶּלֶא הַיְּלָדִים הָיוּ מְרֻתָּקִים, וְסַבָּא הִרְשָׁה לְעַצְמוֹ לְהַמְשִׁיךְ:
“בְּפָרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ, פָּרָשַׁת תְּצַוֶּה, מְפֹרָטִים בִּקְפִידָה רַבָּה וְלִפְרָטֵי פְּרָטִים מַלְבּוּשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְהֶחֳמָרִים הַיְּקָרִים שֶׁמֵּהֶם הֵם עֲשׂוּיִים: זָהָב, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן. הַתּוֹרָה מְצַוָּה לִבְחֹר אֶת הָאָמָּנִים הַגְּדוֹלִים בְּיוֹתֵר, הַמְּכֻנִּים ‘חַכְמֵי לֵב’, כְּדֵי לַעֲמֹל עַל הַמְּלָאכָה. וְכָל זֹאת לְשֵׁם מָה? הֲרֵי אֵלּוּ בְּסַךְ הַכֹּל בְּגָדִים. אֶלָּא שֶׁיָּדוּעַ כִּי הַלְּבוּשׁ הַחִיצוֹנִי מַשְׁפִּיעַ עַל הַפְּנִימִיּוּת. כָּל מִי שֶׁיָּבוֹא לַמִּקְדָּשׁ וְיִרְאֶה אֶת כְּבוֹדוֹ שֶׁל מְשָׁרֵת ה’, יִתְעוֹרֵר בְּלִבּוֹ לִהְיוֹת טוֹב יוֹתֵר וְלֶאֱהֹב אֶת הקב”ה”.
שְׁלוֹשָׁה אִינְדְּיָאנִים, שְׁנֵי קָאוּבּוֹאִים, לֵיצָן, סִינִי, נָמֵר וְהַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ מָחֲאוּ לְסַבָּא כַּפַּיִם. סַבָּא הֵחֵל לָשִׁיר: “אֱמֶת מַה נֶּהֱדָר הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל…” סַבָּא הִתְבַּלְבֵּל בֵּין כִּפּוּרִים לְפוּרִים – אֲבָל הוּא עָשָׂה לְכֻלָּם שָׂמֵחַ. וַאֲנִי הָיִיתִי גֵּאֶה בּוֹ.
בְּלִבִּי חָשַׁבְתִּי: אִם הַתַּחְפֹּשֶׂת הִשְׁפִּיעָה כָּךְ, אֵיךְ נַרְגִּישׁ כְּשֶׁיִּבָּנֶה הַמִּקְדָּשׁ וְנִפְגֹּשׁ אֶת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל בִּלְבוּשׁוֹ הַנֶּהֱדָר?

נציג לכתה תמונה של הכהן הגדול בבגדיו ונחזור על השאלה:

  • מה אתם אומרים, איך נרגיש כשיבנה בית המקדש, בע”ה בקרוב, ונפגוש את הכהן הגדול בבגדיו הנהדרים?
הפנמה: יצירה ועיבוד

נביא איתנו לשיעור חומרי יצירה שונים. (בריסטולים, אלבדים, קרפים, טושים, צבעים, פלסטלינות ועוד)

נזמין את התלמידים ליצור לעצמם תחפושת/ מוצג, שיבטאו משהו שהיו רוצים שישתקף מהם החוצה או שהם מאחלים לעצמם שיכנס אליהם מבחוץ.

נסכם: הבדים מהם היו עשויים בגדיו של הכה”ג היו יקרים ומפוארים ביותר, משום שהוא שימש בתפקיד גדול וקדוש, בבית ה’.

כמו שקראנו, כשהאנשים הבאים למקדש יראו את בגדיו המרשימים והמכובדים, זה יפתח להם את הלב להתקרב יותר אל ה’.

נחזור אל פתיחת השיעור ונשאל את התלמידים אם הם זוכרים את התגובה שלהם כשראו את הבגד שלבשתי בתחילת השיעור.

גם כשאנחנו מכירים את החווה הזו שאדם שנפגש עם אנשים, שעומד מול תלמידים צריך שיהיה עם לבוש מכובד. לא יוקרתי או מיוחד, אך מכובד.

ניתן להרחיב את עניין השפעת הסביבה החיצונית על הפנימיות שלי, גם בתחומים נוספים מחיינו- החברה, התרבות. ולכוון את התלמידים לבחון מתי הם משפיעים עלי לטובה ומתי לרעה.

אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של לב לדעת לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.

אני מעוניין להירשם לאתר
אשמח לקבל פרסומים וניוזלטרים של לב לדעת

היו הראשונים להוסיף תגובה בנושא

ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!