נחלק לתלמידים בלונים מלאי מים, וננחה אותם להכין להם מקום מוגן ברחבי בית הספר, כך שיישמרו בשלמותם עד סוף השיעור (למצוא בדים ולעטוף אותם, לסדר משהו מוגבה שימנע מהם להתגלגל, ועוד, כיד הדמיון הטובה עליהם).  לפני השיעור, נבקש מאחד התלמידים לנסות בחשאי, שוב ושוב, “לחבל” במשימה, לפוצץ את הבלונים שקבלו התלמידים בלי שיבחינו בכך. (לעקוב אחרי כמה שיותר מיקומים של בלונים ולפוצץ אותם, ועוד דרכי חבלה העולות על דעתו).

נקרא יחד את הסיפור: אֵיךְ מְגָרְשִׁים אֶת הַחֹשֶׁךְ?

באמצע הקריאה נעצור לשאלות הבנה והזדהות, ואגב כך גם נבקש מהתלמידים השומרים לבדוק מה שלום הבלונים שהם שומרים עליהם. בכל פעם שתתגלה בלון שהתפוצץ, ננחם את התלמידים, נתמה איך זה ייתכן, ונציע להם לשמור על בלון חדש, ולהכין לו מקום טוב יותר שיגן עליו.

“וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת” (בְּרֵאשִׁית כ”ו, כ”ב)

“הִכּוֹנוּ לְתַחֲרוּת הַגִּנָּה הַמֻּשְׁקַעַת בְּיוֹתֵר!” הִכְרִיז מְנַהֵל בֵּית הַסֵּפֶר בְּקוֹל חֲגִיגִי.

בַּחֲצַר בֵּית הַסֵּפֶר שֶׁלָּנוּ יֵשׁ שֶׁטַח אֲדָמָה גָּדוֹל. לְצֶוֶת הַמּוֹרִים הָיָה רַעְיוֹן: כָּל כִּתָּה תְּקַבֵּל שֶׁטַח מִשֶּׁלָּהּ וְתִצֹּר גִּנָּה בְּדֶרֶךְ מְקוֹרִית וְיָפָה.

הַכִּתָּה שֶׁלָּנוּ קִבְּלָה שֶׁטַח אֲדָמָה מָלֵא בַּאֲבָנִים וּבִסְלָעִים וְהוּא הָיָה מֻקָּף בְּשִׂיחִים קוֹצָנִיִּים, אַךְ לֹא הִתְלוֹנַנּוּ, הֲרֵי אֲנַחְנוּ בְּכִתָּה ו’ וְיֵשׁ לָנוּ כּוֹחַ רַב לַעֲמֹד בִּקְשָׁיִים.

כָּל אֶחָד מֵהַחֲבֵרִים הֵבִיא מִבֵּיתוֹ כְּלֵי עֲבוֹדָה: מַעְדְּרִים, מַגְרֵפוֹת וְאִתֵּי חֲפִירָה. הַתַּחֲרוּת הֵחֵלָּה.

עָבַדְנוּ בְּמֶרֶץ. יִשַּׁרְנוּ אֶת הַשֶּׁטַח, הִרְחַקְנוּ אֶת הַסְּלָעִים וְהָאֲבָנִים וְתָלַשְׁנוּ אֶת הַקּוֹצִים. בְּכָל יוֹם חָזַרְתִּי הַבַּיְתָה עִם יַבָּלוֹת וְקוֹצִים בַּיָּדַיִם – אַךְ מָלֵא בְּסִפּוּק.

סוֹף סוֹף הַשֶּׁטַח הָיָה נָקִי. כָּעֵת נִדְרָשׁ מֵאִתָּנוּ לַחְשֹׁב מַה נִּשְׁתֹּל בַּגִּנָּה שֶׁלָּנוּ. עָלוּ הַצָּעוֹת שׁוֹנוֹת וּמְגֻוָּנוֹת, וְאַחֲרֵי דִּיּוּנִים רַבִּים הֶחְלַטְנוּ לְהָקִים מִזְרֶקֶת גַּן וּמִסְּבִיבָהּ לִשְׁתֹּל פְּרָחִים. בְּפִנָּה אַחֶרֶת חָשַׁבְנוּ לָטַעַת כַּמָּה עֲצֵי פְּרִי וְלִבְנוֹת סַפְסָל בְּקִרְבַת מָקוֹם. “זוֹ תִּהְיֶה פִּנַּת חֶמֶד מֻפְלָאָה”, אָמַר הַמּוֹרֶה צִיּוֹן כְּשֶׁשָּׁמַע עַל הַתָּכְנִיּוֹת. הוּא הִבְטִיחַ לַעֲזֹר לָנוּ בְּכָל מַה שֶּׁנִּצְטָרֵךְ וְאִחֵל לָנוּ הַצְלָחָה רַבָּה.

שְׁלוֹמִי וַאֲנִי הָיִינוּ אַחְרָאִים עַל בְּנִיַּת הַמִּזְרָקָה. הָיוּ לָנוּ הַחֹמָרִים הַדְּרוּשִׁים: מַשְׁאֵבָה, גִּיגִית וְכַד חֶרֶס גָּדוֹל. כְּדֵי לִבְנוֹת מִזְרֶקֶת גַּן הָיִינוּ צְרִיכִים לַחְפֹּר בּוֹר גָּדוֹל בְּגֹדֶל הַגִּיגִית שֶׁלָּנוּ וּלְהַכְנִיס אֶל תּוֹכוֹ אֶת הַגִּיגִית. אַחַר כָּךְ נַכְנִיס אֶת הַמַּשְׁאֵבָה וּנְחַבֵּר אֶת צִנּוֹר הַמַּשְׁאֵבָה לְכַד יָפֶה שֶׁנַּנִּיחַ בְּתוֹךְ הַגִּיגִית. בַּסּוֹף נְמַלֵּא בְּמַיִם וְנַפְעִיל אֶת הַמַּשְׁאֵבָה.

חָפַרְנוּ בְּמֶרֶץ, פַּעַם שְׁלוֹמִי בַּמַּעְדֵּר וּפַעַם אֲנִי. הַבּוֹר הֻשְׁלַם אַחֲרֵי יוֹמַיִם שֶׁל עֲבוֹדָה קָשָׁה וּמְאֻמֶּצֶת. “מָחָר נִתְקַדֵּם לַשָּׁלָב הַבָּא שֶׁל בְּנִיַּת הַמִּזְרָקָה”, אָמַרְתִּי לִשְׁלוֹמִי בְּסִפּוּק.

בַּלַּיְלָה הִתְקַשֵּׁיתִי לְהֵרָדֵם. כָּל הַזְּמַן חָשַׁבְתִּי עַל הַמִּזְרָקָה. שִׁחְזַרְתִּי בְּרֹאשִׁי אֶת כָּל שְׁלַבֵּי הַבְּנִיָּה. בַּבֹּקֶר הִשְׁכַּמְתִּי קוּם, הִזְדָּרַזְתִּי לְהִפָּגֵשׁ עִם שְׁלוֹמִי וּבְיַחַד רַצְנוּ לַמִּזְרָקָה שֶׁלָּנוּ.

“אֵיפֹה הַבּוֹר?” צָרַחְתִּי. “מִישֶׁהוּ סָתַם אֶת הַבּוֹר בְּעָפָר”. הִבַּטְתִּי סְבִיבִי. נֶזֶק נִגְרַם גַּם לִשְׁתִילֵי הַפְּרָחִים וּכְלֵי הָעֲבוֹדָה הָיוּ מְפֻזָּרִים, חֶלְקָם מְפֹרָקִים. דְּמָעוֹת זָלְגוּ מֵעֵינַי. נִכְנַסְתִּי לַכִּתָּה בְּרֹאשׁ כָּפוּף. “מִי יָכוֹל הָיָה לַעֲשׂוֹת דָּבָר כָּזֶה?” הִתְפַּלְּאוּ כֻּלָּם.

“כַּנִּרְאֶה שֶׁחֲבוּרַת פִּרְחָחִים בָּחֲרָה לְהָפִיג אֶת הַשִּׁעֲמוּם. בָּרוּר מֵעַל לְכָל סָפֵק שֶׁאֵלּוּ אֵינָם יְלָדִים מִבֵּית סִפְרֵנוּ”, אָמַר הַמְּנַהֵל וְהִבְטִיחַ לַחְקֹר בַּדָּבָר. הַמּוֹרֶה צִיּוֹן נֶאֱנַח: “הַיְּלָדִים הָאֵלֶּה מִסְכֵּנִים, ה’ יַעֲזֹר שֶׁיַּחְזְרוּ לְדֶרֶךְ הַיָּשָׁר”.

“נִצְטָרֵךְ לְהַתְחִיל הַכֹּל מֵהַתְחָלָה”, לָחַשְׁתִּי לִשְׁלוֹמִי. שְׁלוֹמִי לֹא הִתְלַהֵב. הוּא הִצְבִּיעַ עַל הַיַּבָּלוֹת בְּיָדָיו וְהֵשִׁיב: “נִרְאֶה”.

אַחֲרֵי שִׁכְנוּעִים רַבִּים הִסְכִּים שְׁלוֹמִי לַחְזֹר לִבְנִיַּת הַמִּזְרָקָה, וְנִגַּשְׁנוּ שׁוּב לָעֲבוֹדָה.

הַפַּעַם הָיָה קַל יוֹתֵר: כְּבָר הֻרְגַּלְנוּ לָעֲבוֹדָה, וְהָעֻבְדָּה שֶׁהַבּוֹר רַק נִסְתַּם בְּעָפָר הֵקֵלָּה אֶת הַמְּלָאכָה, שֶׁכֵּן הָיָה עָלֵינוּ רַק לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ אֶת הֶעָפָר.

בְּאוֹתוֹ יוֹם נִשְׁאַרְנוּ אַחֲרֵי הַלִּמּוּדִים עַד שֶׁסִּיַּמְנוּ לַחְפֹּר אֶת הַבּוֹר.

בַּבֹּקֶר הִגַּעְנוּ לַגִּנָּה, וּלְמַרְבֵּה הַצַּעַר נוֹכַחְנוּ לִרְאוֹת שֶׁהַבּוֹר שֶׁלָּנוּ נִסְתַּם שׁוּב.

כָּעֵת הָיִינוּ שְׁבוּרִים בֶּאֱמֶת. הַפַּעַם גַּם אֲנִי לֹא רָצִיתִי לְהַתְחִיל הַכֹּל מֵהַתְחָלָה. הָיִיתִי עָצוּב וּמְאֻכְזָב.

אַחֲרֵי הַהַפְסָקָה נִכְנַס הַמְּנַהֵל לַכִּתָּה וְהוֹדִיעַ: “אֲנִי מִשְׁתַּתֵּף בְּצַעַרְכֶם. בֵּית הַסֵּפֶר הִשְׁקִיעַ כֶּסֶף רַב בְּתִקּוּן כָּל הַפְּרָצוֹת בַּגָּדֵר הַסּוֹבֶבֶת אֶת שֶׁטַח בֵּית הַסֵּפֶר, וּכְמוֹ כֵן הֶחְלַפְנוּ אֶת הַשְּׁעָרִים וְהַמַּנְעוּלִים וְדִוַּחְנוּ לַמִּשְׁטָרָה עַל מַה שֶׁקָּרָה, אֲנִי מְקַוֶּה שֶׁהַדָּבָר לֹא יִקְרֶה שׁוּב”.

אוּלָם דִּבְרֵי הַמְּנַהֵל לֹא הִצְלִיחוּ לְעוֹדֵד אֶת רוּחִי. לֹא הָיוּ לִי כּוֹחוֹת נֶפֶשׁ לְהַתְחִיל הַכֹּל מֵחָדָשׁ.

יָצָאתִי מֵהַכִּתָּה וְהָלַכְתִּי לַגִּנָּה שֶׁלָּנוּ, הִנַּחְתִּי אֶת רֹאשִׁי בֵּין כַּפּוֹת יָדַי וּבָכִיתִי חֶרֶשׁ. לְפֶתַע הִרְגַּשְׁתִּי יָד חַמָּה מְלַטֶּפֶת אֶת רֹאשִׁי. “הַמְּנַהֵל!” הֵרַמְתִּי אֶת רֹאשִׁי. הֻפְתַּעְתִּי, לֹא צִפִּיתִי לַמִּפְגָּשׁ.

הַמְּנַהֵל הִבִּיט בְּעֵינַי. “הַסִּפּוּר שֶׁקָּרָה לְךָ מַזְכִּיר לִי אֶת פָּרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ שֶׁלָּנוּ”.

“הַתּוֹרָה מְסַפֶּרֶת שֶׁיִּצְחָק אָבִינוּ הִתְבָּרֵךְ בְּעֹשֶׁר רַב, וְהַפְּלִשְׁתִּים רָאוּ אֶת עָשְׁרוֹ וְקִנְּאוּ בּוֹ. הֵם סָתְמוּ אֶת כָּל בְּאֵרוֹת הַמַּיִם שֶׁחָפַר אַבְרָהָם אָבִיו וְסִלְּקוּ אוֹתוֹ מֵהַמָּקוֹם. אוּלָם יִצְחָק לֹא הִתְיָאֵשׁ. הוּא הִתְיַשֵּׁב בִּגְרָר וְהִתְחִיל הַכֹּל מֵהַתְחָלָה: הוּא חָפַר אֶת בְּאֵרוֹת הַמַּיִם שֶׁחָפַר אָבִיו וְאַף קָרָא לָהֶם בְּאוֹתָם שֵׁמוֹת שֶׁקָּרָא לָהֶן אָבִיו. בִּרְכַּת ה’ שָׁרְתָה בְּמַעֲשֵׂי יָדָיו – וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים”.

רוֹעֵי גְּרָר מִתְמַלְּאִים שׁוּב בְּקִנְאָה וְחוֹמְדִים אֶת הַמַּיִם. יִצְחָק חוֹפֵר בְּאֵר נוֹסֶפֶת. רוֹעֵי גְּרָר חוֹמְדִים שׁוּב אֶת הַבְּאֵר, וְלָכֵן יִצְחָק קוֹרֵא לַבְּאֵרוֹת ‘עֵשֶׂק’ וְ’שִׂטְנָה’, שֵׁמוֹת שֶׁמְּלַמְּדִים עַל הַהַרְגָּשָׁה הַנּוֹרָאָה שֶׁחָוָה”.

“אֵיךְ יִצְחָק לֹא הִתְיָאֵשׁ?” הִתְפַּלֵּאתִי, “מֵאֵיפֹה יֵשׁ לוֹ כּוֹחַ לְהַתְחִיל בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ?”

הַמְּנַהֵל חִיֵּךְ וְהִבִּיט בַּגִּנָּה שֶׁלָּנוּ. “יִצְחָק מַאֲמִין בְּדַרְכּוֹ. הוּא יוֹדֵעַ שֶׁהַטּוֹב יְנַצֵּחַ בַּסּוֹף. יִצְחָק מְלַמֵּד אוֹתָנוּ שֶׁלְּעַם יִשְׂרָאֵל יֵשׁ תַּפְקִיד: לְהוֹסִיף אוֹר. לְהִתְעַלֵּם מֵהַחֹשֶׁךְ וּבְכָךְ לְגָרֵשׁ אוֹתוֹ. הַמְּרִיבָה הָיְתָה עַל הַמַּיִם, וְגַם הַתּוֹרָה נִמְשְׁלָה לְמַיִם. אֶפְשָׁר לְהָבִין מִזֶּה שֶׁהַפְּלִשְׁתִּים הִתְנַגְּדוּ לַדֶּרֶךְ הָרוּחָנִית שֶׁל יִצְחָק וְאַבְרָהָם: הֵם סוֹתְמִים אֶת הַבְּאֵרוֹת, אֶת מַעַיְנוֹת הַתּוֹרָה וְהַקְּדֻשָּׁה. אַךְ יִצְחָק גּוֹבֵר עֲלֵיהֶם. הוּא חוֹפֵר בְּאֵר וְקוֹרֵא לָהּ ‘רְחוֹבוֹת’, כִּי הִרְחִיב ה’ לָנוּ”…

“עַם יִשְׂרָאֵל נִצֵּחַ”, חִיַּכְתִּי. “אֲנַחְנוּ בְּנֵי אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב, כָּאן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֶרֶץ הַתּוֹרָה וְהַקְּדֻשָּׁה – וְאִלּוּ מֵהַפְּלִשְׁתִּים לֹא נִשְׁאַר זֵכֶר “.

הַמְּנַהֵל חִבֵּק אוֹתִי. נִדְמֶה לִי שֶׁהוּא נֶהֱנָה לִשְׁמֹעַ אֶת דְּבָרַי. לְפֶתַע קָם מִמְּקוֹמוֹ, הֶחְזִיק בַּמַּעְדֵּר – וּלְתַדְהֵמָתִי הֵחֵל לַחְפֹּר אֶת הַבּוֹר. עָבַדְנוּ יַחַד עַד שֶׁכָּרִינוּ בּוֹר גָּדוֹל. הַמְּנַהֵל עָזַר לִי לְהַדֵּק בְּמֶלֶט אֶת הַגִּיגִית וְאַף לְחַבֵּר אֶת הַמַּשְׁאֵבָה. כַּעֲבֹר כַּמָּה יָמִים נִצְּבָה בְּפִנַּת הַגַּן שֶׁלָּנוּ מִזְרָקָה לְתִפְאֶרֶת.

בְּטֶקֶס חֲלֻקַּת הַפְּרָסִים עָמַדְתִּי עַל הַבָּמָה וְסִפַּרְתִּי אֶת סִפּוּר הַמִּזְרָקָה. אַחַר כָּךְ הִצַּגְתִּי לְכֻלָּם שֶׁלֶט עֵץ גָּדוֹל שֶׁעָלָיו הִתְנוֹסֵס בְּאוֹתִיּוֹת מְאִירוֹת: “מִזְרֶקֶת רְחוֹבוֹת – ו’ 2 כָּבוֹד”.

• אלו כוחות נפש דרושים כדי להצליח במשימה כזאת, שמסופר לנו עליה.

נרשום על הלוח את תשובות התלמידים.

נבקש מהתלמידים לצאת להביא את הבלונים שהחביאו. בהנחה שהתלמיד שהנחנו לחבל בבלונים ביצע את מלאכתו נאמנה גם הפעם, תלמידים רבים יגלו שהבלונים שקבלו התפוצצו שנית.

נחזור לכתה, ונשאל:

• איך אתם מרגישים?
• איך יכול להיות שהבלונים התפוצצו שוב?

אחרי שישיבו, אם החיבור לא ייעשה על ידם, נעיר את תשומת ליבם לדמיון בין מה שקרה לבלונים, ובין הסיפור שקראנו ופרשת השבוע.

נזכיר להם את המלים שכתבנו על הלוח, את כוחות הנפש הדרושים כדי לדבוק במשימה ולהצליח למרות שפעם אחר פעם מישהו או משהו מחבל בה.

• מתי קרה לכם פעם שחוויתם משהו דומה?
• איך הרגשתם?
• מה גרם לכם להצליח בסופו של דבר?

נזמין את התלמידים לספר על חוויותיהם האישיות. נסכם את דבריהם ונסביר, שכמו בסיפור, בעזרת האמונה והידיעה שסוף הטוב לנצח בע”ה, אפשר להביס הרבה מהמורות וקשיים בדרך.

נחלק לכל תלמיד בלון חדש מלא במים. נבקש מהתלמידים לחשוב על מילה אחת של אמונה ובטחון בה’ או בעמ’י ולכתוב אותה על הבלון. נחדד את ההנחיה ונסביר שהמילה צריכה לבטא את האמונה והבטחון, כמו שיצחק קרא לבאר שלו “רחובות”, כך ניתן לבחור מילים כמו: דביקות במטרה,שלווה, חברות ועוד.

נספר להם, שאת הבלון הזה הם מתבקשים לשמור בבית עד השיעור הבא, ולנסות למצוא דרכים להביא אותו הנה שנית בשלמותו, מתוך אמונה שהטוב ינצח, ושמוכרחים להתמיד ולנסות שוב.. (בשיעור הבא נתייחס למשימה,  נשאל את התלמידים שלא הצליחו, האם היו מנסים שוב, ואילו את התלמידים שהצליחו, מה עזר להם להצליח, ואיזו מילה כתבו על הבלון שלהם, וכו’. )

את השיעור פתחנו וסגרנו עם בלון מים שעלינו לשמור מכל פגע. את הבלון הראשון- לא הצלחנו לשמור, מתוך כך ודרך הסיפור ראינו שהאמונה והבטחון שלנו בה’ ובטוב יכולים לאפשר לנו להתמודד ולהאמין בהתחלה מחודשת.ובכך שהטוב תמיד ינצח.