ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!
האתר בתקופת הרצה וחלק מהתכנים עדין נמצאים רק באתר הישן, מוזמנים לבקר גם שם

מפגשבת – שופטים

תצוגת כיתה מלאה
מפגשבת – שופטים
לב השיעור
פתיחה
מפגש
סיפור - מִי הַמֶּלֶךְ?
התבוננות
הפנמה
אסיף
יצירה
מלך או מנהיג יכול להיות טוב ואהוב, אך יכול גם להיכשל וליפול. מהו הסוד להצלחתו? על כך בסיפור ובפעילות שלפנינו.
לב השיעור: מהו סוד ההצלחה של מלך?
פתיחה: הכנה לסיפור

בשיעור זה נקרא יחד סיפור.

נפתח ונקרא רק את כותרת הסיפור- מִי הַמֶּלֶךְ? ונכתוב אותה על הלוח.

  • במה לדעתכם יעסוק הסיפור?

לפני קריאת הסיפור, ניתן לתלמידים משימה תוך כדי קריאה:
נבקש לסמן בשני צבעים שונים או להעתיק למחברת את התכונות השונות של ה’מלך’ שיופיעו בסיפור: תכונות שליליות ותכונות חיוביות.

מפגש: סיפור - מִי הַמֶּלֶךְ?

כעת נקרא יחד את הסיפור: מִי הַמֶּלֶךְ?

שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ… וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר… וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱלֹהָיו (דְּבָרִים י”ז, ט”ו-י”ט)
“חָנָן הַמֶּלֶךְ!” זָעֲקוּ אוֹתִיּוֹת הַגְּרָפִיטִי עַל קִיר בֵּית הַסֵּפֶר. כָּזֶה הוּא בֶּן דּוֹדִי הַקָּטָן חָנָן, חוֹשֵׁב שֶׁהוּא מֶלֶךְ, וּמַדְגִּישׁ אֶת זֶה בְּכָל דֶּרֶךְ. לְרֹעַ מַזָּלִי הוּא גַּם לוֹמֵד אִתִּי בְּאוֹתוֹ בֵּית סֵפֶר. מִדֵּי יוֹם פּוֹנִים אֵלַי יְלָדִים מֵהַכִּתָּה שֶׁלּוֹ וְאוֹמְרִים: “הֵי, תַּגִּיד לַבֶּן דּוֹד שֶׁלְּךָ שֶׁיַּפְסִיק לְהִשְׁתַּחְצֵן וְלָתֵת לָנוּ הוֹרָאוֹת”; “תַּגִּיד לַבֶּן דּוֹד שֶׁלְּךָ הַמְּפֻנָּק הַזֶּה שֶׁכָּל יוֹם בָּא עִם מִשְׂחָקִים חֲדָשִׁים שֶׁנִּמְאַס לָנוּ שֶׁהוּא חוֹשֵׁב שֶׁמַּגִּיעַ לוֹ הַכֹּל”. כָּךְ הֵם מִתְלוֹנְנִים בְּפָנַי כְּאִלּוּ שֶׁאֲנִי אָשֵׁם בְּהִתְנַהֲגוּתוֹ שֶׁל חָנָן.
חָנָן הוּא בֵּן יָחִיד לְהוֹרָיו. הוּא נוֹלַד אַחֲרֵי שָׁנִים רַבּוֹת שֶׁל צִפִּיָּה. נִדְמֶה לִי שֶׁזֹּאת הַסִּבָּה שֶׁהוֹרָיו, שֶׁהֵם בְּעֶצֶם הַדּוֹדִים שֶׁלִּי, מְפַנְּקִים אוֹתוֹ בְּלִי סוֹף וְכִמְעַט לֹא דּוֹרְשִׁים מִמֶּנּוּ דָּבָר. הוּא עוֹשֶׂה מַה שֶּׁמִּתְחַשֵּׁק לוֹ, לֹא נִדְרָשׁ מִמֶּנּוּ לַחְלֹק אֶת חֲפָצָיו אוֹ אֶת חַדְרוֹ עִם מִישֶׁהוּ אַחֵר – בְּקִצּוּר, הוּא מַרְגִּישׁ וּמִתְנַהֵג כְּמוֹ מֶלֶךְ. לִפְעָמִים דּוֹדָה שָׂרָה, אִמָּא שֶׁל חָנָן, מְבַקֶּשֶׁת מִמֶּנִּי לְלַוּוֹת אוֹתוֹ הַבַּיְתָה וּלְהַשְׁגִּיחַ עָלָיו. פַּעַם בַּדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה פָּרְצָה מְרִיבָה קָשָׁה בֵּין חָנָן לְיוֹאָב חֲבֵרוֹ לַכִּתָּה. חָנָן לֹא הִשְׁתַּלֵּט עַל עַצְמוֹ וְהִכָּה אֶת יוֹאָב בְּזַעַם. הַפַּעַם הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁאֲנִי מֻכְרָח לְהִתְעָרֵב וּלְהַרְגִּיעַ אֶת הָרוּחוֹת. תָּפַסְתִּי אֶת חָנָן בְּכָל כּוֹחִי.
“הוּא קִלֵּל אוֹתִי! הוּא קָרָא לִי טֶמְבֶּל מְפֻנָּק! אֲנִי אַרְאֶה לוֹ מַה זֶּה!” צָעַק חָנָן וְנִסָּה לְהִשְׁתַּחְרֵר מֵאֲחִיזָתִי. “תֵּרָגַע”, לָחַשְׁתִּי לוֹ וּבְלִבִּי הִתְפַּלַּלְתִּי שֶׁלֹּא יִתְפָּרֵץ גַּם עָלַי. לְפֶתַע צָץ לִי רַעְיוֹן. הִתְקָרַבְתִּי אֶל אָזְנוֹ וְלָחַשְׁתִּי: “אַתָּה יוֹדֵעַ מָה? אַתָּה בִּכְלָל לֹא מֶלֶךְ!”
לֹא תַּאֲמִינוּ – זֶה עָבַד. חָנָן הָיָה כָּל כָּךְ הָמוּם מִמַּה שֶּׁאָמַרְתִּי שֶׁהוּא שָׁכַח מִיּוֹאָב וְהִתְמַקֵּד בִּי. “גַּם אַתָּה נֶגְדִּי?” הִתְפַּלֵּא.
“הַהֶפֶךְ. אֲנִי הֲכִי בַּעַדְךָ. אֲנִי בֶּן דּוֹד שֶׁלְּךָ, שָׁכַחְתָּ?” חִיַּכְתִּי.
“אֲנִי מְקַוֶּה שֶׁיֵּשׁ לְךָ הֶסְבֵּר מְשַׁכְנֵעַ לְמַה שֶּׁאָמַרְתָּ”, כָּעַס חָנָן, “אַחֶרֶת אֲנִי… “
הָאֱמֶת הִיא שֶׁהָיָה לִי הַרְבֵּה מַה לּוֹמַר לְחָנָן. רָצִיתִי לְהַגִּיד לוֹ שֶׁהַהִתְנַהֲגוּת שֶׁלּוֹ מַשְׂנִיאָה אוֹתוֹ עַל כֻּלָּם, שֶׁהוּא לֹא מִתְחַשֵּׁב, שֶׁהוּא… אֲבָל עָצַרְתִּי אֶת עַצְמִי, יָדַעְתִּי שֶׁהוּא לֹא יַקְשִׁיב.
חָנָן הָלַךְ לְצִדִּי בְּשֶׁקֶט. הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁהוּא כּוֹעֵס וּפָגוּעַ מְאוֹד. “רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ מַה לָּמַדְנוּ הַיּוֹם בְּשִׁעוּר נָבִיא?” הִצַּעְתִּי לוֹ. חָנָן הִנְהֵן. הַהַצָּעָה שֶׁלִּי הֶחְמִיאָה לוֹ, הוּא הִרְגִּישׁ חָשׁוּב כִּי הִצַּעְתִּי לוֹ לִלְמֹד מַשֶּׁהוּ שֶׁל גְּדוֹלִים. יָשַׁבְנוּ עַל סַפְסָל מִתַּחַת לְעֵץ גָּדוֹל וַאֲנִי סִפַּרְתִּי: “לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת הָיָה מֶלֶךְ”. חָנָן שָׁמַע אֶת הַמִּלָּה מֶלֶךְ וְחוּשָׁיו הִתְחַדְּדוּ. “שְׁמוֹ הָיָה דָּוִד. דָּוִד הַמֶּלֶךְ מָלַךְ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְהָיָה צַדִּיק, אֲבָל הוּא אַף פַּעַם לֹא שָׁכַח שֶׁהוּא מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם וְשֶׁהַמֶּלֶךְ הָאֲמִתִּי הוּא הקב”ה. עַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָבְרוּ תְּקוּפוֹת קָשׁוֹת. יוֹם אֶחָד הוּא נֶאֱלַץ לִבְרֹחַ מִבְּנוֹ אַבְשָׁלוֹם שֶׁבִּקֵּשׁ לָרֶשֶׁת אֶת מְקוֹמוֹ. בִּזְמַן שֶׁבָּרַח יָצָא אִישׁ רַע וּשְׁמוֹ שִׁמְעִי וְהֵחֵל לְקַלֵּל אֶת דָּוִד הַמֶּלֶךְ וּבְתוֹךְ כָּךְ הִשְׁלִיךְ לְכִוּוּנוֹ אֲבָנִים וְעָפָר”.
חָנָן לֹא הִתְאַפֵּק וְקָרָא: “חָצוּף! מַגִּיעַ לוֹ עֹנֶשׁ! בֶּטַח דָּוִד הַמֶּלֶךְ יְצַוֶּה אֶת אֲנָשָׁיו לִתְפֹּס אוֹתוֹ”.
“כָּךְ חָשַׁב אֲבִישַׁי, אַחְיָנוֹ שֶׁל דָּוִד וְשַׂר צְבָאוֹ. הוּא בִּקֵּשׁ מִדָּוִד שֶׁיַּרְשֶׁה לוֹ לִפְגֹּעַ בְּשִׁמְעִי, אֲבָל דָּוִד לֹא הִסְכִּים”.
“לָמָּה?” הִתְפַּלֵּא חָנָן.
“כִּי הוּא מֶלֶךְ אֲמִתִּי”. עָנִיתִי לוֹ.
“אֲנִי לֹא מֵבִין כְּלוּם”, קָרָא חָנָן בְּתִסְכּוּל. “מְקַלְּלִים אוֹתוֹ וְהוּא שׁוֹתֵק? וְאַתָּה עוֹד אוֹמֵר שֶׁהוּא מֶלֶךְ?”
“בְּאוֹתָהּ שָׁעָה דָּוִד הֵבִין שֶׁכָּל מַה שֶּׁקּוֹרֶה לוֹ הוּא מֵאֵת ה’ וּבָחַר לְהִתְאַפֵּק. דָּוִד הוּא גִּבּוֹר אֲמִתִּי כֵּיוָן שֶׁלַּמְרוֹת כּוֹחוֹ וְעֹצְמָתוֹ כְּמֶלֶךְ – הוּא מַצְלִיחַ לְהִתְאַפֵּק”. כָּךְ הִסְבַּרְתִּי לְחָנָן אֶת מַה שֶּׁאָמַר לָנוּ הַמּוֹרֶה לְנָבִיא. וּבְלִבִּי חָשַׁבְתִּי: ‘מִי יוֹדֵעַ, אוּלַי מַשֶּׁהוּ מֵהַדְּבָרִים נִכְנַס לַלֵּב שֶׁלּוֹ’.
חָנָן הִזְמִין אוֹתִי לָבוֹא אִתּוֹ לְבֵיתוֹ, שָׁם כִּבְּדָה אוֹתִי אִמּוֹ, דּוֹדָה שָׂרָה, בַּאֲרוּחַת צָהֳרַיִם טְעִימָה.
אַחֲרֵי הָאֲרוּחָה בִּקֵּשׁ חָנָן: “אֲנִי רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ עוֹד סִפּוּרִים עַל אֵיךְ שֶׁמִּתְנַהֵג מֶלֶךְ אֲמִתִּי!”
לְצַעֲרִי לֹא הִכַּרְתִּי עוֹד סִפּוּרִים עַל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, אַךְ הִצַּעְתִּי שֶׁנֵּלֵךְ יַחַד בְּשַׁבָּת לְסַבָּא אַבְרָהָם וְנִשְׁאַל אוֹתוֹ.
בְּשַׁבָּת, כְּשֶׁסַּבָּא שָׁמַע לְשֵׁם מָה בָּאנוּ, הוּא יָצָא מִגִּדְרוֹ מֵרֹב הִתְלַהֲבוּת: “אֵיךְ יְדַעְתֶּם לִשְׁאֹל אֶת הַשְּׁאֵלָה בְּדִיּוּק בַּפָּרָשָׁה הַנְּכוֹנָה!” וְאָז הִסְבִּיר: “פָּרָשַׁת שֹׁפְטִים מְלַמֶּדֶת שֶׁמֶּלֶךְ יִשְׂרָאֵל צָרִיךְ לִהְיוֹת צָמוּד תָּמִיד לְסֵפֶר הַתּוֹרָה. עַד כְּדֵי כָּךְ, שֶׁאוֹתוֹ סֵפֶר תּוֹרָה הָיָה נִכְתָּב בִּכְתָב קָטָן וְנִקְשָׁר לִזְרוֹעוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ כְּמוֹ שֶׁעוֹנְדִים שָׁעוֹן. וּמַה הָיְתָה הַמַּטָּרָה בְּהַחְזָקַת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַמְּיֻחָד הַזֶּה?”
הִבַּטְנוּ בַּסַּבָּא בְּסַקְרָנוּת, וְהוּא הִמְשִׁיךְ: “לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הָיָה תַּפְקִיד לְהַכְרִיעַ בְּכָל מִינֵי דְּבָרִים חֲשׁוּבִים וְלִשְׁפֹּט אֶת הָעָם. הוּא הָיָה מֻכְרָח לָדַעַת אֶת דְּבַר ה’ הַכָּתוּב בַּתּוֹרָה וְלִפְעֹל עַל פִּיו. דְּעוּ לָכֶם שֶׁמַּלְכוּת הִיא עֹצְמָה אַדִּירָה: הַמֶּלֶךְ יָכוֹל לִגְבּוֹת מִסִּים, לְעַקֵּל קַרְקָעוֹת וַאֲפִלּוּ לִגְזֹר הוֹצָאָה לַהוֹרֵג! אֲבָל בִּזְכוּת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַמֶּלֶךְ זוֹכֵר תָּמִיד שֶׁלֹּא הוּא בַּעַל הָעֹצְמָה הָאֲמִתִּית אֶלָּא אֱלֹקִים הוּא מְקוֹר הָעֹצְמָה, וְהוּא נָתַן אוֹתָהּ לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם. ה’ הוּא הַמֶּלֶךְ הָאֲמִתִּי. וְחוּץ מִזֶּה, מִכֵּיוָן שֶׁהַמֶּלֶךְ שׁוֹמֵר תָּמִיד אֶת סֵפֶר הַתּוֹרָה לְצִדּוֹ, הוּא יָכוֹל לְנַצֵּל כָּל רֶגַע פָּנוּי כְּדֵי לִלְמֹד מֵהַכָּתוּב בּוֹ. לְמָשָׁל, הַמִּדְרָשׁ מְסַפֵּר שֶׁדָּוִד הַמֶּלֶךְ הָיָה קָם מִדֵּי לַיְלָה בַּחֲצוֹת כְּדֵי לִלְמֹד תּוֹרָה”.
“דֶּרֶךְ אַגַּב”, הוֹסִיף סַבָּא, “בְּקָרוֹב, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, נִתְכַּנֵּס כָּל עַם יִשְׂרָאֵל בְּבָתֵּי הַכְּנֶסֶת, נִשְׁמַע אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וְנַכְרִיז כִּי הקב”ה הוּא הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ”.
בְּאוֹתָם רְגָעִים דַּוְקָא שָׂמַחְתִּי שֶׁחָנָן לוֹמֵד בְּבֵית הַסֵּפֶר שֶׁלִּי. בְּסַךְ הַכֹּל הוּא יֶלֶד קָטָן וְחָמוּד וְנִרְאֶה לִי שֶׁהוּא מִתְקַדֵּם יָפֶה. וּמִי יוֹדֵעַ? אוּלַי כְּשֶׁיִּגְדַּל הוּא בֶּאֱמֶת יִהְיֶה מֶלֶךְ…
התבוננות: דיון - וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח!

נבקש מהתלמידים לשתף את התכונות של המלך שסימנו ונכתוב אותן על הלוח בחלוקה לתכונות שליליות ותכונות חיוביות:

  1. תכונות שליליות: שחצן, מחלק הוראות, מפונק.
  2. תכונות חיוביות: צדיק, גיבור, מצליח להתאפק, צמוד לספר התורה.

גם היום סביבנו, ישנם מנהיגים שונים, שהם כמו ‘מלך’- ראש ממשלה, ראש עיר, מדריך בתנועת הנוער וגם מנהיג בכתה.
סודו של מנהיג אהוב וטוב הוא כשהוא זוכר שהכח שלו הוא מה’!
מלך,מנהיג אמיתי- לא חושב רק על עצמו, על הכבוד והיוקרה שלו אלא, הוא מבין שהוא שליח של ה’ להנהיג.
זוהי בעצם מידת הענוה שמכוונת אותי לא להתגאות בכשרון או היכולת המיוחדת שלי, כי היא לא שייכת לי, אלא ניתנה לי מאת ה’.

נשאל:

  • מהו הדבר שעוזר למנהיג לזכור שהעוצמה היא לא מעצמו? – ספר התורה.

בזכות המצוה שמחייבת את המלך להחזיק צמוד אליו תמיד, את ספר התורה, הוא זוכר שכל כוחו מגיע לו מאת ה’.

גם אנחנו, כל אחד מאתנו הוא מנהיג. אפילו אם אין לנו תפקיד רשמי שכזה. אני ה’מלך’ של עצמי. כלומר, אני צריך לשמור על הכוחות שלי, לשים לב למה שאני אומר, לשלוט בתגובות שלי ולחשוב לפני כל פעולה שאני עושה.

אם כך, גם אנחנו צריכים איזה חפץ שיזכיר לנו שהכוח שלנו ניתן לנו מה’.

הפנמה: יצירה - וזכרת!

לא רק על המלך ועל אדם שבתפקיד ציבורי לזכור את ה’ ואת העובדה שהוא הנותן לו כ, אלא גם על כל אחד ואחת מאיתנו.

נכין יחד צמידים מרצועות של סול – שנקשור בסוף עם חוט עבה או מחזיק מפתחות שנצמיד לתיק. על הצמידים נכתוב בטוש שאינו מחיק משפט שיזכיר לנו את ה’, כמו למשל: בכל דרכיך דעהו, שיויתי ה’ לנגדי תמיד, וזכרת את ה’ אלהיך, ה’ הוא המלך ועוד..

נבקש מהתלמידים לשתף ולהראות לכולם את הצמידים.

נסכם: כאשר כל אדם זוכר מי המלך האמיתי ומי הוא זה שנותן לו כח לפעול ולעשות בעולם, הוא מצליח בדרכו וברכת ה’ שורה במעשיו. וכמו שאומר הפס’ בתהילים קכז’ א’: ‘אם ה’ לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו..’ – אין משמעות לדברים כשלא שורה בהם ברכת ה’.

אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של לב לדעת לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.

אני מעוניין להירשם לאתר
אשמח לקבל פרסומים וניוזלטרים של לב לדעת

היו הראשונים להוסיף תגובה בנושא

ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!