ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!
האתר בתקופת הרצה וחלק מהתכנים עדין נמצאים רק באתר הישן, מוזמנים לבקר גם שם

מפגשבת- ראה

תצוגת כיתה מלאה
מפגשבת- ראה
לב השיעור
פתיחה
מפגש
סיפור - עשירה אמיתית
התבוננות
הפנמה
יצירה - האוצר שלי
אסיף
אוריגמי
הכנת קופסאת אוריגמי
מחשב יצירה
האם אני עצוב או שמח? עשיר או עני? דרך סיפור חכם נבין שזה תלוי בי ולא ברכושי.
לב השיעור: עשיר אמיתי
פתיחה: כתיבה - רצונות

נבקש מהתלמידים לחשוב על כל הדברים שהם היו רוצים שיהיו ושיקנו להם. נבקש מכל תלמיד, לערוך רשימה של הדברים במשך דקה אחת בלבד.

נמדוד דקה ואז נעצור את הכתיבה ונשאל:

  • האם הספקתם לרשום הכל?
  • האם סיימתם את כל הדברים שרציתם?

מן הסתם התשובה תהיה שלא סיימו. נעצור בכל זאת ונעבור לשלב הבא.

מפגש: סיפור - עשירה אמיתית

נכתוב על הלוח את הפס’:

אֶפֶס, כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן (דְּבָרִים ט”ו, ד’)

ונקרא יחד את הסיפור: עֲשִׁירָה אֲמִתִּית

אֶפֶס, כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן (דְּבָרִים ט”ו, ד’)
“עָלֵינוּ לְהִתְכּוֹנֵן לִשְׁנַת הַלִּמּוּדִים הַחֲדָשָׁה”, הִזְכִּיר לִי אַבָּא וּבִקֵּשׁ שֶׁאֶעֱרֹךְ רְשִׁימָה שֶׁל כָּל מַה שֶּׁנָּחוּץ: סִפְרֵי לִמּוּד, קַלְמָר, מַחְבָּרוֹת וּכְלֵי כְּתִיבָה.
‘אֶבְחַר יוֹמָן מֻשְׁקָע כָּזֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַנְעוּל וּמַפְתֵּחַ, וְגַם לֹא יַזִּיק אִם יִהְיֶה לִי קַלְמָר חָדָשׁ וְיַלְקוּט חָדָשׁ. הַיַּלְקוּט הַיָּשָׁן שֶׁלִּי אָמְנָם שָׁלֵם אַךְ יָצָא מֵהָאֹפְנָה, אֲנִי מְקַוָּה שֶׁאַבָּא לֹא יַעֲשֶׂה מִזֶּה עִנְיָן’, הִרְהַרְתִּי, תּוֹךְ כְּדֵי שֶׁחִפַּשְׂתִּי אֶת רְשִׁימַת הַסְּפָרִים וְהַצִּיּוּד. הָפַכְתִּי אֶת כָּל הַמְּגֵרוֹת, חִפַּשְׂתִּי בֵּין הַסְּפָרִים שֶׁעַל הַמַּדָּף, אַךְ הָרְשִׁימָה אֵינֶנָּה כְּאִלּוּ בָּלְעָה אוֹתָהּ הָאֲדָמָה. הֶחְלַטְתִּי לָלֶכֶת לְמִירָה וּלְהַעֲתִיק מִמֶּנָּה אֶת הָרְשִׁימָה.
מִירָה הִיא יַלְדָּה עַלִּיזָה וּשְׂמֵחָה וּמַשְׁרָה בַּכִּתָּה אֲוִירָה נְעִימָה. לֹא מִזְּמַן עָבְרָה מִשְׁפַּחְתָּהּ שֶׁל מִירָה לָגוּר בַּשְּׁכוּנָה לְיָדֵנוּ וַעֲדַיִן לֹא הִזְדַּמֵּן לִי לְבַקֵּר אֶצְלָהּ. אִמָּא שֶׁל מִירָה פָּתְחָה לִי אֶת הַדֶּלֶת וְהוֹרְתָה לִי לְהִכָּנֵס פְּנִימָה. “מִירָה תֵּכֶף תָּשׁוּב”, אָמְרָה, “תּוּכְלִי לְהַמְתִּין לָהּ בַּחֲדַר הַיְּלָדִים”.
חֲדַר הַיְּלָדִים הָיָה חֶדֶר לֹא גָּדוֹל וּבוֹ שְׁתֵּי מִטּוֹת קוֹמָתַיִם וּמִטַּת תִּינוֹק, אֲרוֹן בְּגָדִים קָטָן – וְזֶהוּ. הַחֶדֶר שֶׁלִּי מְרֻוָּח וְהוּא רַק שֶׁלִּי. בַּחֶדֶר שֶׁלִּי יֵשׁ מִטָּה שֶׁהִיא רַק שֶׁלִּי מְעֻטֶּרֶת בְּבֻבּוֹת פַּרְוָה וְשִׁדָּה לַחֲפָצַי הָאִישִׁיִּים, וּמֵעָלֶיהָ מַרְאָה, וְגַם שֻׁלְחַן כְּתִיבָה תּוֹאֵם וְעָלָיו מַחְשֵׁב וַהֲמוֹן דִּיסְקִים וּסְפָרִים וּמִשְׂחָקִים… ‘ אֵיךְ מִירָה מִסְתַּדֶּרֶת בִּצְפִיפוּת כָּזוֹ בְּלִי פְּרָטִיּוּת וְעִם כָּל אַחֶיהָ בַּחֶדֶר?’ חָשַׁבְתִּי. מִירָה נִכְנְסָה וְהֻפְתְּעָה לִרְאוֹת אוֹתִי. “אַתְּ צְרִיכָה אֶת הָרְשִׁימָה?” הִיא מִהֲרָה לִפְתֹּחַ אֶת הָאָרוֹן הַקָּטָן שֶׁהָיָה אָמְנָם עָמוּס אַךְ מְסֻדָּר לְהַפְלִיא. מִבֵּין מְעַט הַבְּגָדִים שֶׁהָיוּ בַּמַּדָּף הוֹצִיאָה מִירָה קֻפְסַת נַעֲלַיִם גְּדוֹלָה וְהִסְבִּירָה תּוֹךְ כְּדֵי שֶׁהִיא מְצַחְקֶקֶת: “זוֹ הַמְּגֵרָה שֶׁלִּי”. הִיא שָׁלְפָה מִשָּׁם אֶת רְשִׁימַת הַסְּפָרִים וְעוֹד דַּף רֵיק וְהוֹשִׁיטָה לִי. אַחַר כָּךְ הוֹצִיאָה מִתּוֹךְ הַיַּלְקוּט שֶׁלָּהּ קַלְמַר גִ’ינְס פָּשׁוּט, פָּתְחָה אוֹתוֹ וְהוֹשִׁיטָה לִי עִפָּרוֹן מְחֻדָּד. יָשַׁבְתִּי עַל הָרִצְפָּה וְהֶעֱתַקְתִּי בְּשֶׁקֶט, אַךְ בְּרֹאשִׁי סָעֲרוּ הַמַּחְשָׁבוֹת: ‘אֵיךְ מִירָה שְׂמֵחָה וְצוֹחֶקֶת כְּשֶׁאֵין לָהּ אֲפִלּוּ שֻׁלְחָן לְהָכִין עָלָיו שִׁעוּרֵי בַּיִת?’
סִיַּמְתִּי לְהַעֲתִיק וּפָנִיתִי לְמִירָה: “מָחָר אֲנִי נוֹסַעַת הָעִירָה עִם אַבָּא שֶׁלִּי לִקְנוֹת צִיּוּד חָדָשׁ לִשְׁנַת הַלִּמּוּדִים הַבָּאָה, אַתְּ רוֹצָה לְהִצְטָרֵף?” מִירָה הוֹדְתָה לִי אַךְ סֵרְבָה לַהַצָּעָה: “אִמָּא שֶׁלִּי תִּקְנֶה מַה שֶּׁנָּחוּץ, וְהָאֱמֶת הִיא שֶׁלֹּא נָחוּץ לִי הַרְבֵּה. יַלְקוּט יֵשׁ לִי מִשָּׁנִים קוֹדְמוֹת וְגַם קַלְמָר. רֹב כְּלֵי הַכְּתִיבָה בְּמַצָּב מְצֻיָּן וִיכוֹלִים לְשַׁמֵּשׁ אוֹתִי גַּם הַשָּׁנָה”. “לֹא מִתְחַשֵּׁק לָךְ לְהִתְחַדֵּשׁ?” הִתְפַּלֵּאתִי. “מִתְחַשֵּׁק? כֵּן, קְצָת…” הִיא נִרְאֲתָה מְהֻרְהֶרֶת, “אֲבָל אֲנִי לֹא נוֹתֶנֶת לְזֶה לְהָעִיק עָלַי. אַבָּא שֶׁלִּי כְּבָר הַרְבֵּה זְמַן לֹא מוֹצֵא עֲבוֹדָה מְסֻדֶּרֶת וְאֵין לָנוּ כֶּסֶף לִדְבָרִים מְיֻתָּרִים”. הִיא חִיְּכָה וַאֲנִי הָיִיתִי נְבוֹכָה. לֹא יָדַעְתִּי מַה לּוֹמַר. בְּשָׁנִים עָבָרוּ, כְּשֶׁאַבָּא הִגְבִּיל אוֹתִי בַּקְּנִיָּה וּבָחַר לִי דְּבָרִים פְּשׁוּטִים יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁתִּכְנַנְתִּי – הָיִיתִי מִתְוַכַּחַת, מִתְעַקֶּשֶׁת וּמַרְגִּישָׁה אֻמְלָלָה, וּמִירָה פָּשׁוּט מַשְׁלִימָה עִם הַמַּצָּב וּשְׂמֵחָה בְּחֶלְקָהּ.
נוֹתַרְתִּי דְּבוּקָה לִמְקוֹמִי וְהִתְבּוֹנַנְתִּי בְּמִירָה. אֵינֶנִּי יוֹדַעַת כַּמָּה זְמַן הָיִיתִי בּוֹהָה בָּהּ אִלְמָלֵא קוֹל צְחוֹקָהּ הַמִּתְגַּלְגֵּל: “מַה שֶּׁהֲכִי מַצְחִיק הוּא שֶׁמֵּרֹב מְגֵרוֹת וְשִׁדּוֹת וּמַדָּפִים שֶׁיֵּשׁ לָךְ אִבַּדְתְּ אֶת הָרְשִׁימָה שֶׁלָּךְ…” אַחַר הִמְשִׁיכָה וְהִסְבִּירָה: “תִּרְאִי, יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁמְּרַחֲמִים עָלֵינוּ כִּי אֲנַחְנוּ עֲנִיִּים. אֲנַחְנוּ לֹא קוֹנִים בְּגָדִים חֲדָשִׁים אֶלָּא מְקַבְּלִים מִגְּמָ”ח, אֲנַחְנוּ אוֹכְלִים אֹכֶל פָּשׁוּט וּמֵזִין וְלֹא קוֹנִים מַמְתַּקִּים, עוּגִיּוֹת וַחֲטִיפִים. אֲבָל אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאֲנַחְנוּ עֲשִׁירִים. אָמְנָם לֹא בְּכֶסֶף, אֲבָל בָּרוּךְ ה’ אֲנַחְנוּ מִשְׁפָּחָה גְּדוֹלָה וְעַלִּיזָה. יֵשׁ לִי הַרְבֵּה אַחִים וַאֲחָיוֹת מְתוּקִים. אַבָּא אוֹמֵר שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה כִּי בֵּינְתַיִם הוּא מַסְפִּיק לִלְמֹד יוֹתֵר תּוֹרָה וַאֲפִלּוּ אִמָּא צוֹחֶקֶת וְאוֹמֶרֶת שֶׁאוּלַי זֶה מַזָּל שֶׁיֵּשׁ לָנוּ בַּיִת קָטָן כִּי לְנַקּוֹת אוֹתוֹ לוֹקֵחַ פָּחוֹת זְמַן”.
יָצָאתִי מִבֵּיתָהּ שֶׁל מִירָה וְרֹאשִׁי עֲמוּס מַחְשָׁבוֹת. מִירָה הִצְלִיחָה לְבַלְבֵּל אוֹתִי. כְּבָר לֹא יָדַעְתִּי מִי הָעֲנִיָּה וּמִי הָעֲשִׁירָה מִבֵּין שְׁתֵּינוּ.

נעצור את הסיפור ונפנה את השאלה לכתה:

  • אז מי באמת העשירה ומי העניה בסיפור?

נאזין לתשובות השונות, אך לא נסכם.
נמשיך לקרוא:

לְמָחֳרָת, כְּשֶׁנָּסַעְתִּי עִם אַבָּא הָעִירָה לִקְנִיּוֹת, הֶחְלַטְתִּי לְשַׁתֵּף אוֹתוֹ בַּמַּחְשָׁבוֹת שֶׁלִּי. אַבָּא הִקְשִׁיב הֵיטֵב לַסִּפּוּר שֶׁלִּי וְאָז אָמַר: “בְּפָרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ שֶׁלָּנוּ, פָּרָשַׁת רְאֵה, הַתּוֹרָה מְצַוָּה אוֹתָנוּ לְהִתְבּוֹנֵן סְבִיבֵנוּ, לִפְקֹחַ הֵיטֵב אֶת הָעֵינַיִם וְלִהְיוֹת רְגִישִׁים וּנְדִיבִים לָאֶבְיוֹנִים סְבִיבֵנוּ: ‘לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ…’ (דְּבָרִים ט”ו, ז’-ח’). אַחֲרֵי שֶׁשָּׁמַעְתִּי מִמֵּךְ עַל מַצָּבָהּ שֶׁל מִירָה, הֶחְלַטְתִּי לִבְדֹּק כֵּיצַד אוּכַל לַעֲזֹר לְאָבִיהָ לִמְצֹא עֲבוֹדָה טוֹבָה וּמְכֻבֶּדֶת, אֲבָל אַתְּ חִדַּשְׁתְּ לִי שֶׁהַפְּסוּקִים בַּפָּרָשָׁה מְדַבְּרִים גַּם אֵלֵינוּ, לְמִי שֶׁבָּרוּךְ ה’ לֹא חָסֵר לוֹ כֶּסֶף. הַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת: ‘אֶפֶס, כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן’. אַף שֶׁבְּתוֹכֵנוּ אָנוּ עֲלוּלִים לַחְשֹׁב כִּי אָנוּ אֶבְיוֹנִים – נִזְכֹּר שֶׁבָּרוּךְ ה’ לֹא חָסֵר לָנוּ דָּבָר”.
עָמַדְתִּי מוּל דּוּכָן עֲנָק שֶׁל צְבָעִים וְטוּשִׁים מִכָּל הַסּוּגִים. הַפַּעַם נִסִּיתִי לְהִתְמַקֵּד בְּמַה שֶּׁאֲנִי צְרִיכָה בֶּאֱמֶת. בָּחַרְתִּי אֲרִיזָה אַחַת שֶׁל טוּשִׁים וְהִמְשַׁכְתִּי הָלְאָה לְדוּכַן הַמַּחְבָּרוֹת. אַבָּא נִרְאָה מְרֻצֶּה מֵהַשִּׁנּוּי שֶׁרָאָה מוּל עֵינָיו לָכֵן לֹא הֵבִין מַדּוּעַ חָזַרְתִּי בְּסוֹף הַקְּנִיָּה שׁוּב לְדוּכַן הַצְּבָעִים וְהַטּוּשִׁים וּבָחַרְתִּי מִשָּׁם חֲבִילַת טוּשִׁים זוֹהֶרֶת.
“זֶה בִּשְׁבִיל מִירָה”, הִסְבַּרְתִּי. “זוֹ מַתָּנָה קְטַנָּה עַל אוֹצָר גָּדוֹל שֶׁנָּתְנָה לִי, הִיא הָפְכָה אוֹתִי לַעֲשִׁירָה אֲמִתִּית”.
התבוננות: דיון - איזהו העשיר

לאחר שסיימנו לקרוא את הסיפור נשאל:

  • המספרת אומרת שמירה נתנה לה ‘אוצר גדול’. מהו האוצר הזה?
  • איזו הבנה קיבלה המספרת ממירה?

נאזין לתשובות ונסכם: המספרת הבינה כי תחושת העשירות אינה קשורה בכסף. למספרת היתה אפשרות כספית גבוהה- והיא לא היתה מרוצה ולמירה היה מעט- והיא היתה שמחה. במידה רבה, זוהי בחירה שלי אם להיות ‘עשיר’ או ‘עני’.

נכתוב על הלוח את המשפט המפורסם: איזהו עשיר?- השמח בחלקו. (פרקי אבות, פרק ד משנה א)

  •  מיהו עשיר, לפי הגדרת המשנה?

נסכם: מי  ששמח במה שיש לו. כמו שראינו בהתנהגותה של מירה.

  • אבל איך עושים את זה?!
  • איך אפשר לשמוח כשיש לי רק חלק ולא ‘הכל’?

נאזין לתשובות  ונרשום אותן בנקודות על הלוח.

נסכם: אם אתמקד בטוב שה’ נתן לי, גם אם הוא מעט אוכל להרגיש שמחה.
כמו שראינו בתרגיל שביצענו לפני הסיפור, להוצאות ולרצונות שלנו אין סוף ויכלנו לכתוב עוד דקות ארוכות מה היינו רוצים שיהיה לנו, מה חסר לנו.
כשחושבים רק על מה שהיינו רוצים ועדיין אין לנו, זה מוביל לתחושות של: עצבות, מרמור ועניות.
אך אם חושבים על מה שכן יש, מתמקדים בו, מודים עליו ומפתחים אותו- אפשר להרגיש פתאום שה’מעט’ הוא בעצם הרבה מאוד!

הפנמה: יצירה - האוצר שלי

נכין יצירה הבנויה משלשהשלבים מקדימים:

שלב א- נבקש מכל תלמיד לחשוב על דבר אחד בחייו, שהוא שמח בו. זה יכול להיות חפץ, תכונה כלשהיא, קשר טוב שיש לו או כל דבר אחר.
שלב ב- נחלק לתלמידים דפי ציור חלקים ונבקש מכל אחד לצייר במרכז את אותו הדבר שהוא שמח בו.

שלב ג- לאחר מכן, נעבור לשלב ובו, נבקש להמשיך את הציור: לחשוב כיצד אגדיל את אותו הדבר וארחיב אותו.

הצעה לתרגיל פשוט יותר: נצייר רק את החלק הראשון של התרגיל, בתוך דף נייר קטן יותר. ונניח את הציור בתוך ‘תיבת אוצר’ משלנו. אפשר לקשט קופסא קטנה, או להכין קופסא מקיפולי נייר (אוריגמי). אפשר גם להכניס לקופסא מטבע שוקולד וכדו’.

אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של לב לדעת לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.

אני מעוניין להירשם לאתר
אשמח לקבל פרסומים וניוזלטרים של לב לדעת

היו הראשונים להוסיף תגובה בנושא

ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!