נפתח בתרגיל קצר, הדורש הכנה מראש. מספר דקות לפני השיעור נגיע לכתה ונבקש משלושה תלמידים לשתף אתנו פעולה בתרגיל של פתיחת השיעור. נאמר להם, שיחייכו, יתלהבו ויתפעלו על כל הודעה מיוחדת שנודיע. כמובן, שיעשו זאת בדרך כמה שיותר טבעית (ניתן לומר משפטים כמו: איזה יופי, איזה כיף, תודה רבה המורה וכדו’).

נפתח את השיעור ונודיע לכיתה מספר הודעות: (בצורה לא מגושמת)

1. בסוף היום מנקים לנו את הכיתה אז לנרים כסאות בצורה מסודרת.
2. היום יש לו שיעור מיוחד וחשוב.
3. שיעור הבא, תהיה פעילות מיוחדת ומהנה.

נציין לשבח את התלמידים שהביעו תודה והערכה על ההודעות.

נקרא יחד את הסיפור: תּוֹדָה אוֹמְרִים בְּיַחַד!

 וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל, לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר (וַיִּקְרָא ז’, ט”ו)

“אוּף אֵיזֶה שִׁעֲמוּם. אֲנִי לֹא מֵבִין מָה הַמּוֹרֶה לְתוֹרָה רוֹצֶה מִמֶּנִּי”, לָחַשׁ יוֹאָב לְאַבְנֵר, שֶׁכָּרָגִיל הָיָה קַשּׁוּב לְדִבְרֵי הַמּוֹרֶה.

הַמּוֹרֶה קָרָא אֶת הַפְּסוּקִים מִפָּרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ, פָּרָשַׁת צַו, הַמְּדַבְּרִים עַל הַקְרָבַת קָרְבָּנוֹת בַּמִּשְׁכָּן. יוֹאָב הִתְגַּעְגֵּעַ לְפָרָשִׁיּוֹת הַשָּׁבוּעַ שֶׁל פַּעַם, לְסִפּוּרֵי הַתּוֹרָה בְּסֵפֶר בְּרֵאשִׁית, לְסִפּוּרֵי הַגְּאֻלָּה בְּסֵפֶר שְׁמוֹת – אֲבָל עַכְשָׁו כָּל הַקָּרְבָּנוֹת הָאֵלֶּה… יוֹאָב חִפֵּשׂ עַל מָה לַחְשֹׁב וְנִזְכַּר שֶׁהָעֶרֶב תִּתְקַיֵּם בְּבֵיתוֹ מְסִבַּת הוֹדָיָה לִכְבוֹד סַבָּא. סַבָּא שֶׁל יוֹאָב חָלָה בְּמַחֲלָה קָשָׁה וּבָרוּךְ ה’ נִרְפָּא מִמֶּנָּה. בֶּטַח יִהְיֶה שָׁם הַרְבֵּה אֹכֶל טָעִים, לַחְמָנִיּוֹת טְרִיּוֹת… הַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁל יוֹאָב רִחֲפוּ וּבָרֶקַע נִשְׁמַע קוֹלוֹ שֶׁל הַמּוֹרֶה: “אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ… חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן”. הוּא מַמָּשׁ הִצְלִיחַ לְהָרִיחַ אֶת רֵיחַ הַחַלּוֹת הַבְּלוּלוֹת בַּשֶּׁמֶן, טָעִים!

לְפֶתַע רָאָה יוֹאָב בְּדִמְיוֹנוֹ מִבְנֶה מְפֹאָר וּמַדְהִים בְּיָפְיוֹ. הוּא הִסְתּוֹבֵב וְרָאָה מַמָּשׁ לְיָדוֹ אֶת סַבָּא, לָבוּשׁ בְּבִגְדֵי חַג. הוּא נִרְאָה בָּרִיא וְחָזָק וְכָל כָּךְ שָׂמֵחַ. הוּא אָחַז בְּיָדוֹ חֶבֶל קָשׁוּר לְכֶבֶשׂ. סָבְתָא שֶׁהָלְכָה לְצִדּוֹ קָרְנָה מִשִּׂמְחָה, הִיא הֶחְזִיקָה בְּיָדָהּ סַל גָּדוֹל. יוֹאָב הִסְתַּקְרֵן מַה מַּסְתִּירָה סָבְתָא בַּסַּל הַגָּדוֹל, אַךְ עוֹד לִפְנֵי שֶׁהִסְפִּיק לִשְׁאֹל הוּא שָׁמַע אֶת הַתְּשׁוּבָה: “סֹלֶת מֻרְבֶּכֶת, חַלּוֹת מַצּוֹת, רְקִיקֵי מַצּוֹת, חַלּוֹת חָמֵץ”.

חַלּוֹת הוּא כְּבָר טָעַם פַּעַם, אֵלּוּ הַחַלּוֹת הַטְּעִימוֹת שֶׁסָּבְתָא לָשָׁה וּמַתְפִּיחָה. ‘אַךְ לָמָּה הַסַּל כָּל כָּךְ גָּדוֹל וְכָבֵד?’ הִרְהֵר לְעַצְמוֹ.

לִפְנֵי שֶׁהִסְפִּיק לִשְׁאֹל אֶת סָבְתָא שָׁמַע יוֹאָב שׁוּב אֶת הַקּוֹל הַמֻּכָּר: “יַחַד עִם קָרְבַּן הַתּוֹדָה מַקְרִיבִים אַרְבָּעִים חַלּוֹת”. עַכְשָׁו הֵבִין יוֹאָב: סַבָּא מַקְרִיב קָרְבַּן תּוֹדָה! הוּא מוֹדֶה לְה’ עַל שֶׁהִבְרִיא מֵהַמַּחֲלָה. אַךְ מַה יַּעֲשׂוּ סַבָּא וְסָבְתָא עִם כָּל כָּךְ הַרְבֵּה חַלּוֹת? יוֹאָב רָץ לְסַבָּא כְּדֵי לִשְׁאֹל, אֲבָל עוֹד לִפְנֵי שֶׁשָּׁאַל שָׁמַע שׁוּב אֶת אוֹתוֹ קוֹל מֻכָּר: “…וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל, לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר”.

‘זֶה כְּבָר יוֹתֵר מִדַּי’, חָשַׁב יוֹאָב. ‘סַבָּא וְסָבְתָא, שֶׁבְּקֹשִׁי מְסֻגָּלִים לֶאֱכֹל פְּרוּסַת לֶחֶם וַחֲתִיכַת בָּשָׂר, צְרִיכִים לֶאֱכֹל אֶת הַכֹּל עַד מָחָר בַּבֹּקֶר? גַּם אַחֲרֵי שֶׁהַכֹּהֵן יִקַּח מֵהַבָּשָׂר וּמֵהַלֶּחֶם יִשָּׁאֵר שֶׁפַע רַב. אֵיזֶה קָרְבָּן מוּזָר הוּא קָרְבַּן תּוֹדָה’. יוֹאָב חִכָּה לִתְשׁוּבָה מֵהַקּוֹל הַמֻּכָּר… לְפֶתַע רָאָה בַּחֲצַר הַבַּיִת הַמְּפֹאָר אֶת אַבָּא, אִמָּא וְכָל אֶחָיו מְסֻבִּים לְשֻׁלְחָן, גַּם דּוֹד אֶפְרַיִם הָיָה שָׁם וְדוֹדָה צִפּוֹרָה וְכָל הַיְּלָדִים שֶׁלָּהֶם, בְּעֶצֶם כָּל הַמִּשְׁפָּחָה הַמֻּרְחֶבֶת, וְעוֹד הַרְבֵּה אֲנָשִׁים שֶׁהוּא כְּלָל לֹא הִכִּיר. בְּרֹאשׁ הַשֻּׁלְחָן יָשַׁב סַבָּא וְסִפֵּר עַל הַנֵּס הַגָּדוֹל שֶׁקָּרָה לוֹ, עַל הַמַּחֲלָה הַקָּשָׁה שֶׁנִּרְפָּא מִמֶּנָּה. סָבְתָא חִלְּקָה לְכֻלָּם מִקָּרְבַּן הַתּוֹדָה, מֵהַמַּצּוֹת וּמֵהַלֶּחֶם וְכֻלָּם שָׁרוּ שִׁירֵי הוֹדָיָה לְה’.

יוֹאָב הִרְגִּישׁ שִׂמְחָה בְּלִבּוֹ. הוּא הִרְגִּישׁ אֵיךְ ה’ הוּא טוֹב וּמֵיטִיב. הוּא רָאָה אֶת כָּל הַמְּסֻבִּים שְׂמֵחִים שִׂמְחָה גְּדוֹלָה, אֲבָל אָז הוּא שָׁמַע שׁוּב אֶת הַקּוֹל הַמֻּכָּר: “שׁוּב מְרַחֵף?” שָׁאַל הַמּוֹרֶה וְנָגַע בִּכְתֵפוֹ שֶׁל יוֹאָב. “אוּלַי אַתָּה תַּצְלִיחַ לַעֲנוֹת עַל הַשְּׁאֵלָה שֶׁשּׁוֹאֵל רַבִּי נַפְתָּלִי צְבִי יְהוּדָה בֶּרְלִין מִווֹלוֹזִ’ין בַּעַל פֵּרוּשׁ ‘הַעֲמֵק דָּבָר’: מַדּוּעַ צִוְּתָה הַתּוֹרָה לְהַרְבּוֹת בַּאֲכִילָה בְּקָרְבַּן תּוֹדָה וּלְמַעֵט בִּזְמַן הָאֲכִילָה? הֲלֹא לְקָרְבַּן שְׁלָמִים מַשְׁאִירָה הַתּוֹרָה יוֹמַיִם שְׁלֵמִים, וְאִלּוּ לְקָרְבַּן תּוֹדָה רַק יוֹם וְלַיְלָה אֶחָד?”

יוֹאָב יָדַע אֶת הַתְּשׁוּבָה.

הוּא סִפֵּר בְּקוֹל בּוֹטֵחַ עַל קָרְבַּן תּוֹדָה אֶל מוּל פְּנֵיהֶם הַמִּשְׁתָּאוֹת שֶׁל הַמּוֹרֶה וְהַחֲבֵרִים. יוֹאָב סִיֵּם אֶת דְּבָרָיו וְאָמַר: “ה’ נָתַן לָאָדָם שִׂמְחָה, אָז הוּא מַקְרִיב קָרְבַּן תּוֹדָה. בִּזְכוּת הַמִּצְווֹת הַמְּיֻחָדוֹת שֶׁל הַקָּרְבָּן הוּא מְשַׁתֵּף אֶת כֻּלָּם בַּשִּׂמְחָה שֶׁלּוֹ, כֻּלָּם ‘נִדְבָּקִים’ בַּשִּׂמְחָה וְנַעֲשִׂים שְׂמֵחִים; הֵם מוֹדִים לְה’ עַל הַשִּׂמְחָה וְאָז גַּם ה’ שָׂמֵחַ אִתָּם. וְכָל זֶה בִּזְכוּת קָרְבַּן תּוֹדָה אֶחָד מֻפְלָא”.

בזמן בית המקדש אמירת התודה להקב”ה היתה דרך קורבן התודה. היום כשאין לנו בית מקדש, אין לנו יכולת להקריב את קורבן התודה אך עדיין קיימת לנו הדרך לומר תודה. נשאל את התלמידים:

• מה לדעתכם הדרך לומר תודה להקב”ה?

אחת הדרכים היא “סעודות הודיה”.

• האם יצא לכם להשתתף בסעודת הודיה פעם?
• לרגל מה היא נעשתה?
• למה התודה לא נעשית רק בין האדם לעצמו בלבד?
• מדוע הוא משתף גם אחרים בסעודתו?

התשובה מופיעה בסיום הסיפור שלנו. כשמדבקים עוד אנשים בשמחה ובתודה ה’ שמח יחד עם כל האנשים. נזכיר לתלמידים את תחילת השיעור. בתחילת השיעור סיפרתי לכם שבשיעור הבא תהיה פעילות מיוחדת. הרבה מכם התפעלו והתלהבו יותר מתמיד. אגלה לכם מדוע, שלושה תלמידים בלבד ידעו מראש על התוכניות לשיעור הבא והביעו את ההתרגשות שלהם בקול. ההתרגשות שלהם יצרה את האוירה בכיתה של שמחה ותודה גדולה. גם אתם נדבקתם בשמחה. באופן דומה, בהשתתפות ב’הודיה’ של האחר אנחנו נדבקים בשמחתו.

נקריא שלשה סיפורים על אנשים ערכו סעודת הודיה לה’ ונבקש מכל ילד לבחור סיפור אחד ולצייר את הסעודה כאשר המודה עומד במרכז ומצוין משפט אחד שהוא אומר בבועה.:

1. 1. אורי דנינו חוגג הערב ,קרוב לחודשיים לאחר התאריך המקורי, את שמחת הבר-מצווה יחד עם בני משפחתו, חבריו ואורחים.

      דנינו, שכבר תכנן את אחד הרגעים המרגשים בחייו, נאלץ ברגע האחרון לשנות תוכניות. תאונה בה היה מעורב, יחד עם אמו וסבו, אילצה אותו להתאשפז בבית-חולים במשך תקופה ארוכה, כאשר לאחר האשפוז נוסף גם תהליך שיקום ארוך.  יחד עם אביו אלחנן, התראיינו השניים ממיטתו של אורי בבית החולים ל’בחדרי חרדים’ ושוחחו על התרחיש הרע מכל. כפי שסיפרו אז, רק עתה, כאשר החלים לחלוטין, החליטו הוריו לחגוג את שמחת בר-המצווה. בהודעות כתובות שנשלחו לחברי המשפחה ומקורבים נכתב על ידי האב אלחנן דנינו: “מתרגשים לבקש ממך שוב את כתובתך למשלוח הזמנה בשנית, והפעם השמחה כפולה”.

      הערב, כאמור, נחגגת שמחת הבר מצווה בירושלים, שם עורכים בני המשפחה סעודת מצווה ובנוסף גם סעודת הודיה.

   2. הוריו של לוחם ‘גדוד נצח יהודה’ איתי אוחנה, שנפגע בפיגוע דריסה ליד סילוואד לפני כשלושה שבועות, ערכו לכבודו סעודת הודיה על שניצל בנס מאירוע שיכל להסתיים בצורה אחרת חס וחלילה.“וּמִבַּלְעָדֶיךָ אֵין לָנוּ מֶלֶך גוֹאֵל וּמוֹשִיעַ, פּוֹדֶה וּמַצִּיל וּמְפַרְנֵס וְעוֹנֶה וּמְרַחֵם בְּכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה, אֵין לָנוּ מֶלֶךְ עוֹזֵר וְסוֹמֵךְ אֶלָּא אָתָּה…” ‘לוחם’ קרוב, פקד א’- מפקד הלוחמים אותם ניסה לדרוס המחבל בפיגוע שארע היום בשעות הצהריים בבנימי, מתאר את אשר אירע: “זיהינו את הרכב שועט לעברנו והבנו מיד שמדובר בפיגוע דריסה, המחבל הגיע עם רכב לכניסה לבסיס ראמה וניסה לדרוס כוח של לוחמי משמר הגבול שהיה בדרכו ליציאה לפעילות מבצעית יחד עם חיילי צה”ל”. “הלוחמים זינקו למחסה תוך שהם מבצעים ירי לעבר המחבל עד לנטרולו. החיילים והלוחמים שהיו בזירה הפגינו ערנות ומקצועיות ראויה לשבח. התגובה המהירה היא הסיבה היחידה לסיומו של האירוע בפציעות קלות בלבד”.

   3. לאחר בקבוק  התבערה שנזרק לעברה לפני מספר חודשים, חוגגת היום הילדה איילה שפירא את חגיגת בת המצווה שלה בשילוב עם סעודת הודיה. זו פשוט ילדה גיבורה, אומרת רות שפירא אמה של איילה שפירא שנפגעה מבקבוק תבערה לפני מספר חודשים. הילדה החליטה שהיא איננה מוכנה להסתגר וממשיכה בחיים. האב אבנר מספר כי הוא נרגש עם כניסתה של איילה למצוות כאשר רות אומרת כי לפני חצי שנה לא חשבו שיגיעו לרגע הזה. מצבה של אילה משתפר מדיי יום. מה שכן, היום הוא יום חג שבאמת לא האמנו שיגיע. איילה לא רצתה להתראיין, מבחינתנו אלו רגעים חשובים מאוד אומר אבנר . זוהי ילדה גיבורה שהחליטה להמשיך בחייה ולא להסתגר בבית.

נזמין את הילדים לשתף במה שהכינו.

לסיום, נערוך מיני סעודת הודיה בכיתה. נשב סביב שולחן מרכזי, נוציא וגיות ושוקו ונזמין כל אחד להגיד משהו אחד שהוא מודה עליו.

נסכם: אדם שמלא בתודה לה’ הוא אדם שמח שמשפיע על סביבתו, כמו שעונה הילד בסיפור: “כולם נדבקים בשמחה” ולכן הם שותפים איתו באכילת קורבן התודה, ובימינו, בסעודת ההודיה. נספר  גם על ברכת הגומל אותה מברכים ארבעה: יורדי הים (שהפליגו ושבו בשלום), הולכי מדברות (שהלכו בדרך ארוכה ומבודדת שבו בשלום), חולה שנתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. (מסכת ברכות, נד’ ע’ב)

פתחנו את השיעור כששלש חברים אמרו תודה על ההודעות שהודענו. דרך הסיפור למדנו שכיום אחד הדברים המחליפים את קורבן התודה היא סעודת הודיה. ראינו בסיפורים על סעודות הודיה, עד כמה יש להודות על דברים שקורים אותנו יום יום. סיימנו בסעודת הודיה ולמדנו גם על ברכת הגומל.