ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!
האתר בתקופת הרצה וחלק מהתכנים עדין נמצאים רק באתר הישן, מוזמנים לבקר גם שם

מפגשבת – פרשת ויקרא

תצוגת כיתה מלאה
מפגשבת – פרשת ויקרא
לב השיעור
פתיחה
השוואה - קרבן ותפילה
מפגש
סיפור - אֶת כֻּלִּי הָיִיתִי נוֹתֶנֶת לְךָ
התבוננות
תרגיל שמיעה - מהי קרבה
הפנמה
אסיף
צמאה לך נפשי
ביצוע קצבי, חסידות חב'ד, התזמורת העממית
צמאה לך נפשי
ביצוע שקט, חסידות בעלזא
מחשב מקרן
בשיעור זה נראה כי כמו הקורבן גם התפילה יכולה לקרב אותנו אל ה' ולגלות את אהבתנו אליו.
לב השיעור: במה דומה תפילה לקורבן?
פתיחה: השוואה - קרבן ותפילה

נכתוב על הלוח את הפס’:

אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה’ (וַיִּקְרָא א’, ב’)

נדגיש את המילה ‘קרבן’ ונשאל-

  • מדוע נקרא הקורבן, דווקא בשם זה?
  • איזו מילה הוא מזכיר לנו?
  • ומה מחליף את עבודת הקורבנות כיום, כשאין לנו בית מקדש?

נסכם: הקרבן מלשון קרבה, להתקרב. על ידי הקרבת הקרבנות אנו מתקרבים אל ה’. כיום, כשאין לנו בית מקדש מה שמחליף את עבודת הקרבנות היא התפילה.

מפגש: סיפור - אֶת כֻּלִּי הָיִיתִי נוֹתֶנֶת לְךָ

נקרא יחד את הסיפור: אֶת כֻּלִּי הָיִיתִי נוֹתֶנֶת לְךָ

אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה’ (וַיִּקְרָא א’, ב’)
הַחַלּוֹן בַּבַּיִת שֶׁל סָבְתָא אֶסְתֵּר הָיָה חַלּוֹן הֲזָזָה רָגִיל הַפּוֹנֶה לָרְחוֹב. וְהָרְחוֹב, רְחוֹב רָגִיל בִּשְׁכוּנָה רְגִילָה, וַאֲפִלּוּ קְצָת מְשַׁעֲמֶמֶת. לָכֵן לֹא הֵבַנְתִּי מַדּוּעַ סָבְתָא אֶסְתֵּר מְמַהֶרֶת מִדֵּי פַּעַם אֶל הַחַלּוֹן וְעוֹמֶדֶת שָׁם כַּמָּה דַּקּוֹת וְגַבָּהּ מֻפְנֶה אֵלַי. מַה שֶּׁמְּעַנְיֵן יוֹתֵר הָיָה לִרְאוֹת אֶת פָּנֶיהָ כְּשֶׁהָיְתָה חוֹזֶרֶת מֵהַחַלּוֹן לַבִּשּׁוּלִים אוֹ לִשְׁאַר עִסּוּקֶיהָ: אוֹר מְיֻחָד בָּהַק מֵהֶן. מִין שִׂמְחָה כָּזוֹ שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לָתֵת לָהּ הֶסְבֵּר. פַּעַם הָלַכְתִּי גַּם אֲנִי לְהִתְבּוֹנֵן בַּחַלּוֹן, עָמַדְתִּי בְּדִיּוּק בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁעָמְדָה בּוֹ סָבְתָא, אַךְ לֹא רָאִיתִי וְלֹא הִרְגַּשְׁתִּי שׁוּם דָּבָר מְיֻחָד.
יוֹם אֶחָד הֶחְלַטְתִּי לַעֲקֹב אַחֲרֵי סָבְתָא מִצִּדּוֹ הַשֵּׁנִי שֶׁל הַחַלּוֹן. הַבַּיִת שֶׁלָּנוּ נִמְצָא בִּשְׁכוּנָה סְמוּכָה לַשְּׁכוּנָה שֶׁל סָבְתָא וְגַם כָּכָה שָׁהִינוּ בְּבֵיתָהּ עַד שֶׁאִמָּא שָׁבָה מֵעֲבוֹדָתָהּ, כָּךְ שֶׁלֹּא הָיִיתִי לָחוּץ בִּזְמַן. רָצִיתִי לִתְפֹּס אֶת הָרֶגַע שֶׁבּוֹ סָבְתָא נִגֶּשֶׁת לַחַלּוֹן, לָרֶדֶת בְּמַדְרֵגוֹת הַבִּנְיָן וְלִצְפּוֹת בָּהּ מִלְּמַטָּה. “מַזָּל שֶׁסָּבְתָא בָּחֲרָה לָגוּר בַּקּוֹמָה הָרִאשׁוֹנָה”, הִרְהַרְתִּי וְהִתְכּוֹנַנְתִּי לַמְּשִׂימָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קִלְּפָה סָבְתָא עֲרֵמָה שֶׁל תַּפּוּחֵי אֲדָמָה וְהֶאֱזִינָה לָרַדְיוֹ. קַרְיַן הַחֲדָשׁוֹת סִפֵּר עַל אֵרוּעֵי הַיּוֹם: “צַהַ”ל לָכַד חֻלְיַת מְחַבְּלִים בְּדַרְכָּהּ לַעֲשׂוֹת פִּגּוּעַ”. סָבְתָא שָׁמְטָה אֶת הַמַּקְלֵף, הֵנִיחָה אֶת תַּפּוּחַ הָאֲדָמָה בְּקַעֲרַת הַמַּיִם וְהִתְקַדְּמָה לְעֵבֶר הַחַלּוֹן, וַאֲנִי – טַסְתִּי לְמַטָּה. רָאִיתִי אֶת עֵינֶיהָ שֶׁל סָבְתָא צוֹפוֹת לַשָּׁמַיִם, שַׂמְתִּי לֵב שֶׁהִיא אוֹמֶרֶת מַשֶּׁהוּ אַךְ לֹא יָכֹלְתִּי לִשְׁמֹעַ דָּבָר. עָלִיתִי בַּחֲזָרָה מַהֵר כְּדֵי שֶׁסָּבְתָא לֹא תַּבְחִין בִּי וְהִתְבּוֹנַנְתִּי בְּפָנֶיהָ הַמְּאִירוֹת.
כַּעֲבֹר שָׁעָה נִכְנְסָה דּוֹדָה צְבִיָּה לְבַקֵּר אֶת סָבְתָא. “הָיָה לִי יוֹם מֻצְלָח בִּמְיֻחָד!” הִיא סִפְּרָה לְסָבְתָא בְּשִׂמְחָה, “קִבַּלְתִּי הַצָּעַת עֲבוֹדָה מְעַנְיֶנֶת בְּדִיּוּק בַּתְּחוּם שֶׁכָּל כָּךְ רָצִיתִי”. סָבְתָא חִבְּקָה אוֹתָהּ בְּחֹם וְשׁוּב רָצָה לַחַלּוֹן… וַאֲנִי? כַּמּוּבָן, רַצְתִּי הַחוּצָה. הַתְּמוּנָה חָזְרָה עַל עַצְמָהּ: רֹאשָׁהּ שֶׁל סָבְתָא מֻפְנֶה כְּלַפֵּי מַעְלָה, עֵינֶיהָ לַחוֹת וּשְׂפָתֶיהָ נָעוֹת. סַקְרָנוּתִי גָּבְרָה: מָה עוֹשָׂה סָבְתָא? מַה הִיא אוֹמֶרֶת וּלְמִי? נִסִּיתִי לַחְשֹׁב עַל דֶּרֶךְ מְקוֹרִית לִשְׁמֹעַ מַה סָּבְתָא אוֹמֶרֶת, וּלְפֶתַע הָיָה לִי רַעְיוֹן נוֹעָז. חִכִּיתִי בְּקֹצֶר רוּחַ לַפַּעַם הַבָּאָה שֶׁסָּבְתָא תִּגַּשׁ אֶל הַחַלּוֹן. הַתִּינוֹק שֶׁל דּוֹדָה צְבִיָּה יָשַׁב בָּעֲגָלָה וְאָכַל עוּגִיָּה. סָבְתָא שָׁרָה לוֹ וְשִׁעְשְׁעָה אוֹתוֹ, וּלְפֶתַע עֵינֶיהָ שׁוּב הָפְכוּ לַחוֹת וְהִיא אָמְרָה בְּהִתְרַגְּשׁוּת: “אַתָּה הַמַּתָּנָה שֶׁלָּנוּ. חִכִּינוּ שָׁנִים רַבּוֹת עַד שֶׁתִּוָּלֵד”, וְאָז הִיא פָּנְתָה לְעֵבֶר הַחַלּוֹן… הַפַּעַם הִתְכּוֹנַנְתִּי מֵרֹאשׁ: כְּבָר עָמַדְתִּי קָרוֹב לַחַלּוֹן מְכֻוָּץ בַּפִּנָּה וְעָטוּף בַּוִּילוֹן. כְּפִי שֶׁקִּוִּיתִי, סָבְתָא לֹא הִבְחִינָה בִּי, וְרֹאשָׁהּ הָיָה נָתוּן לְעֵבֶר הַחַלּוֹן. הַפַּעַם רַק שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹלָהּ: “הקב”ה, מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אַבָּא טוֹב, מִי אֲנִי, אֶסְתֵּר בַּת מִרְיָם, שֶׁיֵּשׁ לִי הַזְּכוּת לְדַבֵּר אֵלֶיךָ, לְהוֹדוֹת לְךָ עַל הַחַיִּים הַנִּפְלָאִים שֶׁנָּתַתָּ לָנוּ, עַל כָּל נְשִׁימָה וּנְשִׁימָה, עַל הַחֲסָדִים, עַל הַיְּלָדִים עַל הַנְּכָדִים. אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ הקב”ה, אֶת כֻּלִּי הָיִיתִי נוֹתֶנֶת לְךָ… אֶת כֻּלִּי הָיִיתִי נוֹתֶנֶת לְךָ…”
הִרְגַּשְׁתִּי רַעַד בַּלֵּב. לֹא יָדַעְתִּי עַד כַּמָּה סָבְתָא אוֹהֶבֶת אֶת הקב”ה וְאֵיךְ כָּל דָּבָר שֶׁקּוֹרֶה לָהּ, לְמִשְׁפַּחְתָּהּ וַאֲפִלּוּ לְעַמָּהּ – מַגְבִּיר אֶת אַהֲבָתָהּ וְגוֹרֵם לָהּ לְהַרְגִּישׁ שֶׁהִיא רוֹצָה לָתֵת אֶת כֻּלָּהּ לַקב”ה, כָּל כָּךְ רוֹצָה.
בְּאוֹתוֹ שָׁבוּעַ לָמַדְנוּ בַּכִּתָּה אֶת פָּרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ, פָּרָשַׁת וַיִּקְרָא. “אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'”, קָרָא הָרַב אֶת הַפָּסוּק וְשָׁאַל: “הַאִם הַמִּלָּה ‘מִכֶּם’ לֹא מְיֻתֶּרֶת? הֲרֵי אֶפְשָׁר לִכְתֹּב: אָדָם כִּי יַקְרִיב קָרְבָּן לַה’. אֶלָּא שֶׁהַמִּלָּה ‘מִכֶּם’ בָּאָה לְלַמְּדֵנוּ מַשֶּׁהוּ חָשׁוּב…”
נִזְכַּרְתִּי בְּסָבְתָא אֶסְתֵּר וּלְפֶתַע הֵבַנְתִּי. הִצְבַּעְתִּי, וּכְשֶׁנִּתְּנָה לִי הָרְשׁוּת אָמַרְתִּי: “הַמִּלָּה ‘מִכֶּם’ מְלַמֶּדֶת עַל רֶגֶשׁ חָזָק מְאוֹד. עַל הָרָצוֹן לָתֵת מִמֶּנִּי, הָאָדָם, לְה’. כְּשֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ יִבָּנֶה, בְּכָל פַּעַם שֶׁנַּרְגִּישׁ אַהֲבָה גְּדוֹלָה לְה’ וְנִרְצֶה לָתֵת מֵעַצְמֵנוּ לְה’, נוּכַל לְהָבִיא קָרְבָּן”. הָרַב הִתְפַּעֵל מִתְּשׁוּבָתִי וְסִכֵּם: “יֵשׁ קָרְבָּנוֹת שֶׁאָדָם מֵבִיא עַל חֲטָאָיו, יֵשׁ קָרְבָּנוֹת שֶׁאָדָם מֵבִיא כְּדֵי לְהוֹדוֹת עַל הַצָּלָה, וְיֵשׁ קָרְבָּנוֹת שֶׁמְּבִיאִים מֵאַהֲבָה – קָרְבְּנוֹת נְדָבָה”. לְפֶתַע הִתְחַלְתִּי לִצְחֹק. דִּמְיַנְתִּי אֶת סָבְתָא אֶסְתֵּר רָצָה מִדֵּי יוֹם לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְאַחֲרֶיהָ מִשְׂתָּרֵךְ עֵדֶר שֶׁל כְּבָשִׂים, קָרְבְּנוֹת נְדָבָה…
  • אילו סוגי קרבנות אתם מכירים?
  • האם קרבנות הם חובה או רשות?

נסביר: ניתן לחלק לשני סוגים את הקרבנות: קורבנות חובה- אותם חייבים להקריב בזמנים מיוחדים, וקורבנות שהם נדבה- כשהאדם מעצמו רוצה להקריב, ללא חיוב מה’.
גם לנו כיום, ישנן תפילות שהן חובה, ותפילות שיוצאות מהלב.

  • מתי יצא לכם להתפלל מתוך הלב, לבד וללא סידור?
  • במה שונה תפילה מסידור לתפילה שלא מסידור?
  • מה ערכה של כל תפילה?
התבוננות: תרגיל שמיעה - מהי קרבה

כמו הקורבן, כך התפילה מסוגלת לקרב אותנו לה’, לשמח אותנו ולהאיר את פנינו. כמו שראינו אצל סבתא אסתר, שמצאה הזדמנויות רבות לפנות אל ה’ והרגישה אהבה גדולה אליו, גם אנו יכולים להרגיש קרבה לקב”ה אם נפנה אליו באופן אישי.

נרשום על הלוח את הפסוק מתהילים: “צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועייף בלי מים” ונשמיע שני ביצועים שלו.

האחד – קצבי, (של חסידות חב’ד) השני – שקט.(של חסידות בעלזא) במהלך כל שיר נבקש מהתלמידים לכתוב כמה שיותר מילים שמבטאות קרבה לה’ כשהם שומעים את השיר והלחן הספציפיים.

נכתוב על הלוח את הרשמים שעלו בכל שיר.

נראה שקרבה לה’ יכולה להתבטא במישורים ורגשות שונים.

הפנמה: משימת כתיבה - תפילה לא מתוך סידור

ננסה לתרגל תפילה שהיא לא מתוך סידור. מבקש מכל תלמיד לחשוב על נושא שהוא רוצה לפנות בו אל ה’. לאחר מכן נציע לתלמידים לחבר תפילה קצרה (שיכולה להיות כשבח / בקשה / הודיה), בה הוא פונה אל ה’ באופן אישי. נגיד לתלמידים מראש, שבסיום משימת הכתיבה לא נשתף, מפני שזוהי תפילה אישית שמופנית לקב”ה ולא לחברים.

אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של לב לדעת לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.

אני מעוניין להירשם לאתר
אשמח לקבל פרסומים וניוזלטרים של לב לדעת

היו הראשונים להוסיף תגובה בנושא

ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!