ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!
האתר בתקופת הרצה וחלק מהתכנים עדין נמצאים רק באתר הישן, מוזמנים לבקר גם שם

מפגשבת- פנחס

תצוגת כיתה מלאה
מפגשבת- פנחס
לב השיעור
פתיחה
מפגש
סיפור - אוהבים אותך עמנואל!
התבוננות
הפנמה
אסיף
בשיעור זה נעסוק במורכבות שיכולה להיווצר בין מידת הכעס ומידת האהבה וננסה לראות אם הן יכולות גם להשתלב יחד..
לב השיעור: כעס, אהבה ומה שביניהן
פתיחה: משימת כתיבה - עונש גורם להרגיש..

נפתח ונבקש מהתלמידים לנסות ולהזכר אם הם או מישהו בסביתם הקרובה קיבל פעם עונש. ננחה אותם לנסות להזכר איך הרגישו כלפי מי שנתן להם את העונש, ומה חשבו שאותו מעניש מרגיש כלפיהם.

נכתוב על הלוח שתי תחיליות של משפטים:

  1. מי שמענישים אותו מרגיש ________________________.
  2. מי שמעניש מרגיש _____________________________.

נבקש מהתלמידים להוציא דף, לכתוב את התחיליות ולהשלים אותן בעקבות התחושות שעולות בהם.

נבקש ממי שרוצה שישתף.

מפגש: סיפור - אוהבים אותך עמנואל!

נקרא יחד את הסיפור: אוהבים אותך עמנואל!

(נקפיד לעצור מדי פעם לוודא קשב והבנה.)

“וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…” (בַּמִּדְבָּר כ”ו, א’-ב’)
“הַפַּעַם עָבַרְתָּ כָּל גְּבוּל”, נָזְפָה אִמָּא בְּעִמָּנוּאֵל אָחִי הַבְּכוֹר וְשָׁלְחָה אוֹתוֹ לַחֶדֶר. בָּעֶרֶב, כְּשֶׁאַבָּא חָזַר מֵהָעֲבוֹדָה, שָׁמַעְתִּי אוֹתוֹ מִתְלַחֵשׁ עִם אִמָּא וְהֵבַנְתִּי שֶׁהֵם מְדַבְּרִים עַל עִמָּנוּאֵל, כִּי מִיָּד אַחַר כָּךְ נִגַּשׁ אַבָּא לְעִמָּנוּאֵל וְהוֹכִיחַ אוֹתוֹ עַל מַעֲשָׂיו. עִמָּנוּאֵל הוּא יֶלֶד עִם הַרְבֵּה מֶרֶץ. לֹא תָּמִיד הוּא מַקְשִׁיב בְּקוֹל אִמָּא וְאַבָּא וּבְקַלּוּת הוּא מֵפֵר אֶת הַכְּלָלִים בַּבַּיִת. לְמָשָׁל, יֵשׁ אֶצְלֵנוּ כְּלָל בַּמִּשְׁפָּחָה שֶׁאָסוּר לְקַלֵּל וּלְהַכּוֹת זֶה אֶת זֶה, אֲבָל כְּשֶׁעִמָּנוּאֵל כּוֹעֵס הוּא מְקַלֵּל וְגַם מַרְבִּיץ. הַפַּעַם הוּא הֶחְטִיף לְכֻלָּנוּ מַכּוֹת, וְגַם כְּשֶׁאִמָּא שָׁלְחָה אוֹתוֹ לַחֶדֶר הוּא בְּקֹשִׁי נִרְגַּע. הוּא זָעַם וְהֵחֵל לַהֲרֹס כָּל מַה שֶּׁנִּקְרָה בְּדַרְכּוֹ: קָרַע סְפָרִים וּמַחְבָּרוֹת, וְאַחַר כָּךְ בָּעַט בְּמִטַּת הָעֵץ שֶׁלּוֹ וְכִמְעַט פֵּרֵק אוֹתָהּ לַחֲתִיכוֹת.
כְּשֶׁאַבָּא יָצָא מֵהַחֶדֶר שָׁמַעְתִּי אֶת עִמָּנוּאֵל בּוֹכֶה חֶרֶשׁ בְּמִטָּתוֹ וְהֵבַנְתִּי שֶׁהוּא קִבֵּל עֹנֶשׁ. אוֹ שֶׁמָּא הוּא מִתְחָרֵט עַל מַעֲשָׂיו? הָאֱמֶת הִיא שֶׁרִחַמְתִּי עָלָיו מְאוֹד וְגַם דָּאַגְתִּי לוֹ כִּי חָשַׁשְׁתִּי שֶׁאוּלַי בִּגְלַל מַעֲשָׂיו אַבָּא וְאִמָּא כְּבָר לֹא אוֹהֲבִים אוֹתוֹ כְּמוֹ פַּעַם.
אֶצְלֵנוּ בַּמִּשְׁפָּחָה אוֹהֲבִים לְטַיֵּל. בְּכָל יוֹם שִׁשִּׁי אָנוּ יוֹצְאִים לְמַסְלוּל קָצָר וּמְהַנֶּה בְּחֵיק הַטֶּבַע לְמַעְיָן אוֹ לְנַחַל, אוֹכְלִים אֲרוּחַת צָהֳרַיִם וּמְמַהֲרִים לַחְזֹר הַבַּיְתָה וּלְהִתְכּוֹנֵן לְשַׁבָּת. אֶת כָּל הַבִּשּׁוּלִים לְשַׁבָּת אִמָּא מְכִינָה כְּבָר בְּיוֹם חֲמִישִׁי וְאָנוּ הַיְּלָדִים מְנַקִּים וּמְסַדְּרִים אֶת הַבַּיִת כָּךְ שֶׁהַהֲכָנוֹת לֹא אוֹרְכוֹת זְמַן רַב. בְּיוֹם שִׁשִּׁי הַזֶּה יָצָאנוּ לְלֹא עִמָּנוּאֵל. “לָמָּה עִמָּנוּאֵל לֹא בָּא אִתָּנוּ?” שָׁאֲלָה רוּת הַקְּטַנָּה. “עִמָּנוּאֵל קִבֵּל עֹנֶשׁ”, הִסְבִּיר לָהּ אַבָּא בְּקוֹל עָצוּב, “הוּא יִשָּׁאֵר בַּבַּיִת וְיַחְשֹׁב עַל מַעֲשָׂיו”. רוּת הֵחֵלָּה לִבְכּוֹת: “רוֹצָה אֶת עִמָּנוּאֵל…” גַּם אֲנִי הִרְגַּשְׁתִּי לֹא נָעִים לָצֵאת בְּלִי עִמָּנוּאֵל. בְּלִבִּי קִוִּיתִי שֶׁאַבָּא וְאִמָּא יְוַתְּרוּ לוֹ עַל הָעֹנֶשׁ – אֲבָל זֶה לֹא קָרָה. דַּוְקָא עִמָּנוּאֵל נִרְאָה כְּמִי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו אֶת הַדִּין. הוּא יָשַׁב רָגוּעַ וְהָיָה נִדְמֶה לִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ תָּכְנִית מִשֶּׁלּוֹ לַזְּמַן שֶׁלֹּא נִהְיֶה בַּבַּיִת.
נָסַעְנוּ לִשְׁמוּרַת טֶבַע יְפֵיפִיָּה. אַחַי הִתְרוֹצְצוּ בַּמֶּרְחָבִים הַפְּתוּחִים וַאֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְיַד אַבָּא וְאִמָּא: “לָמָּה אַתָּה לֹא הוֹלֵךְ לְשַׂחֵק?” שָׁאֲלָה אִמָּא בִּפְלִיאָה. “אֵין לִי כָּל כָּךְ חֵשֶׁק”, עָנִיתִי. “אֶפְשָׁר לִשְׁאֹל שְׁאֵלָה?” “בְּוַדַּאי”, אָמַר אַבָּא, “שְׁאַל בְּנִי”. קוֹלִי רָעַד. “אַתֶּם כְּבָר לֹא אוֹהֲבִים אֶת עִמָּנוּאֵל?” אִמָּא צָחֲקָה וְאָמְרָה: “מַה נִּרְאֶה לְךָ? חָס וְחָלִילָה. אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אוֹתוֹ מְאוֹד מְאוֹד”. וְאַבָּא הוֹסִיף: “לִפְעָמִים אֵין בְּרֵרָה וְהַהוֹרִים נֶאֱלָצִים לְהַעֲנִישׁ אֶת יַלְדֵיהֶם. אַךְ זְכֹר: הָאַהֲבָה לְעוֹלָם אֵינָהּ נִפְסֶקֶת”. אִמָּא הִמְשִׁיכָה: “אָנוּ לְמֵדִים זֹאת מִפָּרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ שֶׁלָּנוּ, פָּרָשַׁת פּנחס.
“אַחֲרֵי חֵטְא בְּנוֹת מוֹאָב וְאַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה שֶׁפָּרְצָה בְּעַם יִשְׂרָאֵל, הקב”ה אוֹמֵר לְמֹשֶׁה לָשֵׂאת אֶת רֹאשָׁם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כְּלוֹמַר לִסְפֹּר אוֹתָם, וּלְהוֹסִיף בְּכָל אַחַת וְאַחַת מֵהַמִּשְׁפָּחוֹת אוֹתִיּוֹת מִשְּׁמוֹ, הֵ”א בַּתְּחִלָּה וְיוֹ”ד בַּסּוֹף. חֲנוֹךְ נִקְרָא ‘הַחֲנֹכִי’, פַּלּוּא נִקְרָא הַפַּלֻּאִי. כָּךְ הקב”ה מֵעִיד בָּהֶם שֶׁהֵם בָּנָיו לַמְרוֹת חֶטְאָם”. וְאַבָּא הוֹסִיף: “אַחֲרֵי הָעֹנֶשׁ הַקָּשֶׁה עַל הַחֵטְא הֶחָמוּר שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל עִם בָּנוֹת מוֹאָב, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֲלוּלִים לְהַאֲמִין שֶׁהֵם בֶּאֱמֶת דְּחוּיִים מֵאֱלֹקִים, שֶׁהֵם הֻרְחֲקוּ לְתָמִיד וְשֶׁהֵם רָעִים וְחוֹטְאִים, אֶלָּא שֶׁהקב”ה אוֹמֵר: ‘שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל’ – תָּרִימוּ לָהֶם אֶת הָרֹאשׁ, תְּרוֹמְמוּ אוֹתָם, שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁאֲפִלּוּ שֶׁחָטְאוּ הֵם נִקְרָאִים בָּנִים”.
בְּדִיּוּק בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע חָזְרוּ אַחַי וְרוּת הַקְּטַנָּה בְּרֹאשָׁם וּבִידֵיהֶם זֵר פְּרָחִים עֲנָק שֶׁקָּטְפוּ לִכְבוֹד שַׁבָּת. “יֵשׁ לִי רַעְיוֹן”, אָמַרְתִּי בְּהִתְלַהֲבוּת, “נִתֵּן אֶת הַזֵּר לְעִמָּנוּאֵל”. כֻּלָּם שָׂמְחוּ וְאִמָּא כָּתְבָה בִּכְתָב עָגֹל וְיָפֶה עַל פֶּתֶק: “עִמָּנוּאֵל שֶׁלָּנוּ, אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אוֹתְךָ”. כֻּלָּנוּ חָתַמְנוּ אֶת שְׁמֵנוּ לְמַטָּה וַאֲפִלּוּ רוּתִי הַקְּטַנָּה הוֹסִיפָה קִשְׁקוּשׁ. כְּשֶׁהִגַּעְנוּ חִכְּתָה לָנוּ הַפְתָּעָה מַדְהִימָה: מַפָּה לְבָנָה הָיְתָה פְּרוּשָׂה וְהַשֻּׁלְחָן הָיָה עָרוּךְ לִכְבוֹד שַׁבָּת. פִּנַּת הַנֵּרוֹת הָיְתָה מְסֻדֶּרֶת וַאֲפִלּוּ הַמֵּחַם שֶׁל שַׁבָּת הָיָה מוּכָן עַל מְקוֹמוֹ. הִתְנַפַּלְנוּ עַל עִמָּנוּאֵל בְּחִבּוּקִים וּנְשִׁיקוֹת וְהִגַּשְׁנוּ לוֹ אֶת זֵר הַפְּרָחִים. עִמָּנוּאֵל הִתְרַגֵּשׁ כָּל כָּךְ. הוּא הִכְנִיס אֶת הַזֵּר לַאֲגַרְטָל, הוֹסִיף מַיִם וְהִנִּיחַ עַל הַשֻּׁלְחָן שֶׁעָרַךְ.
כָּעֵת אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁגַּם אִם אַבָּא וְאִמָּא מַעֲנִישִׁים, הֵם עוֹשִׂים זֹאת עִם הֲמוֹן אַהֲבָה. אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁגַּם עִמָּנוּאֵל הִרְגִּישׁ אֶת זֶה, כִּי כְּשֶׁקָּרָא אֶת הַפֶּתֶק שֶׁהֵבֵאנוּ לוֹ נָשְׁרָה לוֹ דִּמְעָה קְטַנָּה עַל הָאַף וְהוּא רָץ לִתְלוֹת אֶת הַפֶּתֶק עַל הַקִּיר שֶׁלְּיַד הַמִּטָּה שֶׁלּוֹ.
  • איך אפשר לדעתכם להרגיש ביחד גם אהבה וגם כעס?
  • האם הם לא סותרים אחד את השני?
התבוננות: יצירה - כעס מול אהבה

לאחר שהקשבנו לתשובות התלמידים, נסכם אותן, ונזמין את התלמידים לתת לתשובותיהם ביטוי בצבע: נחלק צבעי גואש, מכחולים ודפים.

נבקש מהתלמידים לבחור לעצמם צבע אחד שיבטא אהבה, וצבע אחד שיבטא כעס, וליצור ציור שימחיש מצב של עונש כזה, כמו שקראנו עליו בסיפור.

ננחה אותם לחשוב ולהחליט:

  • האם הציור שלהם יכיל רק אחד מהצבעים?
  • האם  הם מופיעים יחד באיזשהו אופן?
  • האם הציור מופשט אות מתאר משהו הנוגע לסיפור עצמו, וכו’ וכו’.

נדגיש שאין נכון או לא נכון , רק שחשוב להקדיש מחשבה לדברים לפני העשיה.

בתום העבודה, נעבור יחד בין שולחנות התלמידים, נשבח אותם, ונתעכב על בחירות שונות בעבודותיהם.

  • האם הצבעים מעורבבים?
  • האחד מכיל את השני?
  • נפרדים לחלוטין אך על אותו דף?
  • הרבה מאד מאחד ומעט מאחר?

נבקש מהתלמידים לחוות את דעתם לגבי נאמנות התיאור שבציור למה שמתואר בסיפור.

הפנמה: דיון - כעס מתוך אהבה

נכתוב על הלוח:

כשאבא ואמא כועסים עלי, הם אוהבים אותי.

נדון:

  • מי מסכים/ה עם מה שכתוב על הלוח? מדוע?
  • האם אתם יכולים לתת דוגמא לסיטואציה בה יש כעס שנובע מאהבה?
  • במה כעס שנובע מאהבה שונה מכעס סתם?

נסכם ונאמר שראינו בסיפור, בפרשה וגם בציורים שציירנו, כיצד תחושות הפוכות משמשות בעירבוביה, ואיך אהבה ממשיכה להתקיים גם בתוך מצב של עונש וריחוק. גם בפרשתינו יש כעס שנובע מתוך אהבה. ראינו שגם כשעם ישראל חוטא הקב”ה עדיין אוהב אותם, וגם כשאנחנו חוטאים הקב”ה עדיין אוהב אותנו, ומה שעלינו לעשות הוא רק להשתפר.

אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של לב לדעת לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.

אני מעוניין להירשם לאתר
אשמח לקבל פרסומים וניוזלטרים של לב לדעת

היו הראשונים להוסיף תגובה בנושא

ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!