ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!
האתר בתקופת הרצה וחלק מהתכנים עדין נמצאים רק באתר הישן, מוזמנים לבקר גם שם

מפגשבת- כי תבוא

תצוגת כיתה מלאה
מפגשבת- כי תבוא
לב השיעור
פתיחה
מפגש
סיפור - בִּלְעָדֶיהָ זֶה פָּשׁוּט נוֹרָא
התבוננות
יצירה - ציור שחור או צבעוני?
הפנמה
דיון בקבוצות
אסיף
עבדו את ה' בשמחה
ביצוע: תזמורת שלהבת
דרך הסיפור לפרשת כי תבוא, נבין מדוע מידת השמחה כל כך חיונית לנו ומביאה איתה ברכה גדולה.
לב השיעור: שמחה כמתכון לברכה
פתיחה: משימת כתיבה - מטלה שמשמחת אותי

נפתח ונשאל את התלמידים:

  • אילו משימות אנו עושים בשמחה ואילו דברים אנחנו לא עושים בשמחה והן מעיקות עלינו?

נבקש מכל תלמיד לכתוב לעצמו ארבע משימות שהוא עושה בשמחה וארבע משימות שהוא עושה ללא שמחה. נזמין תלמידים לשתף במה שכתבו.

מתוך הדברים נכתוב על הלוח כארבע משימות בכל קטגוריה.
נמשיך ונשאל:

  • האם לדעתכם יש הבדל אמיתי בין המשימות  משני הטורים?
  • במה המשימות דומות? מדוע?

נאזין לתשובות השונות ונאסוף את הנאמר. בשיעור זה ננסה לראות אם יש תשובה לשאלה הזו ונלמד האם יש לנו יכולת להשפיע על השמחה שלנו בביצוע משימות שונות.

מפגש: סיפור - בִּלְעָדֶיהָ זֶה פָּשׁוּט נוֹרָא

נקרא יחד את הסיפור: בלעדיה זה פשוט נורא.

“וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה… תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל” (דברים כ”ח, ט”ו, מ”ז)
בְּאוֹתוֹ בֹּקֶר לֹא הָיָה לִי חֵשֶׁק לָקוּם מֵהַמִּטָּה. כְּשֶׁאִמָּא הִתְקָרְבָה לְהָעִיר אוֹתִי הִדַּקְתִּי אֶת הַשְּׂמִיכָה אֶל רֹאשִׁי בְּחֹזְקָה. “אֲנִי לֹא קָמָה”, קָבַעְתִּי בְּתֹקֶף. אִמָּא לֹא הוֹתִירָה לִי בְּרֵרָה: “אֲנִי מְמַהֶרֶת לָעֲבוֹדָה. אַתְּ מֻכְרָחָה לְהִזְדָּרֵז”. בַּסּוֹף קַמְתִּי וְהִתְאַרְגַּנְתִּי בְּלִי שׁוּם רָצוֹן. אִמָּא הֵעִיפָה בִּי מַבָּט וְנִבְהֲלָה: “מַה קָּרָה לַפָּנִים הַיָּפוֹת שֶׁלָּךְ? הֵן חֲמוּצוֹת כְּמוֹ לִימוֹן”. הִיא הוֹצִיאָה מֵהָאָרוֹן חֲפִיסַת שׁוֹקוֹלָד וְנִסְּתָה לְעוֹדֵד: “זֶה יַמְתִּיק לָךְ אֶת הַיּוֹם”. הִשְׁאַרְתִּי בְּהַפְגָּנָתִיּוּת אֶת הַשּׁוֹקוֹלָד עַל הַשֻּׁלְחָן וְיָצָאתִי בְּכַעַס מֵהַבַּיִת. מַצַּב הָרוּחַ הַמָּרִיר שֶׁלִּי נִמְשַׁךְ גַּם בַּכִּתָּה. הַמּוֹרָה הִבְחִינָה בְּכָךְ וְהוֹצִיאָה אוֹתִי מֵהַשִּׁעוּר כְּדֵי שֶׁאֶנְשֹׁם קְצָת אֲוִיר. בַּהַפְסָקָה חָזַרְתִּי לַכִּתָּה, הִתְיַשַּׁבְתִּי עַל יַד הַשֻּׁלְחָן וּבָעַטְתִּי בְּרַגְלַי בַּכִּסֵּא שֶׁל רוֹנִית בְּעֵת שֶׁצִּיְּרָה בְּנַחַת אֶת צִיּוּרֶיהָ. הִיא הִסְתּוֹבְבָה וְסִנְּנָה לְעֶבְרִי: “תַּפְסִיקִי לִבְעֹט וְתֵרָגְעִי”.
אֲבָל לֹא הִפְסַקְתִּי וְלֹא נִרְגַּעְתִּי. רוֹנִית קָמָה בְּכַעַס וְעָבְרָה מָקוֹם, וְגַם אֲנִי הָלַכְתִּי מִשָּׁם לְאָן שֶׁרַגְלַי הוֹלִיכוּ אוֹתִי. עָלִיתִי עַל גִּבְעָה גְּבוֹהָה בַּחֲצַר בֵּית הַסֵּפֶר וְצָפִיתִי מִלְּמַעְלָה בַּנַּעֲשֶׂה. הַיְּלָדוֹת נִדְמוּ בְּעֵינַי לְלַהֲקַת דְּבוֹרִים מְזַמְזֶמֶת, אֶלָּא שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת אֶת הַדְּבַשׁ שֶׁלָּהֶן, רָאִיתִי רַק אֶת הָעֹקֶץ. ‘יוֹם כָּזֶה נוֹרָא לֹא הָיָה לִי מֵעוֹלָם’, הִרְהַרְתִּי. מַה שֶּׁהִטְרִיד אוֹתִי יוֹתֵר מִכָּךְ הָיְתָה הָעֻבְדָּה שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי מָה הַסִּבָּה לְכָל מַה שֶּׁקּוֹרֶה אִתִּי. הַצִּלְצוּל נִשְׁמַע, כָּל הַבָּנוֹת נִכְנְסוּ לַכַּוֶּרֶת, אֶמְמְ… לַכִּתָּה. גַּם אֲנִי הָלַכְתִּי אַחֲרֵיהֶן בְּחֹסֶר חֵשֶׁק. בְּשִׁעוּר טֶבַע בִּקְּשָׁה הַמּוֹרָה לַעֲבֹד בְּזוּגוֹת וְאוֹתִי הִיא הִצְמִידָה לְטוֹבִי, הַיַּלְדָּה הֲכִי מִתְקַשָּׁה בַּלִּמּוּדִים. אוּף! אוּף! אוּף! טוֹבִי הִיא עוֹלָה חֲדָשָׁה וְהָעִבְרִית שֶׁלָּהּ לֹא מַמָּשׁ טוֹבָה. עָזַרְתִּי לָהּ לַעֲנוֹת עַל הַשְּׁאֵלוֹת בְּחֹסֶר חֵשֶׁק, הָיְתָה לִי בְּרֵרָה? לִפְעָמִים כְּשֶׁלֹּא הֵבִינָה אֶת דְּבָרַי גָּעַרְתִּי בָּהּ. לֹא הֵבַנְתִּי לָמָּה בִּצְבְּצוּ לְטוֹבִי דְּמָעוֹת בָּעֵינַיִם. אֶפְשָׁר לַחְשֹׁב, מַה כְּבָר קָרָה?
סוֹף סוֹף נִגְמַר יוֹם הַלִּמּוּדִים הַנּוֹרָאִי הַזֶּה וְרַצְתִּי הַבַּיְתָה. בַּדֶּרֶךְ נִתְקַלְתִּי בְּאֶבֶן וְנָפַלְתִּי עַל הַבֶּרֶךְ, הַבֶּרֶךְ נִפְצְעָה וְזָב מִמֶּנָּה דָּם רַב. נִכְנַסְתִּי הַבַּיְתָה וּמִהַרְתִּי לַאֲרוֹן הַתְּרוּפוֹת לְחַפֵּשׂ פְּלַסְטֶר, אַךְ בִּמְקוֹם פְּלַסְטֶר מָצָאתִי בַּיִת מְבֻלְגָּן לְגַמְרֵי, ‘מַה קָּרָה לְאִמָּא?’ דָּאַגְתִּי, הֲרֵי בְּדֶרֶךְ כְּלָל הִיא חוֹזֶרֶת מֵהָעֲבוֹדָה לְפָנַי וּמְאַרְגֶּנֶת הַכֹּל. עַל הַמְּקָרֵר מָצָאתִי פֶּתֶק: “לְבִתִּי הָאֲהוּבָה, אֲנִי מְאוֹד עֲיֵפָה, נִכְנַסְתִּי לַחֶדֶר לָנוּחַ. בְּבַקָּשָׁה הָבִיאִי אֶת נוֹעָה מֵהַגַּן בְּשָׁעָה שְׁתַּיִם. טַגְּנִי לָהּ וְלָךְ חֲבִיתוֹת וְהוֹסִיפִי יְרָקוֹת חֲתוּכִים. שִׁטְפִי אֶת הַכֵּלִים וְסַדְּרִי מְעַט אֶת הַבַּיִת – תּוֹדָה, אִמָּא”.
‘רַק זֶה חָסֵר לִי’, עִקַּמְתִּי אֶת הַפַּרְצוּף. אֲנִי שׂוֹנֵאת לְהָבִיא אֶת נוֹעָה וַאֲנִי שׂוֹנֵאת לְטַגֵּן חֲבִיתוֹת וְשׂוֹנֵאת לִשְׁטֹף כֵּלִים וּלְסַדֵּר! יָצָאתִי בְּכַעַס מֵהַבַּיִת לְכִוּוּן הַגַּן שֶׁל נוֹעָה. נוֹעָה הָלְכָה כְּמוֹ צָב וַאֲנִי נֶאֱלַצְתִּי לִגְעֹר בָּהּ שֶׁתְּמַהֵר. בַּסּוֹף נָתַתִּי לָהּ יָד וּמָשַׁכְתִּי אוֹתָהּ הַבַּיְתָה. טִגַּנְתִּי חֲבִיתוֹת בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁאִמָּא אָמְרָה וְצָעַקְתִּי עַל נוֹעָה שֶׁתֹּאכַל הַכֹּל. נוֹעָה בָּכְתָה וְצָרְחָה וַאֲנִי כִּמְעַט יָצָאתִי מִדַּעְתִּי. זָרַקְתִּי אֶת הַכֵּלִים לַכִּיּוֹר בְּזַעַם וְשָׁטַפְתִּי אֶת כֻּלָּם בְּעֶצֶב. נוֹעָה בָּכְתָה וְצָרְחָה. הָיִיתִי מֻכְרָחָה לְהַשְׁתִּיק אוֹתָהּ אָז צָעַקְתִּי עָלֶיהָ חָזָק יוֹתֵר. צָעַקְתִּי וְצָעַקְתִּי וְסִדַּרְתִּי אֶת הַבַּיִת וְאָז הִתְחַלְתִּי לִבְכּוֹת וְלִבְכּוֹת…
  • מה חסר לילדה (אפשר להמציא לה שם) בסיפור?

נאזין לתשובות השונות ונרשום את מילת המפתח על הלוח: שמחה.

נמשיך לקרוא:

לְפֶתַע הִרְגַּשְׁתִּי יָד מְלַטֶּפֶת. אִמָּא הִתְקָרְבָה אֵלַי וְהֵסִירָה בַּעֲדִינוּת אֶת הַשְּׂמִיכָה מֵרֹאשִׁי: “בֹּקֶר טוֹב”, הִיא לָחֲשָׁה, “שַׁבַּת שָׁלוֹם חֲמוּדָה, לָמָּה אַתְּ בּוֹכָה וְצוֹעֶקֶת?” גַּם נוֹעָה עָמְדָה לְיָדִי מְחֻיֶּכֶת בְּשִׂמְלַת הַשַּׁבָּת שֶׁלָּהּ וְלִטְּפָה אוֹתִי בְּמַבָּטָהּ. כָּל כָּךְ שָׂמַחְתִּי לְגַלּוֹת שֶׁהִיא בְּסֵדֶר. “תּוֹדָה לָאֵל”, מִלְמַלְתִּי. “אֶתְמוֹל לִפְנֵי הַשֵּׁנָה קָרָאתִי בַּעֲלוֹנֵי הַשַּׁבָּת דְּבַר תּוֹרָה לְפָרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ, פָּרָשַׁת כִּי תָבֹא. כַּנִּרְאֶה שֶׁחָשַׁבְתִּי הַרְבֵּה עַל מַה שֶּׁקָּרָאתִי, וּמֵרֹב מַחְשָׁבוֹת חָלַמְתִּי עַל זֶה בַּלַּיְלָה”.
אִמָּא הִסְתַּקְרְנָה כָּל כָּךְ לִשְׁמֹעַ אֶת הַחֲלוֹם עַד שֶׁבְּקֹשִׁי הָיָה לָהּ סַבְלָנוּת לְהַמְתִּין שֶׁאֹמַר “מוֹדָה אֲנִי” וְאֶטֹּל אֶת יָדַי.
כְּשֶׁהָיִיתִי מוּכָנָה, הִתְיַשַּׁבְתִּי עַל הַמִּטָּה וְהִתְחַלְתִּי לְהַסְבִּיר: “בְּפָרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ מֹשֶׁה מַסְבִּיר לְעַם יִשְׂרָאֵל מַה תְּנָאֵי הַבְּרִית בֵּינָם וּבֵין הקב”ה: אִם עַם יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְרוּ אֶת הַבְּרִית אָז הֵם יִהְיוּ קְרוֹבִים אֶל ה’ וְיִזְכּוּ לִבְרָכוֹת נִפְלָאוֹת. אַךְ אִם לֹא, יִתְרַחֲקוּ מֵה’ וְיָבוֹאוּ עֲלֵיהֶם קְלָלוֹת נוֹרָאִיּוֹת חָלִילָה. אַחֲרֵי רְשִׁימָה שֶׁל קְלָלוֹת כְּתוּבָה הַסִּבָּה לַקְּלָלוֹת: ‘תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב’. שׁוֹאֲלִים הַמְּפָרְשִׁים: מַה כָּל כָּךְ נוֹרָא לְקַיֵּם מִצְווֹת בְּלִי שִׂמְחָה? הָעִקָּר שֶׁמְּקַיְּמִים וְזֶהוּ. הַאִם בִּגְלַל זֶה רָאוּי שֶׁיָּבוֹאוּ עַל עַם יִשְׂרָאֵל כָּל כָּךְ הַרְבֵּה צָרוֹת?”
לָגַמְתִּי מִכּוֹס הַמַּיִם שֶׁהֵבִיאָה לִי אִמָּא וְהִמְשַׁכְתִּי לְסַפֵּר: “בַּחֲלוֹם שֶׁלִּי רָאִיתִי מַה קּוֹרֶה אִם עוֹשִׂים דְּבָרִים בְּלִי חֵשֶׁק וּבְלִי שִׂמְחָה. וְתַאֲמִינִי לִי אִמָּא, זֶה נוֹרָא וְאָיֹם. בַּחֲלוֹם קַמְתִּי בַּבֹּקֶר לְבֵית הַסֵּפֶר בְּלִי שִׂמְחָה, עָזַרְתִּי לְטוֹבִי בְּלִי שִׂמְחָה, טִפַּלְתִּי בְּנוֹעָה וּבַעֲבוֹדוֹת הַבַּיִת בְּלִי שִׂמְחָה. עָשִׂיתִי כָּל מַה שֶּׁבִּקְּשׁוּ מִמֶּנִּי – אֲבָל בְּלִי שִׂמְחָה. לֹא הָיְתָה בְּרָכָה בְּמַעֲשֵׂי יָדַי – רַק קְלָלָה”.
אִמָּא נֶאֶנְחָה בַּהֲקָלָה. “מַזָּל שֶׁזֶּה רַק חֲלוֹם! מִי שֶׁמִּתְפַּלֵּל, עוֹשֶׂה חֲסָדִים וּמְקַיֵּם אֶת שְׁאַר מִצְווֹת הַתּוֹרָה בְּלִי שִׂמְחָה, מְבַטֵּא בְּכָךְ שֶׁהוּא חָלִילָה לֹא אוֹהֵב אֶת הקב”ה וְאֶת הַתּוֹרָה שֶׁנָּתַן. הוּא מְקַיֵּם מִצְווֹת בְּכַעַס וּבְעֶצֶב. אָדָם כָּזֶה בְּהֶחְלֵט רָחוֹק מֵהקב”ה וְהַבְּרָכָה לֹא שׁוֹרָה עָלָיו”.
אִמָּא נֶעֶמְדָה וְלָקְחָה אֶת יָדִי בְּיָדָהּ. “קָדִימָה, אַבָּא תֵּכֶף יָשׁוּב מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, בּוֹאִי לַעֲזֹר לִי לַעֲרֹךְ אֶת הַשֻּׁלְחָן”.
“בְּשִׂמְחָה!” קָרָאתִי וְזִנַּקְתִּי מֵהַמִּטָּה.
  • בסופו של דבר, הילדה עשתה מה שהייתה צריכה: למדה בכיתה, עזרה לחברה בשיעורים, הוציאה את אחותה מהגן ואפילו סידרה את הבית! אם כן, מה הבעיה?
  • אז מה אם היא עשתה זאת ללא שמחה?

באמת, ניתן לפעול גם ללא שמחה, אך אז אין ברכה במעשי ידינו. זה דומה לציור בצבע שחור- הוא יכול להיות ציור נחמד אך הוא פשוט וחסר חיים. אם נוסיף לו צבעים שונים- הוא יהיה חי יותר, משמח ומאיר.

התבוננות: יצירה - ציור שחור או צבעוני?

נציג לתלמידים כמה ציורים. בצבע שחור נציע להם לצבוע אותם, ובסיום, נערוך השוואה בין הציור שלפני ואחרי הצביעה.

  • אם הייתם הולכים לקנות יצירת אומנות, איזה ציור הייתם קונים? מדוע?
  • במה הצבעים תרמו לציור?
הפנמה: דיון בקבוצות

נשאל:

  • איפה ראיתם בחייכם ברכה בזכות השמחה?
  • האם אתן מכירות מישהו שהשמחה מעניקה לו טוב וצבעוניות לחיים?

נתחלק לרביעיות ונבקש מכל רביעיה להעלות רעיונות שונים כיצד להגביר בתוכנו את מידת השמחה. פעולות שיעזרו לנו כמו: לעצור מדי פעם את משימות השגרה שלנו, לשמוע מוסיקה ואפשר גם לשיר ולרקוד איתה, להתפלל לה’ שיתן לנו שמחה בלב, להעזר בחבר כשאני מרגיש פחות שמח וכד’.

בזמן הדיונים הקטנים נאזין לשיר: ‘עבדו את ה’ בשמחה’ – בביצוע תזמורת שלהבת.

נחזור לישיבה רגילה ונבקש שנציגה מכל קבוצה תתן לנו מהעצות הטובות שעלו בקבוצתה.

נסכם: השמחה היא מידה שאפשר לעבוד ולרכוש אותה. חלק מהברכה שהיא יכולצה להביא עימה היא היכולת שלנו למשל לבצע משימות ומטלות מתוך חשק ואולי אף להצליח לעשות אותן טוב יותר מבדרך כלל. השמחה מוסיפה לחיינו צבע וחיים.

אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של לב לדעת לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.

אני מעוניין להירשם לאתר
אשמח לקבל פרסומים וניוזלטרים של לב לדעת

היו הראשונים להוסיף תגובה בנושא

ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!