ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!
האתר בתקופת הרצה וחלק מהתכנים עדין נמצאים רק באתר הישן, מוזמנים לבקר גם שם
נשמר באזור האישי

מפגשבת- יתרו

תצוגת כיתה מלאה
מפגשבת- יתרו
לב השיעור
פתיחה
מפגש
סיפור - מָה אִמָּא הָיְתָה עוֹשָׂה בִּשְׁבִילִי אִלּוּ...
התבוננות
הפנמה
אסיף
שימו לב! חשוב לשים לב אם יש תלמיד/ה שאין לו אבא/אמא לא עלינו ולחשוב איך להנגיש את השיעור.
נפגש עם דוגמא לקיום מצוות כיבוד אב ואם גם במחיר של ויתור אישי.
לב השיעור: מחיר אישי במצוות כיבוד הורים
פתיחה: מחשבה - אמא שלי..

נפתח ונקרא יחד רק את שם הסיפור ונכתוב אותו על הלוח:

מָה אִמָּא הָיְתָה עוֹשָׂה בִּשְׁבִילִי אִלּוּ…

נכין מראש 3-4 פתקים עם אפשרויות שונות להשלמת הכותרת: מה אמא היתה עושה בשבילי- אילו הייתי עצוב/ה, אילו הייתי חלש/ה, אילו הייתי עייפ/ה וכדו’.

נחלק לכמה ילדים את הפתקים ונבקש מהם להשלים את הכתוב במשפט אחד. (אין צורך לחשוב הרבה, אלא לענות בספונטניות, בפשטות)

מפגש: סיפור - מָה אִמָּא הָיְתָה עוֹשָׂה בִּשְׁבִילִי אִלּוּ...

נתחיל לקרוא את הסיפור: מָה אִמָּא הָיְתָה עוֹשָׂה בִּשְׁבִילִי אִלּוּ…

(אפשר לחלק תפקידים- המספרת,רונית, אמא, האחים. ולקרוא כל דמות בתורה)

“כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ” (שְׁמוֹת כ’, י”ב)
“אַתְּ בָּאָה לִמְסִבַּת יוֹם הַהֻלֶּדֶת שֶׁל אִירִית?” שָׁאֲלָה אוֹתִי רוֹנִית בְּדַרְכֵּנוּ הַבַּיְתָה.
“כֵּן, בֶּטַח. אִירִית הִיא חֲבֵרָה טוֹבָה שֶׁלִּי. בָּרוּר שֶׁאָבוֹא”, עָנִיתִי, וְאָז הוֹסַפְתִּי: “אוּלַי נִקְנֶה לָהּ מַתָּנָה מְשֻׁתֶּפֶת?” רוֹנִית שָׂמְחָה עַל הַהַצָּעָה וְקָבַעְנוּ לְהִפָּגֵשׁ לִפְנֵי הַמְּסִבָּה בַּמֶּרְכָּז הַמִּסְחָרִי. הָיִינוּ עַלִּיזוֹת בִּמְיֻחָד וְכָל הַדֶּרֶךְ פִּטְפַּטְנוּ עַל הַמְּסִבָּה וְעַל מַה שֶּׁנִּלְבַּשׁ, וַאֲפִלּוּ חִבַּרְנוּ יַחַד חַמְשִׁיר לְאִירִית.
בְּפִנַּת הָרְחוֹב נִפְרַדְנוּ זוֹ מִזּוֹ וְכָל אַחַת מִהֲרָה לְבֵיתָהּ. נִסִּיתִי לְנַחֵשׁ מָה אִמָּא הֵכִינָה לַאֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם. בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי מַגִּיעָה הַבַּיְתָה מְחַכָּה לִי מָנָה טְעִימָה וְחַמָּה, מַעֲשֵׂה יְדֵי אִמָּא. אִמָּא אוֹהֶבֶת לְפַנֵּק אוֹתָנוּ בְּמַאֲכָלִים טוֹבִים. כְּשֶׁאָנוּ בְּבֵית הַסֵּפֶר הִיא מְכַבֶּסֶת אֶת בְּגָדֵינוּ וּמְסַדֶּרֶת אֶת הַבַּיִת. “אֲנִי טוֹרַחַת כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָכֶם נָעִים לִחְיוֹת כָּאן”, הִיא מַסְבִּירָה וּמְבַקֶּשֶׁת מֵאִתָּנוּ לִשְׁמֹר עַל הַסֵּדֶר.
“שָׁלוֹם אִמָּא, הִגַּעְתִּי. מַה יֵּשׁ לֶאֱכֹל?” קָרָאתִי בְּקוֹל, אַךְ לֹא נִשְׁמְעָה כָּל תְּשׁוּבָה.
הִתְבּוֹנַנְתִּי סְבִיבִי. הַשֻּׁלְחָן הָיָה גָּדוּשׁ בְּכוֹסוֹת וְצַלָּחוֹת שֶׁנּוֹתְרוּ שָׁם מֵאֲרוּחַת הַבֹּקֶר. בְּכָל מָקוֹם הָיוּ פְּזוּרִים מִשְׂחָקִים. עַל הַסַּפָּה הָיְתָה עֲרֵמַת בְּגָדִים הַמַּמְתִּינִים לְקִפּוּל. מַה קָּרָה לְאִמָּא? הֵיכָן הִיא?
מִהַרְתִּי לְחַדְרָהּ שֶׁל אִמָּא, וְשָׁם מָצָאתִי אוֹתָהּ שׁוֹכֶבֶת בַּמִּטָּה וְעֵינֶיהָ עֲצוּמוֹת. הִתְקָרַבְתִּי אֵלֶיהָ וְלָחַשְׁתִּי: “אִמָּא, אַתְּ בְּסֵדֶר?” אִמָּא פָּקְחָה לְאַט אֶת עֵינֶיהָ וְנִסְּתָה לְחַיֵּךְ, וְאַחַר אָמְרָה בְּקוֹל חָלוּשׁ: “שָׁלוֹם, אֲנִי לֹא מַרְגִּישָׁה טוֹב… יֵשׁ לִי חֹם גָּבוֹהַּ…”
נִבְהַלְתִּי. לֹא יָדַעְתִּי מַה לַּעֲשׂוֹת. הִתְבּוֹנַנְתִּי בְּאִמָּא הַחוֹלָה וְנִסִּיתִי לְהִזָּכֵר מָה אִמָּא עוֹשָׂה כְּשֶׁלִּי יֵשׁ לִפְעָמִים חֹם גָּבוֹהַּ. כּוֹס תֵּה עִם לִימוֹן, לִטּוּף וַהֲמוֹן מְנוּחָה. רַצְתִּי לַמִּטְבָּח, הִרְתַּחְתִּי אֶת הַקּוּמְקוּם וְהֵכַנְתִּי לְאִמָּא תֵּה. אִמָּא הִתְרוֹמְמָה וְלָגְמָה מִמֶּנּוּ לְאַט. “לֹא הִצְלַחְתִּי לְהָכִין אֲרוּחָה…” דָּאֲגָה אִמָּא, “עוֹד מְעַט יַחְזְרוּ הַבַּיְתָה שְׁמוּלִיק וִיהוּדָה. מִי יְטַפֵּל בָּהֶם? אֶת חַגִּית הַקְּטַנָּה צָרִיךְ לְהַחְזִיר מֵהַמָּעוֹן, וְגַם…” “אַל תִּדְאֲגִי אִמָּא”, הִרְגַּעְתִּי, “אַתְּ זְקוּקָה לִמְנוּחָה. אֲנִי אֶדְאַג לְכֻלָּם בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁאַתְּ דּוֹאֶגֶת לָנוּ. אֲנִי יוֹדַעַת מַה לַּעֲשׂוֹת”. לִטַּפְתִּי אֶת פָּנֶיהָ, כִּסִּיתִי אוֹתָהּ בַּשְּׂמִיכָה וְיָצָאתִי.
כַּעֲבֹר שָׁעָה הָיָה הַשֻּׁלְחָן נָקִי, עָלָיו נָחוּ בְּשַׁלְוָה חֲבִיתוֹת רֵיחָנִיּוֹת, יְרָקוֹת חֲתוּכִים וּכְרִיכִים מְרוּחִים בִּגְבִינָה. שְׁמוּלִיק, יְהוּדָה וַאֲפִלּוּ חַגִּית הַקְּטַנָּה אָכְלוּ לְתֵאָבוֹן וְשִׁבְּחוּ אוֹתִי עַל הָאֹכֶל הַטָּעִים. אַחַר כָּךְ שִׂחַקְתִּי אִתָּם בְּמִשְׂחֲקֵי קֻפְסָה עַל הַשָּׁטִיחַ, וּבְעִקָּר – שָׁמַרְנוּ עַל הַשֶּׁקֶט. קוֹל צִלְצוּל הַטֶּלֶפוֹן הֵפֵר אֶת הָרֹגַע. מִבַּעַד לַשְּׁפוֹפֶרֶת נִשְׁמַע קוֹל כָּעוּס: “מָה אִתָּךְ? אֲנִי עוֹמֶדֶת כְּבָר חֲצִי שָׁעָה לְיַד חֲנוּת הַמַּתָּנוֹת וּמַמְתִּינָה לָךְ! אִי אֶפְשָׁר לִקְבֹּעַ אִתָּךְ דְּבָרִים?! מַזָּל שֶׁהַמּוֹכֶרֶת הִסְכִּימָה שֶׁאֶשְׁתַּמֵּשׁ בַּטֶּלֶפוֹן שֶׁלָּהּ, אַחֶרֶת הָיִיתִי מְחַכָּה לָךְ עַד מָחֳרָתַיִם…”
בְּבַת אַחַת נִזְכַּרְתִּי בְּכָל הַתָּכְנִיּוֹת. “סְלִיחָה…” מִלְמַלְתִּי, “פָּשׁוּט שָׁכַחְתִּי, אֶמְמְמְ… אַסְבִּיר לָךְ אַחַר כָּךְ… אֲנִי כְּבָר מַגִּיעָה”. לָבַשְׁתִּי בִּמְהִירוּת אֶת בִּגְדֵי הַשַּׁבָּת שֶׁלִּי וְסֵרַקְתִּי אֶת שְׂעָרִי. “לְאָן אַתְּ הוֹלֶכֶת?” שָׁאֲלוּ יְהוּדָה וּשְׁמוּלִיק, וְחַגִּית תָּפְסָה בְּשִׂמְלָתִי. “אֲנִי מֻכְרָחָה לָלֶכֶת, חַכּוּ כָּאן. תֵּכֶף אֶקְרָא לְאִמָּא שֶׁתִּשְׁמֹר עֲלֵיכֶם בִּמְקוֹמִי”.
אִמָּא שָׁכְבָה בַּמִּטָּה, עֵינֶיהָ עֲצוּמוֹת וּפָנֶיהָ אֲדֻמּוֹת. ‘אִמָּא חוֹלָה’, חָשַׁבְתִּי. ‘הִיא זְקוּקָה לִמְנוּחָה. כֵּיצַד אוּכַל לְהָעִיר אוֹתָהּ?’ קוֹל אַחֵר אָמַר לִי: ‘עָזַרְתְּ מַסְפִּיק לְהַיּוֹם. הֵכַנְתְּ אֹכֶל, סִדַּרְתְּ וְנִקִּית. הֵבֵאת אֶת חַגִּית מֵהַמָּעוֹן וְשִׂחַקְתְּ עִם כֻּלָּם. עַכְשָׁו אַתְּ מֻכְרָחָה לָלֶכֶת לַמְּסִבָּה. הִבְטַחְתְּ לְרוֹנִית לִקְנוֹת יַחַד מַתָּנָה… הִזְדָּרְזִי!’ וְאָז עָלְתָה בְּלִבִּי מַחְשָׁבָה נוֹסֶפֶת: ‘כְּשֶׁאֲנִי חוֹלָה אִמָּא אַף פַּעַם לֹא מְעִירָה אוֹתִי. הִיא דּוֹאֶגֶת לִי וְנוֹתֶנֶת לִי לָנוּחַ. אִמָּא זְקוּקָה לְעֶזְרָתִי. אֵיךְ אוּכַל לַעֲזֹב הַכֹּל וְלָלֶכֶת?’
  • האם קרה לכם פעם מקרה דומה? מה היה בו?
  • איך הכרעתם בין שני הקולות?
  • מה תייעצו לילדה?

נאזין לדעות השונות אך עוד לא נסכם ונמשיך לקרוא:

אֵינֶנִּי יוֹדַעַת כַּמָּה זְמַן עוֹד הָיִיתִי עוֹמֶדֶת וְתוֹהָה מַה לַּעֲשׂוֹת אִלְמָלֵא צִלְצוּל הַטֶּלֶפוֹן שֶׁהִרְעִיד אוֹתִי מִמַּחְשְׁבוֹתַי. “מַה קּוֹרֶה?” צָעֲקָה רוֹנִית, “עוֹד מְעַט מַתְחִילָה הַמְּסִבָּה!”
“אֲנִי מִצְטַעֶרֶת”, עָנִיתִי. “אִמָּא שֶׁלִּי חוֹלָה וַאֲנִי לֹא יְכוֹלָה לָבוֹא לַמְּסִבָּה. תִּמְסְרִי לְאִירִית מַזָּל טוֹב בִּשְׁמִי…”
“תַּסְבִּירִי לְאִמָּא שֶׁלָּךְ שֶׁזֶּה יוֹם הֻלֶּדֶת שֶׁל חֲבֵרָה טוֹבָה”, יָעֲצָה לִי רוֹנִית.
“זוֹ הַהַחְלָטָה שֶׁלִּי”, עָנִיתִי בְּלַחַשׁ. “אִמָּא יְשֵׁנָה וְלֹא יוֹדַעַת דָּבָר מִכָּל זֶה”.
“מָה?” צָעֲקָה רוֹנִית מִתּוֹךְ הַשְּׁפוֹפֶרֶת. “יַלְדָּה מְשֻׁנָּה” – וְנִתְּקָה.
חָזַרְתִּי לַחֶדֶר וְהִמְשַׁכְתִּי לְשַׂחֵק עִם אַחַי בְּלִי הַרְבֵּה חֵשֶׁק. הָרֹאשׁ שֶׁלִּי הָיָה בְּמָקוֹם אַחֵר, בַּמְּסִבָּה שֶׁהִתְקַיְּמָה בִּלְעָדַי.
“יַקִּירָה שֶׁלִּי”, שָׁמַעְתִּי לְפֶתַע אֶת קוֹלָהּ שֶׁל אִמָּא. “תּוֹדָה. תּוֹדָה עַל הַכֹּל. אֲנִי מַרְגִּישָׁה כָּעֵת הַרְבֵּה יוֹתֵר טוֹב. נָתַתְּ לִי אֶת הַמְּנוּחָה שֶׁהָיִיתִי זְקוּקָה לָהּ כָּל כָּךְ. אֲבָל רֶגַע, לָמָּה אַתְּ לְבוּשָׁה בְּבִגְדֵי שַׁבָּת?”
אוּפְּס… שָׁכַחְתִּי לְהוֹרִיד אֶת הַבְּגָדִים הַחֲגִיגִיִּים. כָּעֵת אֶצְטָרֵךְ לְסַפֵּר לְאִמָּא הַכֹּל. מַרְאֵה פָּנֶיהָ הַשְּׂמֵחוֹת שֶׁל אִמָּא שִׂמֵּחַ אֶת לִבִּי: “קִיַּמְתְּ מִצְוָה הַמּוֹפִיעָה בְּפָרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ שֶׁלָּנוּ, פָּרָשַׁת יִתְרוֹ”.
“בְּפָרָשָׁתֵנוּ כְּתוּבִים עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת הַנֶּאֱמָרִים מִפִּי ה’ “, הִסְבִּירָה לִי אִמָּא. “הַדִּבֵּר הַחֲמִישִׁי הוּא: ‘כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה’ אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ’. וְאַתְּ קִיַּמְתְּ אֶת הַמִּצְוָה בִּמְלוֹאָהּ: נָתַתְּ לִי מְנוּחָה, שָׁמַרְתְּ עַל אַחַיִךְ, נִקִּית וְסִדַּרְתְּ וְלֹא הֵעַרְתְּ אוֹתִי מִשְּׁנָתִי. בִּזְכוּתֵךְ נַחְתִּי וְהִתְחַזַּקְתִּי”.
בְּאוֹתָם רְגָעִים הִרְגַּשְׁתִּי שִׂמְחָה אֲמִתִּית. יָדַעְתִּי שֶׁבָּחַרְתִּי נָכוֹן.
  • מה אתם חושבים על הבת כעת?
  • מה ניתן ללמוד ממנה על מצוות כיבוד הורים?
התבוננות: עיבוד - גם אני מכבד הורים!

מצות כיבוד הורים מזכירה לנו להעריך את ההורים שמטפלים ודואגים לנו. גם אם לפעמים אני מוותר על טובתי האישית, כמו בסיפור, בסופו של דבר אני מרויחה גם מצוה וגם קשר חזק וטוב עם הורי. אפשר לראות שגם כשאנחנו קוראים ושומעים על הילדה שרוצה ופעלה לעשות טוב, מתעורר גם אצלנו הרצון הזה להיטיב.

נזמין את הילדים לחשוב יחד ונשאל:

  • איזו פעולה או מעשה יכולים לכבד או לשמח את ההורים שלנו?

נאזין לתשובות השונות. ניתן לרשום רעיונות על הלוח.

הפנמה: כתיבה - מכתב להורים

אחרי שקראנו על מצות כיבוד הורים וגם חשבנו על כך בעצמנו, נספר לאבא ולאמא על החלטתנו!

כל אחד יכין פתק- הפתעה להוריו.

הפתק יכלול שני חלקים: מילים שמבטאות הערכה להורי- תודה וכדו’  וגם החלטה מעשית שלי- איזה מעשה אני בוחר לעשות כדי לכבד או לשמח אותם. את פתק ההפתעה ניתן להחביא מתחת למפית החלות בשבת, מתחת לכרית וכדו’.

נסכם: ראינו שיש ערך גדול מאד במצוות כיבוד ההורים. גם כשמצווה זו דורשת ממני ויתור אישי, אני יוצא/ת מורווח/ת. הכתיבה האישית להורים יכולה אף היא לעורר את הרצון לגמול איתם טוב, לקרב ולחזק את הקשר.

אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של לב לדעת לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.

אני מעוניין להירשם לאתר
אשמח לקבל פרסומים וניוזלטרים של לב לדעת

היו הראשונים להוסיף תגובה בנושא

ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!