נקריא 3 סיוטואציות חברתיות:

1. אנחנו נמצאים במגרש הכדורגל ורואים שני ילדים רבים על הכדור.
2. אחותי הקטנה לקחה לאחותי הגדולה חולצה והרסה אותה בטעות עם צבעים שלא יורדים. אחותי הגדולה ממש כועסת עליה עכשיו.
3. החברים קבעו לחגוג לאבי מסיבת יומולדת. הם שכחו להזמין אתיוסי ויוסי נעלב מאד.

לאחר כל סיטואציה נשאל את התלמידים:

• האם הייתם מתערבים?
• מה הייתם עושים?

החיים מזמנים ויכוחים וריבים רבים. בשיעור זה נלמד על אדם שעסק בהשכנת שלום ועזר לריבים להפתר.

נקרא יחד את הסיפור: רודף שלום.

כיון שהסיפור ארוך למדי, וכדי לשמור על קשב במהלך הקריאה כדאי לחלק את הסיפור לארבעה חלקים, ולתת לארבעה תלמידים שונים לקרוא לפי הסדר. בין החלקים נשאל שאלות היוצרות מעורבות, הבנה וסקרנות:

• מה יקרה עכשיו?
• למה לדעתכם אמא שלו אמרה לו לא להתקרב לבית של דן?
• מה לדעתכם באמת קרה?
• האם אתם מכירים מקרה שבו בעקבות אירוע, מישהו לא רצה להיות חבר של מישהו? איך זה נגמר?

“וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל” (בַּמִּדְבָּר כ’, כ”ט)

“אִמָּא”, קָרָאתִי, “אֲנִי הוֹלֵךְ לַחֲבֵרִים, כְּבָר סִיַּמְתִּי לְהָכִין שִׁעוּרֵי בַּיִת”.

“אַתָּה יָכוֹל לָצֵאת, אַךְ זְכֹר שֶׁאֲנִי לֹא מַרְשָׁה לָלֶכֶת לַבַּיִת שֶׁל דָּן”, אָמְרָה אִמָּא בְּתַקִּיפוּת.

“לָמָּה?” הִתְפַּלֵּאתִי, “דָּן וַאֲנִי חֲבֵרִים טוֹבִים, תָּמִיד הִרְשֵׁית לִי לָלֶכֶת אֵלָיו”.

“לֹא כָּל דָּבָר אַתָּה צָרִיךְ לְהָבִין!” סִכְּמָה אִמָּא. “וְעַכְשָׁו לֵךְ לְשַׂחֵק”.

הָלַכְתִּי בָּרְחוֹב וְהִרְגַּשְׁתִּי שֶׁהָרֹאשׁ שֶׁלִּי מִתְפּוֹצֵץ מִמַּחְשָׁבוֹת. אִמָּא שֶׁל דָּן הִיא חֲבֵרָה שֶׁל אִמָּא שֶׁלִּי, וְהִיא תָּמִיד מְקַבֶּלֶת אֶת פָּנַי בִּמְאוֹר פָּנִים. הֵם הִתְאָרְחוּ אֶצְלֵנוּ כַּמָּה פְּעָמִים וַאֲנַחְנוּ הִתְאָרַחְנוּ אֶצְלָם. פַּעַם אֲפִלּוּ יָצָאנוּ יַחַד לְטִיּוּל שֶׁטַח, בָּנִינוּ יַחַד אֹהָלִים וְצָעַדְנוּ בְּאוֹתָם מַסְלוּלִים. בְּעֶצֶם, שַׂמְתִּי לֵב פִּתְאוֹם, גַּם דָּן כְּבָר לֹא מַגִּיעַ לְשַׂחֵק אִתִּי. הַתַּעֲלוּמָה רַק הָלְכָה וְהִסְתַּבְּכָה. ‘מַה קָּרָה?’ נִקְּרָה הַשְּׁאֵלָה בְּמוֹחִי. לְפֶתַע הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁאֲנִי נִתְקָל בִּדְבַר מָה…

“הֵי יֶלֶד, תִּזָּהֵר! אַתָּה לֹא רוֹאֶה לְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ?”

“אוֹי, סְלִיחָה, מֵרֹב מַחְשָׁבוֹת לֹא שַׂמְתִּי לֵב…” הִתְנַצַּלְתִּי וְעָזַרְתִּי לַבָּחוּר שֶׁנִּתְקַלְתִּי בּוֹ לְהָרִים אֶת הַסְּפָרִים שֶׁנָּפְלוּ מִיָּדוֹ. “אֵיךְ אַתָּה מַצְלִיחַ לָלֶכֶת וְלִקְרֹא בַּסְּפָרִים כָּכָה בְּאֶמְצַע הָרְחוֹב?” שָׁאַלְתִּי. “וּמַה מַּטְרִיד יֶלֶד קָטָן וְחָמוּד כָּכָה בְּאֶמְצַע הַחַיִּים?” הֶחְזִיר לִי הַבָּחוּר בִּשְׁאֵלָה.

הִסְתַּכַּלְתִּי עַל הַבָּחוּר הַגָּבוֹהַּ שֶׁעָמַד מוּלִי. “נִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי מַכִּיר אוֹתְךָ, אַתָּה בּוֹגֵר בֵּית הַסֵּפֶר שֶׁאֲנִי לוֹמֵד בּוֹ”. אַחֲרֵי חִשּׁוּב קַל שֶׁעָשִׂיתִי הִגַּעְתִּי לַמַּסְקָנָה שֶׁהוּא כְּבָר בְּכִתָּה י’. “אֲנִי אֲפִלּוּ זוֹכֵר שֶׁכֻּלָּם כִּנּוּ אוֹתְךָ יָרוֹן הַגָּאוֹן, וְאַתָּה בֶּטַח כְּבָר בְּכִתָּה י'”, אָמַרְתִּי בְּחִיּוּךְ. “תִּשְׁמַע, אַתָּה מַמָּשׁ בַּלָּשׁ”, הֶחְמִיא לִי יָרוֹן הַגָּאוֹן. “אָז אוּלַי תְּסַפֵּר לִי מַה מַּטְרִיד אוֹתְךָ?” סִפַּרְתִּי. יָרוֹן הִקְשִׁיב, שָׁאַל שְׁאֵלוֹת וְשׁוּב הִקְשִׁיב.

“אַתָּה בָּטוּחַ שֶׁאַתָּה מִתְנַהֵג יָפֶה שָׁם? אוּלַי אִמָּא שֶׁל דָּן לֹא מַרְשָׁה שֶׁתָּבוֹא? אוּלַי אִמָּא שֶׁלּוֹ לֹא מַרְגִּישָׁה טוֹב?”

“אַתָּה יוֹדֵעַ מָה?” הֶחְלִיט לְבַסּוֹף יָרוֹן הַגָּאוֹן, “זֶה מְסַקְרֵן גַּם אוֹתִי. אִם תִּמְצָא פִּתְרוֹן תְּעַדְכֵּן…”

יָרוֹן הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וְגַם אֲנִי פָּנִיתִי לָלֶכֶת. לֹא שַׂמְתִּי לֵב לְאָן נוֹשְׂאוֹת אוֹתִי רַגְלַי וּלְפֶתַע מָצָאתִי אֶת עַצְמִי בַּחֲצַר בֵּיתוֹ שֶׁל דָּן. דָּן רָאָה אוֹתִי מֵהַחַלּוֹן וְיָצָא לִקְרָאתִי. הוּא לָחַשׁ לִי מַשֶּׁהוּ בָּאֹזֶן – וְאָז בְּבַת אַחַת הֵבַנְתִּי הַכֹּל.

“בּוֹא נֵצֵא מִכָּאן וְנַחְשֹׁב יַחַד מַה לַּעֲשׂוֹת”, הִצִּיעַ דָּן וּמָשַׁךְ אוֹתִי מִשָּׁם. אַחֲרֵי שָׁעָה שֶׁל הֲלִיכָה צָץ לִי רַעְיוֹן וְשִׁתַּפְתִּי בּוֹ אֶת דָּן. דָּן הִתְלַהֵב מְאוֹד. הוּא חִבֵּק אוֹתִי חָזָק כָּל כָּךְ שֶׁכִּמְעַט לֹא נִשְׁאַר לִי אֲוִיר.

דָּן חָזַר לְבֵיתוֹ, וְגַם אֲנִי פָּנִיתִי לַחְזֹר לְבֵיתִי וּבְלִבִּי תְּפִלָּה שֶׁנַּצְלִיחַ בַּמְּשִׂימָה. מֻכְרָחִים לְהַצְלִיחַ.

אַחֲרֵי אֲרוּחַת עֶרֶב, בְּדִיּוּק בַּשָּׁעָה שֶׁתִּכְנַנּוּ, נִגַּשְׁתִּי אֶל אִמָּא וְסִפַּרְתִּי לְפִי תֻּמִּי: “פָּגַשְׁתִּי בָּרְחוֹב אֶת חַנָּה, אִמָּא שֶׁל דָּן. הִיא כָּל כָּךְ שָׂמְחָה לִרְאוֹת אוֹתִי וְהִזְמִינָה אוֹתִי לָבוֹא אֲלֵיהֶם מָתַי שֶׁאֶרְצֶה”. אִמָּא הִתְבּוֹנְנָה בִּי מֻפְתַּעַת וַאֲנִי הִמְשַׁכְתִּי בְּדִיּוּק לְפִי הַתָּכְנִית: “הָיָה לָהּ מַבָּט קְצָת עָצוּב, הִיא סִפְּרָה שֶׁהִיא כָּל כָּךְ מִצְטַעֶרֶת עַל מַה שֶּׁהָיָה, הִיא מַרְגִּישָׁה אֲשֵׁמָה בְּכָל מַה שֶּׁקָּרָה וְהִיא בִּכְלָל לֹא הִתְכַּוְּנָה לִפְגֹּעַ. ‘הַלְוַאי שֶׁאִמָּא שֶׁלְּךָ תִּסְלַח לִי’, הִיא אָמְרָה”. אִמָּא הִרְהֲרָה בְּמַה שֶּׁאָמַרְתִּי וַאֲנִי הִתְפַּלַּלְתִּי שֶׁגַּם דָּן יַעֲבֹר בְּשָׁלוֹם אֶת הַמְּשִׂימָה וְיַגִּיד בְּדִיּוּק אֶת אוֹתָם דְּבָרִים לְאִמָּא שֶׁלּוֹ כְּפִי שֶׁתִּכְנַנּוּ.

בַּלַּיְלָה לֹא עָצַמְתִּי עַיִן. לֹא יָדַעְתִּי אִם הַתָּכְנִית תַּצְלִיחַ, וְעוֹד דָּבָר הִטְרִיד אוֹתִי: אֲנִי לֹא רָגִיל לְשַׁקֵּר.

בַּבֹּקֶר קַמְתִּי מֻקְדָּם כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְהַסְפִּיק לְהַחְלִיף עִם דָּן חֲוָיוֹת מֵאֶתְמוֹל. רַצְתִּי כָּל הַדֶּרֶךְ.

“הֵי יֶלֶד, תִּזָּהֵר! אַתָּה לֹא רוֹאֶה לְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ?”

“אוֹי! שׁוּב סְלִיחָה, מֵרֹב מְהִירוּת לֹא שַׂמְתִּי לֵב…” הִתְנַצַּלְתִּי וְעָזַרְתִּי לְיָרוֹן הַגָּאוֹן לְהָרִים אֶת הַסְּפָרִים שֶׁנָּפְלוּ לוֹ מֵהַיָּד. “נוּ, נִפְתְּרָה הַתַּעֲלוּמָה?” הִתְעַנְיֵן יָרוֹן. סִפַּרְתִּי לוֹ הַכֹּל. “אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ אִם דָּן הִצְלִיחַ בַּתָּכְנִית, אֲנִי לֹא בָּטוּחַ שֶׁזֶּה יַעֲזֹר, וַאֲנִי גַּם לֹא רָגוּעַ; אַחֲרֵי הַכֹּל שִׁקַּרְתִּי”. סִיַּמְתִּי אֶת דְּבָרַי.

יָרוֹן אָמַר: “הַסִּפּוּר שֶׁלְּךָ קָשׁוּר בְּדִיּוּק לְפָרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ, פָּרָשַׁת חֻקַּת”.

“בַּפָּרָשָׁה עַם יִשְׂרָאֵל נִפְרָד מֵאַהֲרֹן הַכֹּהֵן. מַה שֶּׁמְּעַנְיֵן הוּא שֶׁהַתּוֹרָה מַדְגִּישָׁה שֶׁכָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הִתְאַבְּלוּ וּבָכוּ עַל אַהֲרֹן. חֲכָמִים לְמֵדִים מִכָּךְ שֶׁאַהֲרֹן הָיָה אָהוּב מְאוֹד עַל עַם יִשְׂרָאֵל. הַמִּדְרָשׁ מְגַלֶּה אֶת הַסִּבָּה”. יָרוֹן נָבַר בַּסְּפָרִים הָרַבִּים שֶׁהָיוּ בְּיָדוֹ עַד שֶׁמָּצָא אֶת מְבֻקָּשׁוֹ: סֵפֶר “אָבוֹת דְּרַבִּי נָתָן”. אָז הֵחֵל קוֹרֵא בְּנַחַת כְּאִלּוּ שֶׁיֵּשׁ לִי כָּל הַזְּמַן שֶׁבָּעוֹלָם: “שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁעָשׂוּ מְרִיבָה זֶה עִם זֶה, הָלַךְ אַהֲרֹן וְיָשַׁב אֵצֶל אֶחָד מֵהֶם, אָמַר לוֹ: בְּנִי, רְאֵה חֲבֵרְךָ מַהוּ אוֹמֵר, מְטָרֵף אֶת לִבּוֹ וְקוֹרֵעַ אֶת בְּגָדָיו, אוֹמֵר אוֹי לִי הֵיאַךְ אֶשָּׂא אֶת עֵינַי וְאֶרְאֶה אֶת חֲבֵרִי, בֹּשְׁתִּי הֵימֶנּוּ שֶׁאֲנִי הוּא שֶׁסָּרַחְתִּי עָלָיו. הוּא יוֹשֵׁב אֶצְלוֹ עַד שֶׁמֵּסִיר קִנְאָה מִלִּבּוֹ. וְהוֹלֵךְ אַהֲרֹן וְיוֹשֵׁב אֵצֶל הָאַחֵר…”

“הֵבַנְתִּי אֶת הָרַעְיוֹן”, עָצַרְתִּי אֶת יָרוֹן. שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מִלְּאָה אֶת לִבִּי: פָּעַלְנוּ בְּדִיּוּק כְּמוֹ אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. “אֲבָל תַּגִּיד”, הִסְתַּקְרַנְתִּי, “זֶה בֶּאֱמֶת עָבַד?” “כֵּן”, עָנָה יָרוֹן הַגָּאוֹן וְסִיֵּם אֶת הַמִּדְרָשׁ: “וּכְשֶׁנִּפְגְּשׁוּ זֶה בָּזֶה… נִשְּׁקוּ זֶה לָזֶה”.

“תּוֹדָה רַבָּה”, אָמַרְתִּי לְיָרוֹן. רַצְתִּי לִפְגֹּשׁ אֶת דָּן וּבְלִבִּי תְּפִלָּה שֶׁגַּם סוֹף הַסִּפּוּר שֶׁלָּנוּ יִהְיֶה זֵהֶה לָזֶה שֶׁבַּמִּדְרָשׁ.

• מה דעתכם על הסיפור?
• איך ניתן למחול על האמת לטובת השכנת שלום?
• האם האמת היא לא ערך עליון שאסור לשנות ולחלל אותו, ולא משנה למען איזו מטרה?

נסכם את הדיון לאור הסיפור ודברי התלמידים  (או נרחיב בו, לפי הענות הכתה).

נחלק לתלמידים שני דפים חלקים. נבקש מהם לחשוב על מקרה שהם מכירים, או מקרה שהם מצליחים לדמיין ולהמציא מליבם, בו לא הייתה ברירה והיו חייבים לוותר על האמת בשביל להשכין שלום. נזמין את התלמידים ליצור קומיקס לסיפור. הם יכולים לבחור איזה תרחיש הם מעדיפים לתאר בקומיקס: זה שבו דבקו באמת דווקא, או זה שבו הגיבור/ה/ים בחרו לשקר על מנת להועיל.

בתום המלאכה, נזמין את התלמידים “לטייל” בין הקומיקסים השונים שהונחו על השולחנות, ולעצור ליד קומיקס שהסיפור המתואר בו מעורר בליבם התנגדות כלשהי, אי הסכמה, צער, וכן הלאה.

אחרי שבחרו, נבקש מהתלמידים המעוניינים להסביר את הקושי שעלה אצלם לעומת הקומיקס שקראו. בעזרת דבריהם נסכם את התרגיל, ונשוחח על החשיבות שבאמירת האמת לעומת המורכבות שבבחירה לשקר לעיתים, וננסה להמחיש את העדינות והזהירות שיש לנהוג בה בכל החלטה.

נסכם: ההתלבטות בין אמת ושקר מופיעה גם בסיפור שקראנו יחד, ובמדרש המובא בתוכו. טוב לזכור שלעיתים רחוקות ישנו צורך לא לדבוק באמת בכל מחיר, וגם טוב לנהוג בדרך הזאת באחריות ובזהירות רבה.

נכון לדייק שכשאהרון עסק בהשכנת שלום הוא לא שינה מן האמת אלא האמין בכל ליבו שאותו אדם רוצה בקרבת האחר, שהרי אם לא היה אכפת לו ממנו, הוא לא היה נפגע ממנו כל כך.

בשיעור זה עסקנו בחשיבות השלום. פתחנו בסיטואציות חברתיות שלעיתים דורשות התגייסות שלנו כדי לפתור אותן. ראינו דרך הסיפור שלעתים בשביל להשכין שלום יש לשנות קצת מן האמת לטובת המטרה העיקרית. הקומיקס עזר לנו לראות אם אנחנו בעד השקר או שינוי האמת, או שדווקא דבקים באמת בצורה טוטאלית. שנזכה לרדוף שלום ולהשכינו!