ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!
האתר בתקופת הרצה וחלק מהתכנים עדין נמצאים רק באתר הישן, מוזמנים לבקר גם שם

מפגשבת- חיי שרה

תצוגת כיתה מלאה
מפגשבת- חיי שרה
לב השיעור
פתיחה
סרטון - נתינה
מפגש
סיפור - לָתֵת עוֹד יוֹתֵר
התבוננות
הפנמה
שיר - יותר אהבה
אסיף
נתינה
שרשרת של מעשים טובים
יותר
מילים: יהונתן גפן לחן: יצחק קלפטר
נלמד לחיות עם מה שיש,  לא נחפש דבר אחר,  אבל נמשיך ונבקש  מילת תפילה אחת יותר.  מתי נהיה יותר קרובים  עד שנרגיש ונוותר?  כולם רוצים להיות טובים,  אבל אפשר היה יותר:  יותר אהבה,  יותר הקשבה,  יותר אמונה בין אדם לאדם,  יותר שלום, יותר תקווה,  פחות קנאה ושנאת חינם,  יותר נשמה,  יותר אלוהים,  יותר הבנה ביני לבינך,  יותר שמחה, יותר חיים,  פחות לבד, יותר איתך.  נלמד לחיות עם מה שיש,  לא נחפש דבר אחר,  אבל נמשיך ונבקש  מילת תפילה אחת יותר.  יותר שמחה, שלי, שלך,  הרבה יותר מילים חמות,  פחות שקרים, פחות דמעות,  פחות למות, יותר לחיות.  יותר אהבה...
הנתינה היא חלק בלתי נפרד בחיינו. בשיעור זה ננסה לראות איך אפשר להרחיב את הנתינה והעשיה שלנו כלפי האחר
לב השיעור: מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל מישהו?
פתיחה: סרטון - נתינה

נפתח בסרטון יפה על נתינה ומה שהיא מחוללת.

שיעור זה יעסוק בנתינה שלנו לאחר.

מפגש: סיפור - לָתֵת עוֹד יוֹתֵר

נתחיל לקרוא יחד את הסיפור: לָתֵת עוֹד יוֹתֵר

“וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו” (בְּרֵאשִׁית כ”ד, כ’)
“אַל תִּשְׁכְּחִי”, אָמְרָה לִי שָׂרִי, “הַיּוֹם בְּאַרְבַּע בַּתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית עַל יַד רְצִיף שְׁמוֹנֶה”.
“אֵיךְ אֶפְשָׁר לִשְׁכֹּחַ?” עָנִיתִי לָהּ, “לַיּוֹם הַזֶּה צִפִּינוּ כָּל כָּךְ, תִּכְנַנּוּ וְהִתְכּוֹנַנּוּ”.
בַּת מִצְוָה רִאשׁוֹנָה שֶׁל חֲבֵרָה מֵהַכִּתָּה זֶה לֹא דָּבָר שֶׁל מַה בְּכָךְ. בְּנֵי מִשְׁפַּחְתָּהּ הַמֻּרְחֶבֶת שֶׁל חַוִּי אֵינָם גָּרִים בִּירוּשָׁלַיִם וְלָכֵן הֶחְלִיטוּ הוֹרֶיהָ לַחְגֹּג לָהּ בְּאוּלָם צָנוּעַ בְּתֵל אָבִיב. חַוִּי הִזְמִינָה לָאֵרוּעַ רַק אֶת חַבְרוֹתֶיהָ הַקְּרוֹבוֹת וְהִבְטִיחָה שֶׁתְּקַיֵּם מְסִבָּה נוֹסֶפֶת בְּבֵיתָהּ לִכְלַל הַכִּתָּה.
אַחַר הַצָּהֳרַיִם בְּשָׁעָה אַרְבַּע בְּדִיּוּק עָמַדְתִּי נִרְגֶּשֶׁת עַל יַד הָרְצִיף וְחִכִּיתִי לְשָׂרִי. שָׂרִי הִגִּיעָה כַּעֲבֹר דַּקָּה אוֹ שְׁתַּיִם וְיַחַד חִכִּינוּ לָאוֹטוֹבּוּס הַנּוֹסֵעַ לְתֵל אָבִיב. לְפֶתַע הִתְקָרְבָה אֵלֵינוּ אִשָּׁה מְבֻגֶּרֶת, הִיא נִשְׁעֲנָה עַל מַקֵּל. הִבְחַנְתִּי מִיָּד שֶׁהִיא זְקוּקָה לְעֶזְרָה כָּלְשֶׁהִי. “סְלִיחָה, אֲנִי לֹא לָדַעַת עִבְרִית”, גִּמְגְּמָה בְּמִבְטָא זָר, “אֲנִי לֹא לְהַכִּיר אֶת יְרוּשָׁלַיִם…” הִיא דָּחֲפָה לְיָדַי פֶּתֶק וּבוֹ כְּתוּבָה כְּתֹבֶת וּמִסְפַּר בַּיִת. “אֲנִי לָלֶכֶת לַחֲבֵרָה שֶׁלִּי… אֲנִי לֹא לָדַעַת לְאָן… אַתְּ מַכִּירָה רְחוֹב זֶה?”
“כֵּן, בֶּטַח שֶׁאֲנִי מַכִּירָה. זֶה הָרְחוֹב שֶׁאֲנִי גָּרָה בּוֹ. נִדְמֶה לִי שֶׁמִּסְפַּר הַבַּיִת הוּא בְּדִיּוּק בַּבִּנְיָן מִמּוּל”, הֵשַׁבְתִּי.
“יֹפִי. אַתְּ לְהַרְאוֹת אוֹתִי הַדֶּרֶךְ?” אָמְרָה הָאִשָּׁה וּפָנֶיהָ אֹרוּ.
“מַה פִּתְאוֹם?” לָחֲשָׁה לִי שָׂרִי. “אֲנַחְנוּ נַפְסִיד אֶת הָאוֹטוֹבּוּס… תְּנַסִּי לְהַסְבִּיר לָהּ אֵיךְ מַגִּיעִים”.
“אֶמְמְ…” נִסִּיתִי לְתָאֵר לָהּ אֶת הַדֶּרֶךְ: “אַתְּ יוֹצֵאת מֵהַתַּחֲנָה, חוֹצָה אֶת הַכְּבִישׁ, מַמְשִׁיכָה יָשָׁר וְאַחַר כָּךְ פּוֹנָה שְׂמֹאלָה, מוּלֵךְ גַּן מִשְׂחָקִים…” הָאִשָּׁה קָטְעָה אוֹתִי: “אֲנִי לֹא לְהָבִין כְּלוּם, אַתְּ יַלְדָּה כָּל כָּךְ טוֹבָה. בְּבַקָּשָׁה בְּבַקָּשָׁה, רַק לְהַרְאוֹת אוֹתִי הַדֶּרֶךְ”. הִיא הוֹשִׁיטָה לִי יָד רוֹעֶדֶת.
“אַל תֵּלְכִי אִתָּהּ”, לָחֲשָׁה לִי שָׂרִי. “תַּסְבִּירִי לָהּ שֶׁאַתְּ מְמַהֶרֶת”.
הִתְבּוֹנַנְתִּי בָּאִשָּׁה הַזָּרָה. הִיא נִשְׁעֲנָה עַל מַקְּלָהּ וְהִמְתִּינָה לִרְאוֹת מָה אֶעֱשֶׂה. מְצוּקָתָהּ שֶׁל הָאִשָּׁה נָגְעָה לְלִבִּי וְהִרְגַּשְׁתִּי שֶׁאֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְסָרֵב לָהּ. לָקַחְתִּי אֶת יָדָהּ בְּיָדִי וְכִמְעַט הִתְחַלְתִּי לָלֶכֶת.
שָׂרִי נִבְהֲלָה: “אַתְּ לֹא עוֹשָׂה אֶת זֶה!” הִיא פָּסְקָה, “בְּעוֹד עֶשֶׂר דַּקּוֹת הָאוֹטוֹבּוּס לְתֵל אָבִיב!”
“אֲלַוֶּה אוֹתָהּ רַק מְעַט וְאַרְאֶה לָהּ אֶת הַכִּוּוּן”, הִצַּעְתִּי, אֲבָל שָׂרִי לֹא חָשְׁבָה שֶׁזֶּה פִּתְרוֹן טוֹב: “אַתְּ לֹא רוֹאָה שֶׁהִיא בְּקֹשִׁי הוֹלֶכֶת עִם הַמַּקֵּל הַזֶּה?” הִיא לָחֲשָׁה, “אֲנַחְנוּ נְאַחֵר! הִיא בֶּטַח תִּמְצָא מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁיַּעֲזֹר לָהּ”.
שָׂרִי צוֹדֶקֶת, חָשַׁבְתִּי, כָּל כָּךְ חִכִּינוּ לְבַת הַמִּצְוָה שֶׁל חַוִּי. וּמָה אִם נַפְסִיד הַכֹּל? מִצַּד שֵׁנִי יָדַעְתִּי שֶׁנָּפְלָה בְּיָדִי הִזְדַּמְּנוּת לְקַיֵּם מִצְוָה גְּדוֹלָה. הָאִשָּׁה הַזֹּאת כָּל כָּךְ חַסְרַת אוֹנִים בְּאֶרֶץ חֲדָשָׁה וְלֹא מֻכֶּרֶת… הִיא לֹא מְבִינָה עִבְרִית וּבֶטַח שֶׁלֹּא הֶסְבֵּרִים מְסֻבָּכִים.

המספרת (אפשר להמציא לה שם) וחברתה שרי בבעיה: האם לעשות חסד עם העולה המבוגרת או לצאת בזמן לבת המצוה?

  • מה אתם מציעים להן לעשות?

נבקש מהתלמידים לכתוב את ההצעה שלהם ולהסביר למה לדעתם זה מה שעליהן לעשות.

נמשיך לקרוא:

בָּחַרְתִּי לְהוֹשִׁיט לָהּ עֶזְרָה וּלְלַוּוֹת אוֹתָהּ עַד לִמְקוֹם חֶפְצָהּ, אַף שֶׁיָּדַעְתִּי שֶׁאֲאַחֵר לַמְּסִבָּה.
“אֶשְׁתַּדֵּל לְמַהֵר”, אָמַרְתִּי לְשָׂרִי, “אִם לֹא אַסְפִּיק לְהַגִּיעַ, תַּעֲלִי עַל הָאוֹטוֹבּוּס, אַל תְּחַכִּי לִי”. הִתְחַלְתִּי לָלֶכֶת. “לֹא אֶסַּע בִּלְעָדַיִךְ!” קָרְאָה שָׂרִי בְּרֹגֶז, “אֲנִי בִּכְלָל לֹא מַכִּירָה אֶת הַדֶּרֶךְ לָאוּלָם”.
יָצָאנוּ מֵהַתַּחֲנָה וְצָעַדְנוּ לְאַט. חָצִינוּ אֶת הַכְּבִישׁ וְהִמְשַׁכְנוּ יָשָׁר. הָאִשָּׁה לֹא הִפְסִיקָה לְשַׁבֵּחַ אוֹתִי וּלְהוֹדוֹת לִי כָּל הַדֶּרֶךְ. הִרְגַּשְׁתִּי נְבוֹכָה.
הַזְּמַן עָבַר וְאָנוּ צוֹעֲדוֹת אַט אַט. חָשַׁבְתִּי: ‘הִנֵּה הִגַּעְנוּ לְגַן הַמִּשְׂחָקִים, אוּלַי אַסְבִּיר לָהּ כֵּיצַד לְהַמְשִׁיךְ בְּעַצְמָהּ? שָׂרִי מְחַכָּה לִי…’ אַךְ מִיָּד הֶחְלַטְתִּי: ‘לֹא! הִיא לֹא תָּבִין אֶת הַהֶסְבֵּר וְשׁוּב תִּבָּהֵל. אֵינֶנִּי יְכוֹלָה לְהַשְׁאִיר אוֹתָהּ כָּךְ סְתָם בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ’.
לְבַסּוֹף הִגַּעְנוּ לַבִּנְיָן. הִבְחַנְתִּי שֶׁהָאִשָּׁה מִתְקַשָּׁה לַעֲלוֹת בַּמַּדְרֵגוֹת, אָחַזְתִּי בְּיָדָהּ וְהֶחְזַקְתִּי אֶת הַתִּיק שֶׁלָּהּ עַד שֶׁהִגַּעְנוּ. “אַתְּ בֻּבָּלֶ’ה, אַתְּ טוֹבָה, אֱלֹקִים יְבָרֵךְ אוֹתָךְ, שֶׁיִּהְיוּ הַרְבֵּה טוֹבוֹת כָּמוֹךְ “, צָהֲלָה הָאִשָּׁה וְנִפְרְדָה מִמֶּנִּי לְשָׁלוֹם.
רַצְתִּי מַהֵר בַּחֲזָרָה אֶל הַתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית. ‘שָׂרִי וַדַּאי אֲדֻמָּה מִכַּעַס’, חָשַׁבְתִּי.
כְּשֶׁהִגַּעְתִּי לַתַּחֲנָה מָצָאתִי אֶת שָׂרִי יוֹשֶׁבֶת מְכֻוֶּצֶת בַּפִּנָּה. “רַק בְּשָׁעָה חָמֵשׁ יַגִּיעַ הָאוֹטוֹבּוּס הַבָּא. אִחוּר שֶׁל שָׁעָה! בֶּטַח הִפְסַדְנוּ הַכֹּל”, הִיא הִבִּיטָה בִּי בְּפָנִים חֲמוּצוֹת.
***
שָׂרִי וַאֲנִי עָמַדְנוּ בְּפֶתַח הָאוּלָם וּבְלִבֵּנוּ חֲשָׁשׁ גָּדוֹל. חַוִּי הִבְחִינָה בָּנוּ וְרָצָה אֵלֵינוּ בְּשִׂמְחָה: “וָואוּ! הִנֵּה אַתֶּן, כְּבָר חָשַׁשְׁתִּי שֶׁלֹּא תַּגִּיעוּ…”
“אַל תִּצְטַעֲרוּ”, הִיא הִרְגִּיעָה אוֹתָנוּ כְּאִלּוּ יָדְעָה אֶת הַמִּתְרַחֵשׁ בְּלִבֵּנוּ פְּנִימָה. “לֹא מִזְּמַן הִתְחַלְנוּ. אֶצְלֵנוּ בַּמִּשְׁפָּחָה כֻּלָּם בָּאִים שָׁעָה אַחַת אַחֲרֵי הַשָּׁעָה שֶׁכְּתוּבָה בַּהַזְמָנָה”, הִיא צִחְקְקָה. “שָׁמַרְתִּי לָכֶן מְקוֹמוֹת יְשִׁיבָה”.
אָכַלְנוּ, שַׁרְנוּ וְרָקַדְנוּ – וְחַוִּי הָיְתָה מְאֻשֶּׁרֶת. “אָז לָמָּה בְּעֶצֶם אִחַרְתֶּן?” הִיא שָׁאֲלָה לְפֶתַע. שָׂרִי סִפְּרָה לָהּ אֶת כָּל הַסִּפּוּר. חַוִּי חִיְּכָה אֵלַי: “הַסִּפּוּר שֶׁלָּךְ מַזְכִּיר לִי אֶת פָּרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ שֶׁלָּנוּ. אֲנִי עוֹמֶדֶת לְדַבֵּר עַל זֶה בַּדְּרָשָׁה שֶׁלִּי, אָז תַּקְשִׁיבוּ הֵיטֵב”.
חַוִּי עָמְדָה נִרְגֶּשֶׁת וְקָרְאָה מֵהַדַּף: “בְּפָרָשָׁתֵנוּ מְסֻפָּר כֵּיצַד חִפֵּשׂ עֶבֶד אַבְרָהָם אִשָּׁה לְיִצְחָק. הָעֶבֶד אָמַר בְּלִבּוֹ: “אִם אֲבַקֵּשׁ מֵהַנַּעֲרָה לָתֵת לִי מַיִם וְהִיא תַּגְדִּיל לַעֲשׂוֹת וְתַצִּיעַ לְהַשְׁקוֹת אֶת כָּל הַגְּמַלִּים, אָז אֵדַע שֶׁהַנַּעֲרָה מַתְאִימָה לְיִצְחָק. הָעֶבֶד הֵבִין שֶׁעַל מְנַת שֶׁהַנַּעֲרָה תַּתְאִים לְהִכָּנֵס לְבֵית אַבְרָהָם אָבִינוּ הִיא צְרִיכָה לִהְיוֹת מְיֻחֶדֶת בְּמִדַּת הַחֶסֶד.
“וְאָכֵן, רִבְקָה מַשְׁקָה אוֹתוֹ מִכַּדָּהּ, אַךְ לֹא מִסְתַּפֶּקֶת בָּזֶה: הִיא מַשְׁקָה אֶת כָּל גְּמַלָּיו. הִיא יוֹרֶדֶת לַבְּאֵר, שׁוֹאֶבֶת מַיִם, עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת שׁוּב וָשׁוּב. רִבְקָה בּוֹחֶרֶת לַעֲשׂוֹת יוֹתֵר מִן הַמְּקֻבָּל, מֵעַל וּמֵעֵבֶר לְמַה שֶּׁנִּתְבַּקְּשָׁה. בִּזְכוּת מַעֲשֶׂיהָ הִיא זוֹכָה לְהִכָּנֵס אֶל מִשְׁפַּחַת אַבְרָהָם אָבִינוּ, אִישׁ הַחֶסֶד.”
  • האם ההצעה שלנו למספרת, התאימה לבחירה שלה בסיפור?

ישנם תלמידים שהציעו לה לא לסייע לאישה- זוהי הצעה הגיונית, שמתחשבת במגבלות של המספרת ובהפסד האמיתי שיגרם לה- להצעה הזו נקרא: “מידת הדין”.
וישנם תלמידים שהציעו לסייע לאשה למרות ההפסד. הם בחרו להתאמץ יותר ממה שהדין הרגיל מורה לנו, ולכן הצעה זו היא- “לפנים (=לפני, יותר) משורת הדין”. מידה זו נקראת גם “חסד”.

התבוננות: דיון - חסד או דין

כולנו נפגשים בחיינו עם מצבים דומים לזה שבסיפור, וצריכים להחליט מה לעשות.

נשאל את התלמידים:

  • איפה אתם מכירים זאת בחייכם?

נאזין לתשובות התלמידים, וכל דוגמא נשייך לסוג ההחלטה: מידת הדין או מידת החסד. רצוי לערוך טבלה על הלוח, ולציין את המקרים השונים בקצרה. למשל: “לעזור לאחותי למרות שאני עייפה”- חסד, “לתת מעט כסף לצדקה, כי אני רוצה לחסוך לקניית אופניים”- דין וכדו’ בכיתה שבה יתקשו לשתף בדוגמאות, ניתן לתת מספר משפטים מראש והם רק ימקמו בטבלה. לבסוף נוסיף, כמובן, את המעשה של רבקה אמנו בטור ה’חסד’.

לאחר שהטבלה תופיע על הלוח, נחשוב יחד עם התלמידים:

  • איזה מעשי חסד נוספים אנחנו יכולים לעשות?
  • מה יעזור לנו לעשות אותם?
הפנמה: שיר - יותר אהבה

לסיום,נאזין לשיר: יותר בביצועו של אבישי רוזן.

נחלק לתלמידים את המילים ונבקש מהם במשך ההאזנה לסמן בדף את המילים המבטאות נתינה/חסד.

נלמד לחיות עם מה שיש,
לא נחפש דבר אחר,
אבל נמשיך ונבקש
מילת תפילה אחת יותר.
מתי נהיה יותר קרובים
עד שנרגיש ונוותר?
כולם רוצים להיות טובים,
אבל אפשר היה יותר:
יותר אהבה,
יותר הקשבה,
יותר אמונה בין אדם לאדם,
יותר שלום, יותר תקווה,
פחות קנאה ושנאת חינם,
יותר נשמה,
יותר אלוהים,
יותר הבנה ביני לבינך,
יותר שמחה, יותר חיים,
פחות לבד, יותר איתך.
נלמד לחיות עם מה שיש,
לא נחפש דבר אחר,
אבל נמשיך ונבקש
מילת תפילה אחת יותר.
יותר שמחה, שלי, שלך,
הרבה יותר מילים חמות,
פחות שקרים, פחות דמעות,
פחות למות, יותר לחיות.

נסכם: דמותה של רבקה באה ללמד אותנו כמה חשובה מידת החסד, שבה אני בא לקראת האחר, ועושה למענו מעבר למה שצריך, יותר ממה שמקובל. מידה זו מחנכת אותנו לפתוח את הלב, לתת משלנו ולא להתרכז רק בעצמנו. נזכיר, כי עלינו לשים לב שלא ינצלו את העשיה שלנו או לא יעריכו אותה. עלינו לבחון כי אנו נותנים למי שהוא אדם הגון.

אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של לב לדעת לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.

אני מעוניין להירשם לאתר
אשמח לקבל פרסומים וניוזלטרים של לב לדעת

היו הראשונים להוסיף תגובה בנושא

ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!