ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!
האתר בתקופת הרצה וחלק מהתכנים עדין נמצאים רק באתר הישן, מוזמנים לבקר גם שם

מפגשבת- ואתחנן

תצוגת כיתה מלאה
מפגשבת- ואתחנן
לב השיעור
פתיחה
מפגש
סיפור - לָמָּה צָעֲקָה סָבְתָא רִבְקָה?
התבוננות
הפנמה
יצירה - קיר אוהבי ישראל
אסיף
בואו נשיר לארץ יפה
מילים: אבי רן טוויג לחן: יורם חיימוב
בואו נשיר לארץ יפה  ארץ של שמש ואור  זמר סוחף מלא אהבה  הבה נקדיש לה מזמור  בואו נשיר לארץ קטנה  ארץ אלפי שנים  שיר של מלים ומנגינה  חלומות יפים רוקמים  וגם מי שהולך מעבר לים  מנסה לשבת בארץ נכר  משהו בלב מחזירו לכאן  לא היום אז אולי מחר  יחד נשמור את זו המכורה  ארץ הצבי היפה  ובתוכה יתד נתקע  ברית עולם עם אדמתה  אופק בהיר ותכלת לעד  ירק פורה של שדות  אל העתיד כך יד ביד  נפסע עם הרבה תקוות  וגם מי שהולך מעבר לים...  יד ביד נושיט בנחת  איש אישה זקן וטף  זה הזמן אולי לשכוח  את כל שעבר חלף  זה הזמן אולי לפתוח  בארצנו דף חדש  וגם מי שהולך מעבר לים...
מחשב מקרן יצירה
בשיעור נראה כיצד תפילותיו הרבות של משה רבנו בפרשתינו זרעו בלב כל יהודי קשר עמוק וגעגוע לארץ ישראל שנבטו ופרחו לאורך הדורות.
לב השיעור: האם יש בי קשר וגעגוע לארץ ישראל?
פתיחה: זכרון - טיול בארץ ישראל

נבקש מהתלמידים להיזכר בטיול או ביקור במקום מסוים בארץ שהם אהבו במיוחד.
נזמין את התלמידים לשתף. אם הקבוצה קטנה- ניתן להאזין לכולם ואם הכתה גדולה- נשמע מספר תלמידים.
נסכם ונאמר כי הארץ שלנו קטנה אך כל כך אהובה. כל יהודי מוצא את הקשר והשמחה במקום אחר בה.

מפגש: סיפור - לָמָּה צָעֲקָה סָבְתָא רִבְקָה?

נקרא יחד את הסיפור: לָמָּה צָעֲקָה סָבְתָא רִבְקָה?

“וָאֶתְחַנַּן אֶל ה’ בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר… אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן” (דְּבָרִים ג’, כ”ג-כ”ה)
“שַׁבָּת, שַׁבָּת, כַּמָּה טוֹב שֶׁבָּאת…” נֶאֶנְחָה אִמָּא וְהִתְיַשְּׁבָה בַּכֻּרְסָה. אוֹר מְיֻחָד נָסוּךְ עַל פָּנֶיהָ שֶׁל אִמָּא אַחֲרֵי שֶׁהִיא מְבָרֶכֶת עַל נֵרוֹת הַשַּׁבָּת. הִתְבּוֹנַנְתִּי בְּסִפּוּק עַל הַבַּיִת הַמְּצֻחְצָח וְעַל הַשֻּׁלְחָן הֶעָרוּךְ וְנָשַׁמְתִּי אֶל קִרְבִּי אֶת רֵיחַ הַשַּׁבָּת. חָנָן הַקָּטָן רָץ אֶל אִמָּא וּבְיָדוֹ סֵפֶר יְלָדִים: “סַפְּרִי לִי סִפּוּר”, בִּקֵּשׁ. יוּבַל זָחַל אַף הוּא וּבִקֵּשׁ לָשֶׁבֶת עַל בִּרְכֶּיהָ שֶׁל אִמָּא. “גֶּגוֹ, גֶּגוֹ…” אָמַר וְהִתְכַּוֵּן כַּמּוּבָן לְמִשְׂחַק הַלֶּגוֹ. שְׁלוֹמִית וְיִפְעַת הַ”כִּמְעַט תְּאוֹמוֹת” בָּאוּ אַף הֵן וּבִקְּשׁוּ סִפּוּר מִסֵּפֶר שֶׁאָהֲבוּ. סָבְתָא הִתְבּוֹנְנָה בָּנוּ בְּנַחַת וְשָׁאֲלָה לְפֶתַע: “רוֹצִים לִשְׁמֹעַ סִפּוּרֵי סָבְתָא?” צָחַקְנוּ מֵהַבְּדִיחָה, אֲבָל סָבְתָא הִתְכַּוְּנָה בִּרְצִינוּת. הִיא הִתְקָרְבָה אֵלַי וְאָמְרָה: “אֲנִי רוֹצָה לְסַפֵּר לָכֶם עַל סָבְתָא שֶׁלִּי, סָבְתָא רִבְקָה”. נִשְׁמָע מְסַקְרֵן לִשְׁמֹעַ סִפּוּר מִסָּבְתָא עַל סָבְתָא שֶׁלָּהּ. אִמָּא דָּאֲגָה לְהַשְׁקִיט אֶת הַקְּטַנִּים וַאֲנִי יָשַׁבְתִּי דְּרוּכָה וְהִמְתַּנְתִּי לַסִּפּוּר. וְכָךְ סִפְּרָה סָבְתָא:
כְּשֶׁהָיִיתִי יַלְדָּה בְּעֵרֶךְ בְּגִילֵךְ גַּרְתִּי בְּעִיר קְטַנָּה בְּפָרַס הָרְחוֹקָה. הָיָה לָנוּ בַּיִת גָּדוֹל וְיָפֶה עַל גְּדוֹת הַנָּהָר וּמִשְׁפַּחְתֵּנוּ הָיְתָה אֲמִידָה. לִכְאוֹרָה לֹא חָסַר לִי דָּבָר. בְּאוֹתָם יָמִים מַצַּב הַיְּהוּדִים בְּפָרַס הָיָה מְעֻלֶּה כִּי הַשָּׁאה, מֶלֶךְ פָּרַס, אָהַב יְהוּדִים וְהִתְיַחֵס אֲלֵיהֶם בְּכָבוֹד. לְאָבִי הָיְתָה עֲבוֹדָה מְכֻבֶּדֶת וְאִמִּי גִּדְּלָה אֶת יְלָדֶיהָ בְּנַחַת. הַחַיִּים הָיוּ נִמְשָׁכִים בְּמַסְלוּלָם אִלְמָלֵא מִקְרֶה שֶׁשִּׁנָּה לְכָל הַמִּשְׁפָּחָה אֶת הַתָּכְנִיּוֹת. בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה, בִּזְמַן שֶׁבְּנֵי הַבַּיִת נָמוּ אֶת שְׁנָתָם, נִשְׁמְעוּ קוֹלוֹת בֶּכִי וּצְעָקוֹת מֵחַדְרָהּ שֶׁל סָבְתָא רִבְקָה, שֶׁהִתְגּוֹרְרָה בְּבֵיתֵנוּ. “מַה קָּרָה סָבְתָא?” שָׁאַלְנוּ, “מַדּוּעַ אַתְּ בּוֹכָה וְצוֹעֶקֶת?” וְסָבְתָא, בִּמְקוֹם לְהַסְבִּיר, רַק עָנְתָה: “קְחוּ אוֹתִי אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל”. אָבִי וְאִמִּי נִסּוּ לְהַרְגִּיעָהּ: “מַה כָּל כָּךְ רַע כָּאן שֶׁאָנוּ צְרִיכִים לַעֲזֹב הַכֹּל וְלָלֶכֶת?” אֲבָל סָבְתָא לֹא הִסְבִּירָה, הִיא רַק הִמְשִׁיכָה לִבְכּוֹת וְלִדְרֹשׁ: “אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲנִי רוֹצָה”.
לְמָחֳרָת חָזַר הַדָּבָר עַל עַצְמוֹ. סָבְתָא הִתְעוֹרְרָה בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה וְהֵחֵלָּה לִבְכּוֹת וְלִצְעֹק: “קְחוּ אוֹתִי אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל”. שׁוּב הִתְעוֹרַרְנוּ מִשְּׁנַת הַלַּיְלָה וְנִסִּינוּ לְהַרְגִּיעָהּ, אַךְ לְלֹא הוֹעִיל. סָבְתָא בְּשֶׁלָּהּ. קִוִּינוּ שֶׁסָּבְתָא תֵּרָגַע וְתִשְׁכַּח מֵהַכֹּל. אִמָּא נִסְּתָה לְהַעֲסִיק אוֹתָהּ בַּעֲבוֹדוֹת הַבַּיִת, אֲנַחְנוּ הַנְּכָדִים הוֹצֵאנוּ אוֹתָהּ לְטִיּוּלִים בְּקִרְבַת הַבַּיִת, וְאַבָּא הִזְמִין לִכְבוֹדָהּ קְרוֹבֵי מִשְׁפָּחָה וַחֲבֵרוֹת שֶׁיַּנְעִימוּ אֶת זְמַנָּהּ וְיַשְׁכִּיחוּ מִמֶּנָּה אֶת הָרָצוֹן הַמְּשֻׁנֶּה וְהַבִּלְתִּי מֻסְבָּר לַעֲלוֹת אַרְצָה. אַךְ דָּבָר לֹא הוֹעִיל. מִדֵּי לַיְלָה בְּמֶשֶׁךְ חֳדָשִׁים רַבִּים סָבְתָא קָמָה וְהִרְעִידָה אֶת הַבַּיִת בִּבְכִיּוֹתֶיהָ.
  • מה לדעתכם/ן גרם לסבתא רבקה לרצות כל כך לעלות לארץ ישראל?

נסיים לקרוא את הסיפור:

לְבַסּוֹף תַּחֲנוּנֶיהָ שֶׁל סָבְתָא הוֹעִילוּ. אָבִי הֶחְלִיט שֶׁאֵין בְּרֵרָה – מֻכְרָחִים לַעֲלוֹת אַרְצָה. הָיָה זֶה אַחֲרֵי שֶׁקָּמָה מְדִינַת יִשְׂרָאֵל. אַבָּא מָכַר אֶת רְכוּשֵׁנוּ בִּמְחִיר הֶפְסֵד, עָלִינוּ עַל מָטוֹס וְהִגַּעְנוּ אַרְצָה.
 “מַה גָּרַם לְסָבְתָא רִבְקָה לִרְצוֹת עַד כְּדֵי כָּךְ לְהַגִּיעַ אֶל הָאָרֶץ?” הִסְתַּקְרַנְתִּי.
“זוֹ שְׁאֵלָה מְצֻיֶּנֶת”, הִתְרַגְּשָׁה סָבְתָא. “הַתְּשׁוּבָה לְכָךְ מוֹפִיעָה בְּפָרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ שֶׁלָּנוּ, פָּרָשַׁת וָאֶתְחַנַּן”.
בְּפָרָשָׁתֵנוּ עוֹמֵד מֹשֶׁה רַבֵּנוּ וּמִתְחַנֵּן לַקב”ה לְהִכָּנֵס לָאָרֶץ. חֲכָמִים מְלַמְּדִים שֶׁמֹּשֶׁה נָשָׂא חֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה תְּפִלּוֹת, כְּפִי הַגִּימַטְרִיָּה שֶׁל הַמִּלָּה “וָאֶתְחַנַּן”. וְעוֹד מְסַפְּרִים חֲזָ”ל: אָמַר מֹשֶׁה, כַּמָּה צַעַר הִצְטַעַרְתִּי בַּעֲבוּר עַם יִשְׂרָאֵל וְכָעֵת אֵינִי נִכְנָס עִמָּם? עַצְמוֹת יוֹסֵף נִכְנָסוֹת אַרְצָה וַאֲנִי לֹא? לַמְרוֹת הַכֹּל הקב”ה דּוֹרֵשׁ מִמֹּשֶׁה: “רַב לָךְ, אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה” (דברים ג’, כ”ו), וּמֹשֶׁה לֹא זָכָה לְהִכָּנֵס אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
“זֶה סִפּוּר עִם סוֹף עָצוּב”, אָמַרְתִּי.
“כֵּן וְלֹא”, הִפְתִּיעָה סָבְתָא. “חָשַׁבְתְּ פַּעַם לְאָן הָלְכוּ כָּל הַתְּפִלּוֹת וְהַתַּחֲנוּנִים שֶׁהִתְחַנֵּן מֹשֶׁה רַבֵּנוּ? הֲרֵי אֲנַחְנוּ מַאֲמִינִים שֶׁתְּפִלּוֹת לֹא שָׁבוֹת רֵיקָם”.
לֹא הֵבַנְתִּי. “לְאָן הָלְכוּ הַתְּפִלּוֹת?”
וְסָבְתָא הִסְבִּירָה: “תְּפִלּוֹתָיו שֶׁל מֹשֶׁה הוֹעִילוּ לְעַם יִשְׂרָאֵל בְּמֶשֶׁךְ הַדּוֹרוֹת. מֹשֶׁה נָטַע בְּעַם יִשְׂרָאֵל אֶת הַהִשְׁתּוֹקְקוּת וְהַגַּעְגּוּעִים אֶל הָאָרֶץ. סָבְתָא רִבְקָה לֹא הִכִּירָה אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הִיא לֹא דִּבְּרָה עִבְרִית וּבְקֹשִׁי הֵבִינָה אֶת מִלּוֹת הַתְּפִלָּה, וּבְכָל זֹאת אַהֲבַת הָאָרֶץ בָּעֲרָה בָּהּ. אֶת הַקֶּשֶׁר הֶחָזָק הַזֶּה לָאָרֶץ הִיא קִבְּלָה מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ. בְּכֻלָּנוּ טָמוּן גַּעְגּוּעַ וְקֶשֶׁר בִּלְתִּי מֻסְבָּר לָאָרֶץ. מִכּוֹחָן שֶׁל אוֹתָן תְּפִלּוֹת וְתַחֲנוּנִים שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ זָכָה עַם יִשְׂרָאֵל לָשׁוּב אֶל אַרְצוֹ”.
רָצִיתִי לִשְׁמֹעַ עוֹד עַל סָבְתָא שֶׁל סָבְתָא. “סַפְּרִי לִי עוֹד עַל סָבְתָא רִבְקָה”, בִּקַּשְׁתִּי.
סָבְתָא אִמְּצָה אֶת זִכְרוֹנָהּ וּבַסּוֹף נִזְכְּרָה: “סָבְתָא רִבְקָה הָיְתָה מְאֻשֶּׁרֶת שֶׁזָּכְתָה לַעֲלוֹת עִם כָּל צֶאֱצָאֶיהָ לָאָרֶץ. אַחֲרֵי הַמַּהְפֵּכָה בְּפָרַס שֶׁבָּהּ הֻדַּח הַשָּׁאה הַטּוֹב, הִתְהַפֵּךְ מַצַּב הַיְּהוּדִים לְרָעָה. אָז כֻּלָּם הוֹדוּ לָהּ שֶׁבִּזְכוּתָהּ עָלוּ בַּזְּמַן. מְסַפְּרִים שֶׁבְּגִיל מֵאָה צָמְחוּ לְסָבְתָא שִׁנַּיִם חֲדָשׁוֹת וְכֻלָּם בָּאוּ לַחְזוֹת בַּפֶּלֶא. סָבְתָא רִבְקָה זָכְתָה לְהַאֲרִיךְ יָמִים וְנִפְטְרָה בְּשֵׂיבָה טוֹבָה בְּגִיל מֵאָה וְשָׁלוֹשׁ וּבִזְכוּתָהּ מְאוֹת צֶאֱצָאֶיהָ נְטוּעִים בְּמֶרְחֲבֵי אַרְצֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה וּמְאִירִים אֶת הָעוֹלָם בְּתוֹרָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים”.
התבוננות: דיון - ארץ ישראל שלי

נשאל את התלמידים:

  • איזה רגש, תחושה אנו מרגישים אחרי שהאזנו לסיפור? (רצוי לרשום את הרגשות על הלוח).
  • האם מישהו מאיתנו, בעצמו, עבר סיפור דומה? (סביר להניח שהרוב המוחלט של התלמידים לא)

נעתיק ללוח את המשפט שאומרת סבתא:

בְּכֻלָּנוּ טָמוּן גַּעְגּוּעַ וְקֶשֶׁר בִּלְתִּי מֻסְבָּר לָאָרֶץ.

ראינו, כי כולנו הרגשנו שמחה, התרגשות, התפעלות וכו’ אחרי קריאת הסיפור, למרות שכולנו נולדנו בארץ ואין לנו באופן אישי, איזה סיפור ‘מיוחד’ של עליה לארץ ישראל.

זה כל העניין. הקשר שלנו לארץ ישראל לא תלוי בשום דבר, לא במקום ולא בזמן. אנו יכולים להרגיש אהבה גדולה לארץ גם אם נהיה בשליחות בחו”ל וגם אם נגיע לגיל מבוגר.
זכינו בקשר מיוחד ועמוק זה כי, ה’ בעצמו נתן לנו את הארץ ומשה רבנו, בתפילותיו הרבות טבע בנו את הגעגוע אליה תמיד.

  • היכן אנו מזכירים את ארץ ישראל במצוות היום-יומיות שלנו?

נמנה יחד עם התלמידים את המקומות השונים: בברכת המזון (“נודה לך…על ארץ חמדה טובה ורחבה…”), בתפילה (בברכת אהבת עולם, בברכת השנים, בברכת קיבוץ גלויות) וכמובן במצוות העוסקות באדמת הארץ (עורלה, מעשרות, שמיטה וכו’).

  • כיצד נוכל לגלות ולחזק יותר את הקשר שלנו עם ארץ ישראל?

נאזין להצעות השונות ונחשוב אלו מהן אנו יכולים ליישם בכתתנו בקרוב: להקדיש קיר לנושא במסדרון או בכתה, לערוך ערב ‘שירי ארץ ישראל’, ליזום טיול כתתי יחד עם הנהלת בית הספר או להיפגש עם יהודי שיש לו סיפור מעניין על עליה או מסירות מיוחדת לארץ.

הפנמה: יצירה - קיר אוהבי ישראל

נכין יחד “קיר אוהבי ארץ ישראל”.

נזכר בפתיחת השיעור,כשדברנו על מקומות אהובים בארץ.
נחלק לכל תלמיד שמינית בריסטול/ דף (תלוי בגודל הקיר המיועד) ונבקש מכל אחד לספר בקצרה על המקום שבחר ולצייר או להוסיף תמונה של המקום.
נאסוף את העבודות ונתלה בלוח או קיר מיוחד בכתה.

לסיום, ניתן ללמד ו/ או להאזין יחד לשיר ‘בואו נשיר לארץ יפה’:

בואו נשיר לארץ יפה
מילים: אבי רן טוויג
לחן: יורם חיימוב
בואו נשיר לארץ יפה
ארץ של שמש ואור
זמר סוחף מלא אהבה
הבה נקדיש לה מזמור
בואו נשיר לארץ קטנה
ארץ אלפי שנים
שיר של מלים ומנגינה
חלומות יפים רוקמים
וגם מי שהולך מעבר לים
מנסה לשבת בארץ נכר
משהו בלב מחזירו לכאן
לא היום אז אולי מחר
יחד נשמור את זו המכורה
ארץ הצבי היפה
ובתוכה יתד נתקע
ברית עולם עם אדמתה
אופק בהיר ותכלת לעד
ירק פורה של שדות
אל העתיד כך יד ביד
נפסע עם הרבה תקוות
וגם מי שהולך מעבר לים…
יד ביד נושיט בנחת
איש אישה זקן וטף
זה הזמן אולי לשכוח
את כל שעבר חלף
זה הזמן אולי לפתוח
בארצנו דף חדש
וגם מי שהולך מעבר לים…

אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של לב לדעת לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.

אני מעוניין להירשם לאתר
אשמח לקבל פרסומים וניוזלטרים של לב לדעת

היו הראשונים להוסיף תגובה בנושא

ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!