ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!
האתר בתקופת הרצה וחלק מהתכנים עדין נמצאים רק באתר הישן, מוזמנים לבקר גם שם

מפגשבת – דברים

תצוגת כיתה מלאה
מפגשבת – דברים
לב השיעור
פתיחה
מפגש
סיפור - מַעְפִּילִים לְקַיְטָנַת סַבָּבָּה
התבוננות
הפנמה
אסיף
מתוך התבוננות בסיפור המעפילים נבין שכדי לתקן מעשה לא טוב, לא מספיק רק רצון אלא עלינו לחשוב ולתכנן את המעשה המתוקן.
לב השיעור: איך מתקנים מעשה לא טוב?
פתיחה: דיון - תיקון וסליחה

נפתח ונשאל את התלמידים:

  • מדוע כשאדם מבקש סליחה על מעשה לא טוב שעשה זה לא תמיד מספיק?
  • מה יעזור לאדם לתקן מעשה לא טוב שעשה?
  • האם מספיקה רק כוונת הלב והרצון כשרוצים לתקן משהו לא טוב שעשינו? מה עוד חסר?

נאסוף את התשובות ונסכם: לעיתים, הסליחה והרצון הטוב לא מספיקים כדי לתקן עד הסוף מעשה לא טוב שנעש. על האדם להתבונן ולחשוב איך הוא יכול לתקן את מעשיו ולא רק להצטער עליהם.

מפגש: סיפור - מַעְפִּילִים לְקַיְטָנַת סַבָּבָּה

נקרא יחד את הסיפור: מַעְפִּילִים לְקַיְטָנַת סַבָּבָּה.
רצוי לחלק את הקריאה לפי הדמויות: קריין, אמא ובן.

“וַתַּעֲנוּ וַתֹּאמְרוּ אֵלַי חָטָאנוּ לַה’, אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ ה’ אֱלֹהֵינוּ… וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה’ וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה” (דְּבָרִים א’, מ”א-מ”ג)
“יְלָדִים”, פָּנְתָה אֵלֵינוּ אִמָּא בְּמוֹצָאֵי תִּשְׁעָה בְּאָב, “מָחָר אִם יִרְצֶה ה’ תַּתְחִיל קַיְטָנַת סַבָּבָּה. דּוֹד דוּדִי יָבוֹא בִּמְיֻחָד לֶאֱסֹף אֶתְכֶם. אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת שֶׁכָּל אֶחָד יְאַרְגֵּן תִּיק וּבוֹ כָּל מַה שֶּׁדָּרוּשׁ”. בְּכָל שָׁנָה בְּחֻפְשַׁת הַקַּיִץ מַזְמִינִים סַבָּא וְסָבְתָא אֶת כָּל הַנְּכָדִים לִשְׁבוּעַ כֵּיף אֶצְלָם בַּבַּיִת. אַתֶּם בֶּטַח מְתָאֲרִים לָכֶם אֵיזֶה סַבָּבָּה בְּקַיְטָנַת סַבָּבָּה עִם כָּל בְּנֵי הַדּוֹדִים. אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים שָׁם חַיִּים מְשֻׁגָּעִים: סָבְתָא מְפַנֶּקֶת בְּמַאֲכָלִים טְעִימִים, וְסַבָּא וְהַדּוֹדִים דּוֹאֲגִים לַפְּעִילֻיּוֹת. יוֹם יָם, יוֹם פַּארְק, יוֹם שׁוֹקוֹלָד, וּמַה שֶּׁהֲכִי כֵּיף זֶה הַלֵּילוֹת – מְסִבַּת פִּיגָ’מוֹת אֲמִתִּית, אֲנַחְנוּ קוֹפְצִים עַל הַמִּזְרָנִים וּמִשְׁתּוֹלְלִים וּמְסַפְּרִים בְּדִיחוֹת וְאוֹכְלִים חֲטִיפִים עַד אֶמְצַע הַלַּיְלָה. סַבָּא וְסָבְתָא מַשְׁתִּיקִים אוֹתָנוּ מִדֵּי פַּעַם אֲבָל מַהֵר מְאוֹד אֲנַחְנוּ מִתְלַהֲבִים מֵחָדָשׁ.
אִמָּא הוֹצִיאָה מֵהַמַּחְסָן אֶת הַמִּזְוָדוֹת וְעָרְכָה אִתָּנוּ רְשִׁימָה כְּדֵי שֶׁלֹּא נִשְׁכַּח כְּלוּם: פִּיגָ’מָה, מִבְרֶשֶׁת שִׁנַּיִם, בֶּגֶד יָם, בִּגְדֵי הַחְלָפָה… אַחַי וְאַחֲיוֹתַי הֵחֵלּוּ בַּמְּלָאכָה, אֲבָל לִי לֹא מַמָּשׁ הִתְחַשֵּׁק לֶאֱרֹז. “אֲנִי שׂוֹנֵא לֶאֱרֹז”, הִכְרַזְתִּי וְחָמַקְתִּי הַחוּצָה לִנְשֹׁם קְצָת אֲוִיר קָרִיר. בַּחוּץ פָּגַשְׁתִּי אֶת רָפִי. בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי פּוֹגֵשׁ אוֹתוֹ אֲנִי שׁוֹכֵחַ מֵהָעוֹלָם. רָפִי שָׁמַע שֶׁאֲנִי נוֹסֵעַ מָחָר וְאָמַר שֶׁאֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְנַצֵּל אֶת הַזְּמַן שֶׁנּוֹתַר לָנוּ בְּיַחַד. בַּהַתְחָלָה עָשִׂינוּ רִיצָה בְּרַחֲבֵי הַיִּשּׁוּב, אַחַר כָּךְ שִׂחַקְנוּ בַּמִּגְרָשׁ כַּדּוּרְסַל וְגַם כַדּוּרֶגֶל וּכְשֶׁהִתְעַיַּפְנוּ יָשַׁבְנוּ עַל סַפְסָל וּפִטְפַּטְנוּ עַל כָּל מִינֵי דְּבָרִים. הַיִּשּׁוּב שֶׁלָּנוּ הוּא מָקוֹם קָטָן וְכֻלָּם מַכִּירִים אֶת כֻּלָּם כָּךְ שֶׁאִמָּא לֹא דּוֹאֶגֶת אֲפִלּוּ אִם אֲנִי חוֹזֵר בְּשָׁעָה מְאֻחֶרֶת.
כְּשֶׁהִגַּעְתִּי הַבַּיְתָה כֻּלָּם כְּבָר הָיוּ יְשֵׁנִים. בְּפִנַּת הַחֶדֶר רָאִיתִי עֲרֵמַת מִזְוָדוֹת אֲרוּזוֹת וְנִזְכַּרְתִּי שֶׁעָלַי לֶאֱרֹז אֶת שֶׁלִּי. הַבְּעָיָה הִיא שֶׁכֻּלָּם כְּבָר יָשְׁנוּ וְהָאוֹר הָיָה כָּבוּי, וְנוֹסָף עַל כָּךְ – הָיִיתִי סָחוּט מֵעֲיֵפוּת. ‘לֹא נוֹרָא, יִהְיֶה לִי מַסְפִּיק זְמַן לֶאֱרֹז מָחָר’, חָשַׁבְתִּי וְנִזְרַקְתִּי לַמִּטָּה.
מֻקְדָּם בַּבֹּקֶר הֵעִירָה אִמָּא אֶת כֻּלָּנוּ לְהִתְפַּלֵּל וְלֶאֱכֹל אֲרוּחָה טוֹבָה לִפְנֵי הַנְּסִיעָה. הָיִיתִי כָּל כָּךְ עָיֵף מֵהַלַּיְלָה וּמִלְמַלְתִּי מִתּוֹךְ שֵׁנָה: “מִי קָם בְּשָׁעָה כָּזוֹ מֻקְדֶּמֶת בַּחֹפֶשׁ הַגָּדוֹל?” אִמָּא הוֹכִיחָה אוֹתִי עַל כָּךְ שֶׁאֵינֶנִּי מוּכָן לַנְּסִיעָה וְשֶׁאֵינֶנִּי מַקְשִׁיב לְמַה שֶּׁהִיא אוֹמֶרֶת, אֲבָל אֲנִי רַק הִתְחַנַּנְתִּי לְעוֹד חֲצִי שָׁעָה שֶׁל שֵׁנָה וְהִתְהַפַּכְתִּי בַּמִּטָּה לַצַּד הַשֵּׁנִי. אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ כַּמָּה זְמַן יָשַׁנְתִּי אֲבָל נִדְמֶה לִי שֶׁיָּשַׁנְתִּי מְצֻיָּן. ‘נִפְלָא לָקוּם לְבַיִת שָׁקֵט’, הִרְהַרְתִּי. נָטַלְתִּי אֶת יָדַי וּלְפֶתַע נִזְכַּרְתִּי בְּקַיְטָנַת סַבָּבָּה. רַצְתִּי לַסָּלוֹן – לֹא הָיָה שָׁם אִישׁ. הִמְשַׁכְתִּי לַמִּטְבָּח אַךְ גַּם הוּא הָיָה רֵיק. חָזַרְתִּי בְּרִיצָה לְחַדְרִי וְהִבְחַנְתִּי שֶׁפִּנַּת הַחֶדֶר הָיְתָה רֵיקָה מִמִּזְוָדוֹת. “אִמָּא!” קָרָאתִי, “אִמָּא!” הִתְרוֹצַצְתִּי בְּכָל הַבַּיִת לְחַפֵּשׂ אֶת אִמָּא.
לְבַסּוֹף מָצָאתִי אוֹתָהּ בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית תּוֹלָה כְּבִיסָה. “בֹּקֶר טוֹב”, אָמְרָה אִמָּא מִתְנַשֶּׁפֶת, “כָּל כָּךְ הַרְבֵּה כְּבִיסוֹת נֶעֶרְמוּ מִתִּשְׁעַת הַיָּמִים…” “אֵיפֹה כֻּלָּם?” צָעַקְתִּי. לֹא רָצִיתִי לִשְׁמֹעַ אֶת מַה שֶּׁכְּבָר הֵבַנְתִּי בְּעַצְמִי. רַצְתִּי לְחַדְרִי וְהִתְאַרְגַּנְתִּי בִּמְהִירוּת. לָקַחְתִּי אֶת הַמִּזְוָדָה שֶׁלִּי וּמִלֵּאתִי אוֹתָהּ בַּחֲפָצִים וּבִבְגָדִים וְהִתְכַּוַּנְתִּי לָצֵאת. אִמָּא עָזְבָה אֶת הַכְּבִיסָה וּמִהֲרָה אַחֲרַי. “אֲנִי מוּכָן לְקַיְטָנַת סַבָּבָּה, אָרַזְתִּי הַכֹּל! אֲנִי מִצְטַעֵר שֶׁלֹּא שָׁמַעְתִּי בְּקוֹלֵךְ אֲבָל עַכְשָׁו עָשִׂיתִי כָּל מַה שֶּׁאָמַרְתְּ!” צָעַקְתִּי תּוֹךְ כְּדֵי גְּרִירַת הַמִּזְוָדָה הַכְּבֵדָה. “אֲנִי לֹא מַרְשָׁה לְךָ לָלֶכֶת”, קָבְעָה אִמָּא בְּקוֹל שֶׁלֹּא מִשְׁתַּמֵּעַ לִשְׁנֵי פָּנִים. “אֲנִי מַסְפִּיק גָּדוֹל! אֲנִי אֶסַּע בִּטְרֶמְפִּים אוֹ בָּאוֹטוֹבּוּס! אֲנִי מַכִּיר אֶת הַדֶּרֶךְ וַאֲנִי לֹא מְפַחֵד!” יָצָאתִי מֵהַבַּיִת בִּנְחִישׁוּת.
  • מה לדעתכם הבן מרגיש עכשיו? (החמצה, תסכול, כעס)
  • האם יש סיכוי שהוא יוכל לתקן את התנהגותו?

משימה: נבקש מכל תלמיד להיזכר במקרה שבו הוא טעה בהתנהגותו ורצה לתקן אותו.
נבקש לרשום את המקרה, בקצרה במחברת.

נסיים לקרוא את הסיפור:

 אִמָּא יָצְאָה אַחֲרַי וְתָפְסָה אֶת יָדִי. “מָה הִכְנַסְתָּ לְתוֹכָהּ? אֲבָנִים?” שָׁאֲלָה תּוֹךְ כְּדֵי שֶׁגָּרְרָה אֶת מִזְוַדְתִּי. אִמָּא הוֹשִׁיבָה אוֹתִי עַל יַד הַשֻּׁלְחָן וְהִגִּישָׁה לִי שׁוֹקוֹ קַר וַחֲבִילַת טִישׁוּ. אֲפִלּוּ בְּתִשְׁעָה בְּאָב לֹא בָּכִיתִי כָּכָה. הֵכַנְתִּי אֶת עַצְמִי לְכָל הַתּוֹכָחוֹת וְדִבְרֵי הַמּוּסָר שֶׁבָּעוֹלָם אֲבָל בִּמְקוֹם כָּל זֶה אִמָּא אָמְרָה: “הַמִּקְרֶה שֶׁלְּךָ מַזְכִּיר לִי אֶת פָּרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ, פָּרָשַׁת דְּבָרִים”.
“בְּפָרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ מֹשֶׁה מַזְכִּיר לָעָם אֶת חֲטָאֵיהֶם, וּבָהֶם חֵטְא הַמְּרַגְּלִים וְחֵטְא הַמַּעְפִּילִים: אַחֲרֵי חֵטְא הַמְּרַגְּלִים וְאַחֲרֵי הָעֹנֶשׁ שֶׁקִּבֵּל הָעָם לָנוּעַ וְלָנוּד בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, אָמְרָה קְבוּצַת אֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל: “הֵבַנּוּ אֶת הַלֶּקַח, חָטָאנוּ, אֲנַחְנוּ מִצְטַעֲרִים מְאוֹד וְעַכְשָׁו אֲנַחְנוּ עוֹלִים לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל”. לִכְאוֹרָה זֶה נִפְלָא: אֲנָשִׁים אֵלּוּ, הַמַּעְפִּילִים, מְנַסִּים לְתַקֵּן אֶת מַה שֶּׁעָשׂוּ הַמְּרַגְּלִים. אַךְ עֲלֵיהֶם אוֹמֵר מֹשֶׁה: ‘וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה’ וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה’. מַדּוּעַ מֹשֶׁה מִתְיַחֵס כָּךְ לַאֲנָשִׁים שֶׁרוֹצִים לְתַקֵּן?
“נָכוֹן, הָרָצוֹן שֶׁל אוֹתָם אֲנָשִׁים הוּא חִיּוּבִי, אַךְ הָעֻבְדָּה הִיא שֶׁהֵם מַמְרִים אֶת פִּי ה’ אֲשֶׁר צִוָּה שֶׁלֹּא לְהַעְפִּיל לָהָר. וּבֶאֱמֶת, אֲנָשִׁים אֵלּוּ נִגְּפוּ עַל יְדֵי הָאֱמוֹרִי וּמֵתוּ”.
“אַתְּ מִתְכַּוֶּנֶת שֶׁגַּם אֲנִי לֹא הִקְשַׁבְתִּי לָךְ פַּעֲמַיִם, פַּעַם לִפְנֵי הַנְּסִיעָה וּפַעַם עַכְשָׁו כְּשֶׁהִתְעַקַּשְׁתִּי לִנְסֹעַ בְּלִי הַסְכָּמָתֵךְ?”
אִמָּא הִנְהֲנָה וְהוֹסִיפָה: “לְהַמְרוֹת אֶת פִּי ה’ זֶה חֵטְא גָּדוֹל, וְזֶה גַּם לֹא מִשְׁתַּלֵּם. הֲרֵי הקב”ה רוֹצֶה בְּטוֹבָתֵנוּ…”
“גַּם לֹא לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל אִמָּא זֶה לֹא מִשְׁתַּלֵּם”, מִלְמַלְתִּי, “וְעַכְשָׁו נִגְזַר עָלַי לָמוּת כָּאן מִשִּׁעֲמוּם וּלְהַפְסִיד אֶת קַיְטָנַת סַבָּבָּה”. אִמָּא צָחֲקָה בְּקוֹל וְאָמְרָה: “כְּשֶׁיָּשַׁנְתָּ חִפַּשְׂתִּי לְךָ טְרֶמְפּ בַּמֵּיְיל הַיִּשּׁוּבִי. בּוֹא נִגַּשׁ לַמַּחְשֵׁב וְנִבְדֹּק אִם מִישֶׁהוּ עָנָה לַבַּקָּשָׁה וְיָכוֹל לָקַחַת אוֹתְךָ דָּרוֹמָה לְסַבָּא וְסָבְתָא”.
‘אִמָּא הַטּוֹבָה דָּאֲגָה לִי אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא מַגִּיעַ לִי’, הִרְהַרְתִּי. ‘ה’ הַטּוֹב’, הִתְפַּלַּלְתִּי מֵעֹמֶק הַלֵּב, ‘תַּעֲשֶׂה שֶׁיִּהְיֶה לִי טְרֶמְפּ, וַאֲנִי מַבְטִיחַ לְהִשְׁתַּדֵּל לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל אִמָּא’.
אִמָּא פָּתְחָה אֶת תֵּבַת הַמֵּיְיל וְקָרְאָה בְּהִתְפַּעֲלוּת: “הוֹדָעָה חֲדָשָׁה מֵאַבָּא שֶׁל רָפִי: אֲנִי יוֹצֵא הָעֶרֶב דָּרוֹמָה. אֶשְׂמַח לָקַחַת אֶת בִּנְכֶם לְקַיְטָנַת סַבָּבָּה…”
התבוננות: דיון - תיקון שלם

גם אצל הבן בסיפורנו, גם אצל המעפילים בפרשת השבוע ראינו שיש להם רצון לתקן מעשה לא טוב שהם עשו ולשוב בתשובה.

  • אך מה היתה הבעיה בתיקון שלהם?
  • מדוע הוא לא היה שלם?

נאזין לתשובות השונות ונשיב: ישנן שתי בעיות:
1. הבעיה הראשונה היא, שהמסקנה המעשית שלהם מהירה מדי. הבעיה בכך היא שלפני שאדם מתקן מעשה לא טוב, עליו לחשוב ולבחון מה לא היה בסדר, מה נכון לעשות ומה יהיה מתאים לרצון ה’ ממני.

2. הבעיה השנייה היא, שהמעפילים בחרו במעשה שהוא בניגוד לרצון ה’, והבן רוצה לנסוע, בניגוד לרצון אימו. ולכן הם לא הצליחו.

נסכם על הלוח, כתרשים זרימה:

 

     מעשה לא טוב

 I

 תחושת החמצה, בלבול,כעס(על עצמי או אחרים)

I

  רצון לתקן

\                    /

               עשיית מעשה                     עצירה לחשיבה והתבוננות

I

 בדיקת האפשרויות לתיקון

I

עשיית מעשה

הפנמה: משימת כתיבה / דרמה

נחזור אל הדוגמאות שהבאנו מעצמנו על מקרה בו טעינו בהתנהגות שלנו. נבקש מכל תלמיד להמשיך את המעשה שבחר בשני אופנים: באופן אחד להדגים איך לא נכון להגיב ובאופן השני לפרט איך נכון וטוב להתנהל עד למעשה המתוקן.

ניתן לערוך משימה זו גם בכתיבה וגם כהצגה.

נזמין תלמידים שמעוניינים לשתף.

אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של לב לדעת לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.

אני מעוניין להירשם לאתר
אשמח לקבל פרסומים וניוזלטרים של לב לדעת

היו הראשונים להוסיף תגובה בנושא

ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!