נקרין על הלוח מספר תמונות.

• מה משותף לתמונות האלה?
• מי מאיתנו לאחרונה עשה מסע והלך דרך ארוכה?
• מה יכול להיות קשה בדרך כזו?

נשמע את תשובות התלמידים ונמשיך לקריאת הסיפור.

נקרא יחד את הסיפור: תֻּפִּים שֶׁל גְּאֻלָּה

“וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ… וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם: שִׁירוּ לַה’ כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם” (שְׁמוֹת ט”ו, כ’-כ”א)

“קַר לִי כָּל כָּךְ”, לָחֲשָׁה אֲחוֹתִי הַקְּטַנָּה לְתוֹךְ אָזְנִי. בְּשֶׁקֶט פָּשַׁטְתִּי אֶת הַבֶּגֶד הָעֶלְיוֹן שֶׁעַל גּוּפִי וְעָטַפְתִּי אוֹתָהּ. “אֲנִי לֹא יְכוֹלָה עוֹד לָלֶכֶת, תַּעֲזֹר לִי בְּבַקָּשָׁה”, לָחֲשָׁה לִי שׁוּב. הֵרַמְתִּי אוֹתָהּ עַל גַּבִּי. הָיָה לִי קָשֶׁה, אֲבָל יָדַעְתִּי שֶׁלָּהּ קָשֶׁה פִּי כַּמָּה. ‘אָלַמְנֵשׁ הַקְּטַנָּה וְהַגִּבּוֹרָה’, חָשַׁבְתִּי. ‘מָתַי יִסְתַּיֵּם הַמַּסָּע הַזֶּה?’

עָבַרְנוּ כְּבָר מִדְבָּר עֲנָק שֶׁבְּחֶלְקוֹ אֲדָמָה צְחִיחָה וּבְחֶלְקוֹ יַעַר סָבוּךְ שׁוֹרֵץ חַיּוֹת בַּר, שׁוֹדְדִים מִתְנַפְּלִים, חֹם כָּבֵד בַּיּוֹם וְקֹר מַקְפִּיא בַּלַּיְלָה… הַאִם נַחְזִיק מַעֲמָד?

“הֵי, תִּסְתַּכְּלִי עַל הַיָּרֵחַ”, נִסִּיתִי לְעוֹדֵד אוֹתָהּ, “הוּא מְחַיֵּךְ כִּי הוּא שָׂמֵחַ שֶׁאֲנַחְנוּ הוֹלְכִים אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל…” אָלַמְנֵשׁ חִיְּכָה. אַבָּא עָזַר לְאִמָּא לָלֶכֶת. דָּאַגְתִּי לָהּ מְאוֹד: אוּלַי גַּם הִיא נִדְבְּקָה בְּמָלַרְיָה כְּמוֹ כַּמָּה מֵהַחֲבֵרִים בַּקְּבוּצָה? מָצָאנוּ מָקוֹם לִישֹׁן בּוֹ מְעַט, וּכְשֶׁזָּרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ הִמְשַׁכְנוּ לָלֶכֶת. כְּכָל שֶׁהִתְקָרַבְנוּ לְסוּדָן נַעֲשָׂה הַחֹם כָּבֵד יוֹתֵר. “הַמַּיִם עוֹמְדִים לְהִגָּמֵר”, הִבִּיעַ אַבָּא אֶת דַּאֲגָתוֹ.

סִיסַאי, הַמַּדְרִיךְ שֶׁלָּנוּ, הִרְגִּיעַ אוֹתָנוּ וְאָמַר כִּי בְּעוֹד כַּמָּה שְׁעוֹת הֲלִיכָה נַגִּיעַ לַאֲגַם. אוּלָם כְּשֶׁהִגַּעְנוּ לָאֲגַם לֹא הֶאֱמַנְתִּי לְמַרְאֵה עֵינַי: הָאֲגַם הָיָה יָבֵשׁ!

“הַאִם הִגַּעְנוּ עַד כָּאן רַק כְּדֵי לָמוּת בַּמִּדְבָּר?!” צָעֲקָה אִשָּׁה אַחַת וְכֻלָּנוּ הִתְחַלְנוּ לִבְכּוֹת וּלְהִתְפַּלֵּל לִישׁוּעָה.

• מיהם ההולכים?
• לאן הם צועדים?
• מהן הסכנות שבדרך?
• מה נותן להם את הכוח ללכת ולהתאמץ למרות הקשיים?

נמשיך לקרוא:

לְפֶתַע נִרְאֲתָה בָּאֹפֶק קְבוּצָה שֶׁל סוֹחֲרִים הַמַּגִּיעִים מִכִּוּוּן סוּדָן. כְּשֶׁהִגִּיעוּ עַד אֵלֵינוּ הֵם סִפְּרוּ שֶׁבְּמֶרְחַק שָׁלוֹשׁ שְׁעוֹת הֲלִיכָה יֵשׁ מָקוֹם שֶׁנִּקְרָא “שָׁרִיף חָמָאד”. “אִם תַּחְפְּרוּ עָמֹק בַּקַּרְקַע תִּמְצְאוּ מַיִם”, גִּלּוּ לָנוּ וְהִמְשִׁיכוּ בְּדַרְכָּם. אַבָּא וְעוֹד שְׁנֵי צְעִירִים יָצְאוּ בַּהֲלִיכָה מְהִירָה לְנַסּוֹת לְהָבִיא מַיִם לַקְּבוּצָה.

“שְׁמֹר עַל אָלַמְנֵשׁ וְאִמָּא”, לָחַשׁ לִי אַבָּא לִפְנֵי שֶׁהָלַךְ.

***

“נִצַּלְנוּ!” צָעֲקָה אָלַמְנֵשׁ כְּשֶׁרָאֲתָה אֶת אַבָּא בַּמֶּרְחָק סוֹחֵב עַל כְּתֵפָיו מְכָלִים מְלֵאִים בְּמַיִם. הִיא פָּתְחָה אֶת הַתַּרְמִיל שֶׁלָּהּ וְהֵחֵלָּה לְחַפֵּשׂ דְּבַר מָה. אַחַר כָּךְ הִתְלַבְּטָה אִם לְהוֹצִיא אֶת הַחֵפֶץ כָּעֵת אוֹ לְהַמְתִּין לִזְמַן אַחֵר. הֵבַנְתִּי שֶׁאָלַמְנֵשׁ מְנַסָּה לְהַסְתִּיר מִמֶּנִּי מַשֶּׁהוּ. הָיִיתִי סַקְרָן אַךְ לֹא רָצִיתִי לְהָצִיק לָהּ.

כַּעֲבֹר כַּמָּה יָמִים הִגַּעְנוּ לְסוּדָן. אִמָּא הִרְגִּישָׁה הַרְבֵּה יוֹתֵר טוֹב. יַחַד הִמְתַּנּוּ כֻּלָּנוּ בְּקֹצֶר רוּחַ לְהַגִּיעַ לִירוּשָׁלַיִם. כַּעֲבֹר מִסְפַּר חֳדָשִׁים קָרָה הַדָּבָר שֶׁצִּפִּיתִי לוֹ יוֹתֵר מִכֹּל: נִכְנַסְנוּ לְתוֹךְ בֶּטֶן שֶׁל צִפּוֹר גְּדוֹלָה וּלְבָנָה עִם כְּנָפַיִם עֲנָקִיּוֹת. אֲנָשִׁים לְבָנִים עָזְרוּ לָנוּ לַעֲלוֹת לַמָּטוֹס. ‘כָּךְ בְּדִיּוּק דִּמְיַנְתִּי שֶׁנִּרְאִים מַלְאָכִים’, הִרְהַרְתִּי, וּלְפֶתַע אֶחָד מֵהֶם הוֹשִׁיט לִי תַּפּוּחַ אָדֹם מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

דְּמָעוֹת שֶׁל הִתְרַגְּשׁוּת זָלְגוּ מֵעֵינֵי כֻּלָּם. סוֹף סוֹף הִגַּעְנוּ לָרֶגַע הַגָּדוֹל, אַחֲרֵי כָּל הַתְּלָאוֹת וְהַיִּסּוּרִים.

“אֵיפֹה אָלַמְנֵשׁ?” קָרְאָה אִמָּא. “לֹא יוֹדֵעַ, הִיא עָמְדָה לְיָדִי כָּל הַזְּמַן”, הִבַּטְתִּי סָבִיב בִּדְאָגָה. לְהֵיכָן הִיא נֶעֶלְמָה?

אַחֲרֵי כַּמָּה רְגָעִים שֶׁל דְּאָגָה שָׁמַעְתִּי קוֹל שִׁירָה שְׂמֵחָה. הִתְקָרַבְתִּי וְרָאִיתִי אֶת אָלַמְנֵשׁ עוֹמֶדֶת עַל הַכִּסֵּא בַּמָּטוֹס, בְּיָדָהּ תֹּף גָּדוֹל וְהִיא שָׁרָה שִׁיר לִכְבוֹד ה’ וְלִכְבוֹד יְרוּשָׁלַיִם.

הַשִּׁירָה שֶׁל אָלַמְנֵשׁ הִדְבִּיקָה אֶת כֻּלָּנוּ. עָמַדְנוּ וְשַׁרְנוּ כֻּלָּנוּ יַחַד שִׁיר לִכְבוֹד ה’.

אַךְ מִנַּיִן לְאָלַמְנֵשׁ הַקְּטַנָּה תֹּף גָּדוֹל? אוּלַי זֶהוּ הַחֵפֶץ שֶׁהִסְתִּירָה מִמֶּנִּי כְּשֶׁמָּצָאנוּ מַיִם בַּמִּדְבָּר?

הִגַּעְנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְסִפּוּר הַתֹּף שֶׁל אָלַמְנֵשׁ כִּמְעַט נִשְׁכַּח. רַק כַּעֲבֹר שָׁנָה, כְּשֶׁלָּמַדְתִּי בַּכִּתָּה אֶת פָּרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ שֶׁלָּנוּ, פָּרָשַׁת בְּשַׁלַּח – לְפֶתַע הֵבַנְתִּי…

אַחֲרֵי נֵס קְרִיעַת יַם סוּף, מִרְיָם הַנְּבִיאָה הוֹצִיאָה אֶת הַתֹּף וְשָׁרָה עִם הַנָּשִׁים בַּמִּדְבָּר. מִנַּיִן הָיָה לָהּ תֹּף בַּמִּדְבָּר? עַל כָּךְ עוֹנֶה רָשִׁ”י: “מֻבְטָחוֹת הָיוּ צַדְקָנִיּוֹת שֶׁבַּדּוֹר שֶׁהקב”ה עוֹשֶׂה לָהֶם נִסִּים וְהוֹצִיאוּ תֻּפִּים מִמִּצְרַיִם”.

אָלַמְנֵשׁ הַקְּטַנָּה סָחֲבָה אֶת הַתֹּף שֶׁלָּהּ כָּל הַדֶּרֶךְ מֵאֶתְיוֹפְּיָה. כְּמוֹ מִרְיָם, הִיא הֶאֱמִינָה שֶׁנִּזְכֶּה לְהִנָּצֵל מִסַּכָּנוֹת הַמִּדְבָּר וְנָבוֹא אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה. וּכְשֶׁהָיִינוּ עַל הַמָּטוֹס כְּבָר לֹא יָכְלָה לְהִתְאַפֵּק עוֹד וְשָׁרָה שִׁיר תּוֹדָה לִכְבוֹד ה’.

• מהיכן הגיע התוף של מרים וגם של אלמנש?

שתיהן הכינו אותו מראש, עוד לפני הדרך הארוכה והקשה,  וכאן נדגיש: האמונה שלהם בה’, שילווה אותם וישמור עליהם עד שיגיעו לא”י, היתה כל כך חזקה, שהן לקחו איתן תוף, שישמש אותם לשיר וריקוד בארץ.

נספר לתלמידים שהסיפור משקף סיפורים רבים שקרו ליהודי אתיופיה בדרכם לארץ. בדומה לסיפור זה נכתבו סיפורים נוספים ושירים שעוסקים בעלייתם של יהודי אתיופיה לארץ. אחד השירים שנכתבו הוא  “המסע לארץ ישראל“.. נשמע את השיר יחד ונקרא את מילותיו:

המסע לארץ ישראל

מילים: חיים אידיסיס
לחן: שלמה גרוניך

הירח משגיח מעל,
על גבי שק האוכל הדל
המדבר מתחתי, אין סופו לפנים,
ואמי מבטיחה לאחי הקטנים.

עוד מעט, עוד קצת, להרים רגליים
מאמץ אחרון, לפני ירושלים.

אור ירח החזק מעמד,
שק האוכל שלנו אבד
המדבר לא נגמר, יללות של תנים,
ואימי מרגיעה את אחי הקטנים.

עוד מעט, עוד קצת, בקרוב נגאל
לא נפסיק ללכת, לארץ ישראל.

ובלילה תקפו שודדים,
בסכין גם בחרב חדה
במדבר דם אימי, הירח עדי,
ואני מבטיחה לאחי הקטנים.

עוד מעט, עוד קצת, יתגשם החלום
עוד מעט נגיע, לארץ ישראל.

בירח דמותה של אימי,
מביטה בי, אמא אל תיעלמי
לו היתה לצידי, היא היתה יכולה,
לשכנע אותם שאני יהודי.

עוד מעט, עוד קצת, יתגשם החלום
עוד מעט נגיע, לארץ ישראל.

עוד מעט, עוד קצת, להרים עיניים
מאמץ אחרון, לפני ירושלים.

נדבר קצת על השיר:

• מה מתואר בשיר?
• מה לא מוזכר בו?

השיר מתאר את הדרך לארץ ואת הכמיהה אליה אך הוא לא מתאר את ההגעה לארץ!

נבקש מהתלמידים להוסיף בית לשיר (בן 4 שורות, כמו הבתים הקיימים), המתאר את ההגעה של העולים לארץ ישראל/ לירושלים.- אפשר לכתוב גם בזוגות.

לסיום- נזמין את התלמידים לשתף..

פתחנו את השיעור בהתבוננוךת בתמונות של מסע, ניסינו לחשוב מי מאיתנו עבר משהו דומה. ראינו דרך הסיפור שהמסע במדבר והמסע לארץ ישראל כרך בתוכו סכנות והתמודדויות. השווינו את המדבר למסעם של עולי אתיופיה ואף שמענו את אחד השירים שנכתב על אחד המסעות הקשים שעברו. ראינו כי האמונה והבטחון בה’ הם אלה שהובילו את אותם עולים להמשיך בדרכם ולהגיע לארץ.