ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!
האתר בתקופת הרצה וחלק מהתכנים עדין נמצאים רק באתר הישן, מוזמנים לבקר גם שם

מפגשבת- בלק

תצוגת כיתה מלאה
מפגשבת- בלק
לב השיעור
פתיחה
מפגש
סיפור - עם נפלא בחנות הפלאפל
התבוננות
דיון - עמ'י לא מפחד
הפנמה
אסיף
סביב פרשת בלק נעסוק בעם ישראל והשרדותו לאורך השנים.
לב השיעור: מהי נצחיותם של ישראל?
פתיחה: תרגיל תמונות

נפתח בתרגיל קצר. נתלה על קירות הכתה תמונות של חיות טרף שונות: אריה, דוב, זאב, תנין, נשר, נמר, כריש וכו’.. ובנוסף, של כמה חיות עדינות יותר כמו כבשה, איילה או חתלתול.

נזמין את התלמידים להסתובב בכתה ולעמוד ליד התמונה של החיה הכי חזקה.

  • מה גרם לכם לבחור דווקא את החיה הזאת?
  • השיניים שלה?
  • הגודל שלה?
  • הפרצוף המפחיד שהיא עוטה על פניה?

נסכם את דבריהם, ונזמין את התלמידים להקשיב לסיפור שילמד אותנו קצת על חוזק מסוג אחר.

מפגש: סיפור - עם נפלא בחנות הפלאפל

נקרא יחד את הסיפור: עם נפלא בחנות הפלאפל.

נעצור מספר פעמים במהלכו ונשאל את התלמידים אם הם מנחשים מה יקרה עכשיו (כדאי לעצור, למשל, אחרי שדוד שלמה אומר : ” וְכַעֲבֹר שָׁבוּעַ אָסְפוּ אַנְשֵׁי הַגַּן אֶת הַמַּצְלֵמוֹת הַבּוֹדְדוֹת שֶׁעוֹד נִשְׁאֲרוּ שְׁלֵמוֹת כְּדֵי לִצְפּוֹת בַּמִּתְרַחֵשׁ.” ואחרי המשפט: . “אֲבָל מָה הַהֶסְבֵּר לַתּוֹפָעָה הַמּוּזָרָה הַזֹּאת?” קָטַע דּוֹד שְׁלֹמֹה אֶת מַחְשְׁבוֹתַי. “לֹא יוֹדֵעַ”, הֵשַׁבְתִּי. )

 הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב (בַּמִּדְבָּר כ”ג, ט’)
“יֵשׁ לִי מָשָׁל חָדָשׁ בִּשְׁבִילְךָ”, אָמַר לִי דּוֹד שְׁלֹמֹה. דּוֹד שְׁלֹמֹה מְיֻחָד בְּמִינוֹ. יֵשׁ לוֹ אֵין-סוֹף סִפּוּרִים שֶׁהוּא מַמְצִיא מֵרֹאשׁוֹ. הַמְּשֻׁתָּף לְכָל הַסִּפּוּרִים הוּא שֶׁהֵם מוּזָרִים וְדִמְיוֹנִיִּים, אֲבָל תָּמִיד בַּסּוֹף הֵם מְלַמְּדִים עַל מַשֶּׁהוּ רְצִינִי. פַּעַם שָׁמַעְתִּי אֶת אַבָּא אוֹמֵר: “נוּ שְׁלֹמֹה, אוּלַי תִּכְתֹּב סֵפֶר מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה? אֲנִי בָּטוּחַ שֶׁזֶּה יִהְיֶה רַב-מֶכֶר”. לֹא הֵבַנְתִּי לְמָה אַבָּא מִתְכַּוֵּן: אֲנִי מַכִּיר רַב שְׁכוּנָה, רַב קְהִלָּה, רַב עִיר וְגַם רַב רָאשִׁי, אֲבָל מִי זֶה רַב-מֶכֶר? בְּכָל מִקְרֶה, דּוֹד שְׁלֹמֹה הִתְיַחֵס לַהַצָּעָה שֶׁל אַבָּא בִּרְצִינוּת. הוּא הִתְיַשֵּׁב וְכָתַב אֶת כָּל הַמְּשָׁלִים שֶׁלּוֹ בַּמַּחְשֵׁב בְּמֶשֶׁךְ כַּמָּה יָמִים, וְאָז בִּקֵּשׁ שֶׁאַקְשִׁיב לִמְשָׁלָיו הַכְּתוּבִים. הַפַּעַם הַסִּפּוּר הָיָה מְשֻׁנֶּה מִתָּמִיד:
יוֹם אֶחָד כִּנֵּס מַר אֶרְוִין, מְנַהֵל גַּן הַחַיּוֹת הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית, אֶת כָּל צֶוֶת הָעוֹבְדִים, וְהִכְרִיז בְּקוֹל חֲגִיגִי: “אֲנִי רוֹצֶה לַעֲרֹךְ נִסּוּי מְעַנְיֵן, וַאֲנִי מְצַפֶּה מִכֶּם לְשִׁתּוּף פְּעֻלָּה מָלֵא. מָחָר נִפְתַּח אֶת כָּל הַכְּלוּבִים בְּגַן הַחַיּוֹת: אֶת כְּלוּבֵי הָאֲרָיוֹת, הַנְּמֵרִים, חֲזִירֵי הַבָּר, הַגִּ’ירָפוֹת, הָעִזִּים, הַגְּמַלִּים, הַצִּפּוֹרִים….” דּוֹד שְׁלֹמֹה הָיָה יָכוֹל לְהַמְשִׁיךְ לִמְנוֹת אֶת כָּל סוּגֵי הַחַיּוֹת שֶׁנִּבְרְאוּ מִיְּמֵי בְּרֵאשִׁית אִלְמָלֵא עָצַרְתִּי אוֹתוֹ. “נוּ, מָה הַנִּסּוּי?” הָיִיתִי סַקְרָן. דּוֹד שְׁלֹמֹה הִמְשִׁיךְ:
“וּבְכֵן”, אָמַר מַר אֶרְוִין, “כְּבָר דָּאַגְתִּי לְהַתְקִין מַצְלֵמוֹת בְּכָל הַגַּן אֲשֶׁר יְתַעֲדוּ אֶת מַה שֶּׁיִּקְרֶה”. עוֹבְדֵי הַגַּן הַהֲמוּמִים מִלְּאוּ בְּצַיְתָנוּת אַחַר הוֹרָאוֹתָיו שֶׁל הַמְּנַהֵל וְכַעֲבֹר שָׁבוּעַ אָסְפוּ אַנְשֵׁי הַגַּן אֶת הַמַּצְלֵמוֹת הַבּוֹדְדוֹת שֶׁעוֹד נִשְׁאֲרוּ שְׁלֵמוֹת כְּדֵי לִצְפּוֹת בַּמִּתְרַחֵשׁ.
“לֹא צָרִיךְ לִהְיוֹת חָכָם גָּדוֹל כְּדֵי לְנַחֵשׁ מַה קָּרָה”, הִתְעָרַבְתִּי בַּסִּפּוּר, “כָּל הַחַיּוֹת הַטּוֹרְפוֹת אָכְלוּ לְתֵאָבוֹן אֶת הָעִזִּים וְהַכְּבָשִׂים וְאֶת שְׁאַר הַחַיּוֹת הַחַלָּשׁוֹת, וְהִסְתּוֹבְבוּ בַּגַּן בְּאֵין מַפְרִיעַ”.
“לֹא נָכוֹן”, קָרָא הַדּוֹד, “זֶה לֹא מַה שֶּׁקָּרָה. בַּסִּפּוּר שֶׁלִּי כָּל הַחַיּוֹת הַטּוֹרְפוֹת נוֹתְרוּ שְׂרוּעוֹת לְלֹא רוּחַ חַיִּים. לֹא נִשְׁאַר מֵהֶן זֵכֶר. דַּוְקָא הַכְּבָשִׂים הִסְתּוֹבְבוּ לָהֶן בְּבִטְחָה בְּרַחֲבֵי הַגַּן, כַּמָּה מֵהֶן נִפְצְעוּ מְעַט, אַךְ שָׂרְדוּ אֶת הַפְּצִיעָה”.
“וְעַכְשָׁו”, סִכֵּם הַדּוֹד, “אַתָּה מֻזְמָן לְחַפֵּשׂ אֶת הַנִּמְשָׁל. הַתּוֹפָעָה אֲמִתִּית לְגַמְרֵי, וּמִתְרַחֶשֶׁת מוּל עֵינֶיךָ”.
אֲנִי מוֹדֶה שֶׁהַפַּעַם הִצְלִיחַ דּוֹד שְׁלֹמֹה לְסַקְרֵן אוֹתִי. לֹא הָיָה לִי שׁוּם רַעְיוֹן. “תֵּן לִי רֶמֶז”, בִּקַּשְׁתִּי. דּוֹד שְׁלֹמֹה הֵחֵל לָשִׁיר “עַם יִשְׂרָאֵל חַי…” וּלְתוֹפֵף עַל הַשֻּׁלְחָן לְפִי הַקֶּצֶב. “זֶה רֶמֶז עָבֶה”, הוּא אָמַר וְהָלַךְ לַמִּטְבָּח לְהָכִין לְעַצְמוֹ כּוֹס קָפֶה. מִהַרְתִּי אַחֲרָיו. “אַתָּה מִתְכַּוֵּן שֶׁהַכְּבָשִׂים הֵם עַם יִשְׂרָאֵל?” נִסִּיתִי, “וְהַחַיּוֹת הַטּוֹרְפוֹת הֵן הָאִימְפֶּרְיוֹת הַגְּדוֹלוֹת מֵהֶעָבָר כְּמוֹ הַבָּבְלִים וְהָאַשּׁוּרִים שֶׁלֹּא נִשְׁאַר מֵהֶם זֵכֶר?” “בִּינְגּוֹ!” צָהַל הַדּוֹד וְהוֹסִיף: “עַם יִשְׂרָאֵל חַי לַמְרוֹת הַכֹּל. לַמְרוֹת הָרְדִיפוֹת, הָאַנְטִישֵׁמִיּוּת וְשִׂנְאַת הָעַמִּים. לַמְרוֹת אַלְפַּיִם שְׁנוֹת גָּלוּת שֶׁבָּהֶן הָיִינוּ מְנֻתָּקִים מֵאַדְמָתֵנוּ. הַדָּבָר מַפְלִיא עוֹד יוֹתֵר כְּשֶׁמִּתְבּוֹנְנִים בְּאִימְפֶּרְיוֹת עֲנָקִיּוֹת כְּמוֹ יָוָן וְרוֹמָא, שֶׁכַּיּוֹם יָרְדוּ מִגְּדֻלָּתָן וְלֹא נִשְׁאַר לָהֶן דָּבָר מִלְּבַד עֲבָרָן הַמְּפֹאָר”.
בְּאוֹתָם רְגָעִים הִרְגַּשְׁתִּי גֵּאֶה לִהְיוֹת שַׁיָּךְ לְעַם מְיֻחָד שֶׁכָּזֶה. “אֲבָל מָה הַהֶסְבֵּר לַתּוֹפָעָה הַמּוּזָרָה הַזֹּאת?” קָטַע דּוֹד שְׁלֹמֹה אֶת מַחְשְׁבוֹתַי. “לֹא יוֹדֵעַ”, הֵשַׁבְתִּי.
“בְּפָרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ שֶׁלָּנוּ תִּמְצָא אֶת אַחַד הַהֶסְבֵּרִים לַתּוֹפָעָה הַפִּלְאִית. לֵךְ הַבַּיְתָה, חֲקֹר, וְאֵלַי חֲזֹר”, פָּקַד הַדּוֹד.
בַּדֶּרֶךְ עָלְתָה בִּי מַחְשָׁבָה: ‘אֶשְׁאַל אֶת עַם יִשְׂרָאֵל’. נִכְנַסְתִּי לַחֲנוּת הַפָלָאפֶל הַשְּׁכוּנָתִית, ‘עַם יִשְׂרָאֵל נִמְצָא כָּאן’, חָשַׁבְתִּי. אָזַרְתִּי אֹמֶץ וּפָנִיתִי לְמוֹטִי הַמּוֹכֵר: “יֵשׁ לִי בְּעָיָה. אַתָּה מוּכָן לַעֲזֹר לִי?” “כֵּן, בֶּטַח, אַתָּה רוֹצֶה מְנַת פָלָאפֶל וּבֶטַח שָׁכַחְתָּ תָּ’אַרְנָק. לֹא נוֹרָא, בּוֹא אֲנִי אָכִין לְךָ…”
“תּוֹדָה רַבָּה, אֲנִי לֹא רָעֵב. רַק רָצִיתִי לִשְׁאֹל: אֵיךְ יִתָּכֵן שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל חַי וְקַיָּם לַמְרוֹת כָּל מַה שֶּׁעָבַרְנוּ, בְּעוֹד שֶׁמֵּעַמִּים חֲזָקִים מֵאִתָּנוּ לֹא נִשְׁאַר זֵכֶר?” “וָואלָה, שְׁאֵלָה מְעַנְיֶנֶת”. מוֹטִי הִסְתּוֹבֵב אֶל תּוֹךְ הַחֲנוּת וְצָעַק: “מִישֶׁהוּ יָכוֹל לַעֲנוֹת כָּאן לַחֲמוּדִי הַזֶּה? הוּא שׁוֹאֵל אֵיךְ זֶה שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל חַי, בְּעוֹד כָּל שְׁאַר הָאֻמּוֹת…”
אִישׁ מְבֻגָּר עִם כִּפָּה גְּדוֹלָה נִגֵּב אֶת הַזָּקָן בְּמַפִּית וְקָרָא: “נוּ, זֶה בִּגְלַל שֶׁהקב”ה, שֶׁהוּא הַנֶּצַח, כָּרַת אִתָּנוּ בְּרִית. עַם שֶׁל הַנֶּצַח – מֻכְרָח לִחְיוֹת לָנֶצַח”. כָּל הַסּוֹעֲדִים מָחֲאוּ לוֹ כַּפַּיִם, וְאָז קָמָה אִשָּׁה אַחַת וְאָמְרָה בְּמִבְטָא רוּסִי: “אִמָּא שֶׁלִּי לִהְיוֹת יְהוּדִיָּה וְסָבְתָא שֶׁלִּי לִהְיוֹת יְהוּדִיָּה וְסָבְתָא שֶׁלָּהּ לִהְיוֹת יְהוּדִיָּה. אַתָּה לְהָבִין יֶלֶד חָמוּד? שָׁמַרְנוּ עַל עַצְמֵנוּ לִהְיוֹת יְהוּדִים וְלֹא לְהִתְחַתֵּן עִם הַגּוֹיִים”. כָּל הַסּוֹעֲדִים קָמוּ וּמָחֲאוּ גַּם לָהּ כַּפַּיִם. הָאִישׁ הַמְּבֻגָּר עִם הַכִּפָּה הַגְּדוֹלָה חִזֵּק אֶת דְּבָרֶיהָ: “מַה שֶּׁאַתְּ אוֹמֶרֶת כָּתוּב בְּפָרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ שֶׁלָּנוּ: ‘הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב’. בִּלְעָם הָרָשָׁע אָמַר אֶת זֶה וְהוּא צָדַק בְּהֶחְלֵט. אַחַת מִן הַבְּרָכוֹת שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל הִיא שֶׁהוּא נוֹתָר לְבַד וְלֹא מִתְעָרֵב בַּגּוֹיִים”. שׁוּב נִשְׁמְעוּ מְחִיאוֹת כַּפַּיִם בַּקָּהָל, וְאָז קָמָה עוֹד אִשָּׁה וְאָמְרָה בְּטוֹן רִשְׁמִי: “שָׁמַרְנוּ עַל הַתּוֹרָה וְהַתּוֹרָה שָׁמְרָה עָלֵינוּ – מֵעוֹלָם לֹא שָׁכַחְנוּ שֶׁאָנוּ יְהוּדִים וּמְקוֹמֵנוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל”. גַּם הִיא זָכְתָה לִמְחִיאוֹת כַּפַּיִם… לְאַט לְאַט הִתְאַסְּפוּ עוֹד אֲנָשִׁים וְהִתְעַנְיְנוּ בַּנֶּאֱמָר, נָתְנוּ דֻּגְמָאוֹת וְשָׁאֲלוּ שְׁאֵלוֹת. מוֹטִי נִרְאָה מְאֻשָּׁר שֶׁכָּל הַדְּבָרִים הַחֲשׁוּבִים נֶאֱמָרִים בַּחֲנוּת הַפָלָאפֶל שֶׁלּוֹ וּמָחָה דִּמְעָה שֶׁל הִתְרַגְּשׁוּת.
“וְלִי יֵשׁ עוֹד תְּשׁוּבָה”, הוֹסַפְתִּי אַחֲרֵי שֶׁכֻּלָּם סִיְּמוּ, “עַם יִשְׂרָאֵל חַי כִּי יֵשׁ בּוֹ אֲנָשִׁים נִפְלָאִים כְּמוֹכֶם. תּוֹדָה רַבָּה לָכֶם, לָמַדְתִּי דְּבָרִים חֲשׁוּבִים”. מְחִיאוֹת הַכַּפַּיִם הַפַּעַם הָיוּ סוֹעֲרוֹת מִתָּמִיד. חָמוּשׁ בִּתְשׁוּבוֹת לָרֹב חָזַרְתִּי אֶל דּוֹד שְׁלֹמֹה, וְיָדַעְתִּי: עַם יִשְׂרָאֵל חַי.
התבוננות: דיון - עמ'י לא מפחד

לאחר הסיפור נשאל:

  • למה נמשלו הכבשים ושאר האומות בסיפור?
  • מהי הברית שכרת איתנו הקב’ה?

נכתוב על הלוח את המילים:

‘עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה’.
  • מה שומר על עמ’י?
  • איזו הבטחה ניתנה להם שמלווה אותם לאורך הדורות?
  • איפה אנחנו רואים את זה גם בחיים שלנו?

נסכם: ברית כרותה בין עמ’י והקב’ה. ברית שמתחדשת במהלך הדורות בהרבה צמתים בהם חוטאים ישראל וחוזרים בתשובה והקב’ה מחזק את הברית שלעולם יישאר איתם וישמור עליהם מכל משמר ובלבד שיקיימו את תורת ה’ ומצוותיו.

הפנמה: משימת כתיבה - סיפור אישי

נזמין את התלמידים לחשוב על מישהו בסביבתם הקרובה (משפחה/שכנים /חברים) שיש לו סיפור חיים שמתקשר לדברים שעלו בסיפור. עולה חדש, איש שנלחם באחת ממלחמות ישראל, משפחה שאבותיה היו חלוצים, ניצול שואה, ועוד ועוד) נבקש מכל תלמיד לחשוב על חמש שאלות שהיה רוצה לשאול אותו על סיפורו האישי.

נקדיש לכך זמן כתיבה בכתה, ונעבור בין התלמידים לעזור להם בבחירת הדמות, ובמחשבה על שאלות עבורה. (הדמות צריכה להיות דמות שעודנה בחיים, ושניתן די בקלות ליצור עמה קשר).

נערוך סבב בין התלמידים שיספרו מי היא הדמות אותה בחרו, וישתפו בשאלה אחת שרצו לשאול אותה.

בתום הסבב נסכם את הדברים ונאמר שיש סביבנו אנשים שחוו קשיים עצומים וצלחו אותם ב”ה, וכדאי מאד לדבר איתם ולשמוע באיזה אופן ובזכות מה הם זכו לכך, ובלל, לשמוע את סיפורם.

נזכיר את תרגיל בחירת החיות בתחילת השיעור, ונשאל את התלמידים אם היו מעדיפים לבחור חיה אחרת, בעקבות הסיפור.

 

נשלח את התלמידים עם משימה הביתה, לקיים בפועל את הראיון שאת שאלותיו חברו בכתה, ולשוב בשיעור הבא עם הסיפור כפי ששמעו אותו מהדמות שבחרו. נדגיש, כי כמו הילד בסיפור שקראנו, גם אנחנו מחפשים לגלות מה הסוד, ומה שמר עלינו כעם וכיחידים מול כל הסכנות המפחידות שארבו לנו.

 

אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של לב לדעת לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.

אני מעוניין להירשם לאתר
אשמח לקבל פרסומים וניוזלטרים של לב לדעת

היו הראשונים להוסיף תגובה בנושא

ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!