ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!
האתר בתקופת הרצה וחלק מהתכנים עדין נמצאים רק באתר הישן, מוזמנים לבקר גם שם
נשמר באזור האישי

מפגשבת בְּהַר-בְּחֻקֹּתַי

תצוגת כיתה מלאה
מפגשבת בְּהַר-בְּחֻקֹּתַי
לב השיעור
פתיחה
מפגש
סיפור - לְמִי שַׁיֶּכֶת מְכוֹנַת הַפּוֹפְּקוֹרְן?
התבוננות
הפנמה
אסיף
נכיר את מצוות השמיטה, נחוש את הקושי הגדול בשמירה עליה ונבין כיצד בכל זאת טוב ונכון לקיימה.
לב השיעור: שמיטה - קל או קשה לקיים?
פתיחה: דיון - רכוש

נבקש מכל התלמידים להביא לנו את אחד החפצים שיש להם (קלמר, ילקוט, כלי כתיבה שהוא אוהב) ולהניח על שולחן המורה. נודיע לכולם שחפץ זה עומד להיות של כולם למשך שבוע. נשאל:

  • למי החלטה זו מפריעה ומדוע?
  • איך ההרגשה כשלוקחים את הרכוש שלך ונותנים אותו לכולם?
  • איזו מצווה מעשה זה מזכיר לכם?

מצוות השמיטה דומה למעשה זה שעשינו. כל 7 שנים, רכש השדה שלנו כבר לא שלנו והוא הפקר לכולם. כל אחד יכול לבוא ולקחת ממנו בלי לבקש רשות.

מפגש: סיפור - לְמִי שַׁיֶּכֶת מְכוֹנַת הַפּוֹפְּקוֹרְן?

נקרא יחד את הסיפור: לְמִי שַׁיֶּכֶת מְכוֹנַת הַפּוֹפְּקוֹרְן?

וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה’ (ויקרא כ”ה, ב’)
“הִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִזְרֹק אֶת גַּלְעִין הַתַּפּוּחַ לַפַּח”, קָרְאָה דּוֹדָה חַנָּה לְעֶבְרִי וְהִצְבִּיעָה עַל פַּח קָטָן וְצִבְעוֹנִי שֶׁעָלָיו כָּתוּב בִּכְתָב בּוֹלֵט: שְׁמִטָּה. “הַפֵּרוֹת קְדוֹשִׁים בִּקְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית”, הוֹסִיפָה.
“אֲנִי בִּכְלָל לֹא מֵבִין אֶת כָּל הַקֶּטַע הַזֶּה שֶׁל הַשְּׁמִטָּה”, אָמַרְתִּי, “יֵשׁ לָכֶם כֶּרֶם עֲנָבִים שׁוֹפֵעַ וְכָעֵת הוּא עָלוּל לְהִנָּזֵק. חוּץ מִזֶּה שֶׁכָּל הַמּוֹשָׁב נִכְנָס לַכֶּרֶם וּבוֹצֵר עֲנָבִים בְּחִנָּם”. דּוֹדָה חַנָּה הִסְבִּירָה שֶׁהַשְּׁמִטָּה מְלַמֶּדֶת אוֹתָנוּ שֶׁהָאָרֶץ שֶׁל ה’. אֲבָל אֲנִי הוֹסַפְתִּי לְהַקְשׁוֹת: “הֲרֵי בָּרוּר גַּם בְּלִי הַשְּׁמִטָּה שֶׁהָאָרֶץ שֶׁל ה’. כָּל תִּינוֹק מֵבִין אֶת זֶה, אָז מַה כָּל הָעִנְיָן?”
  • אם ברור לנו שהארץ שייכת לה’, מדוע באמת, אנו צריכים את מצות השמיטה?

נאזין לתשובות השונות ונרשום אותן בקצרה על הלוח.
נמשיך לקרוא:

דּוֹד חֶזִי שָׁהָה כָּל אוֹתוֹ זְמַן בַּמִּטְבָּח וְהֶאֱזִין לַשִּׂיחָה אֲבָל בָּחַר שֶׁלֹּא לְהִתְעָרֵב. לְפֶתַע הוֹצִיא מֵאַחַד הָאֲרוֹנוֹת מְכוֹנַת פּוֹפְּקוֹרְן יְפֵיפִיָּה וְהֵחֵל בַּמְּלָאכָה: הוּא הִכְנִיס כַּמּוּת מְדוּדָה שֶׁל גַּרְעִינֵי תִּירָס, הוֹסִיף מְעַט שֶׁמֶן וְלָחַץ עַל כַּפְתּוֹר הַהַפְעָלָה. תּוֹךְ שְׁתֵּי דַּקּוֹת וָחֵצִי עָמְדָה עַל הַשֻּׁלְחָן קַעֲרַת פּוֹפְּקוֹרְן רֵיחָנִית. דּוֹד חֶזִי הִבְחִין בְּהִתְלַהֲבוּתִי וְסִפֵּר שֶׁקִּבֵּל אֶת הַמְּכוֹנָה מֵחָבֵר שֶׁגָּר בְּאָמֶרִיקָה, אֲבָל הֵם כִּמְעַט לֹא מִשְׁתַּמְּשִׁים בָּהּ. “רַק לִכְבוֹדְךָ הוֹצֵאתִי אֶת הַמְּכוֹנָה”, אָמַר. הוּא הִתְבּוֹנֵן כֵּיצַד אֲנִי בּוֹלֵעַ אֶת הַפּוֹפְּקוֹרְן בַּהֲנָאָה וְאָז הִצִּיעַ: “אַתָּה רוֹצֶה אוֹתָהּ בְּמַתָּנָה?” כִּמְעַט נֶחְנַקְתִּי מֵרֹב הִתְרַגְּשׁוּת. “בֶּטַח שֶׁאֲנִי רוֹצֶה!” הִתְלַהַבְתִּי. “בְּסֵדֶר”, אָמַר דּוֹד חֶזִי, “אֲבָל בִּתְנַאי שֶׁתַּחְזִיר לִי אוֹתָהּ כְּשֶׁאֲבַקֵּשׁ מִמְּךָ”. “בָּרוּר”, עָנִיתִי, וּלְשִׂמְחָתִי לֹא הָיָה גְּבוּל.
מֵאָז שֶׁקִּבַּלְתִּי אֶת הַמְּכוֹנָה הִשְׁתַּנּוּ חַיַּי לְהַפְלִיא. בַּהַתְחָלָה הִזְמַנְתִּי הַבַּיְתָה חֲבֵרִים לִמְסִבַּת פּוֹפְּקוֹרְן. הֵם כָּל כָּךְ הִתְפַּעֲלוּ… אַחַר כָּךְ צָץ לִי רַעְיוֹן: אֲנִי יָכוֹל לִמְכֹּר אֶת הַפּוֹפְּקוֹרְן וּלְהַרְוִיחַ הֲמוֹן כֶּסֶף! חִשַּׁבְתִּי שֶׁשַּׂקִּית אַחַת שֶׁל גַּרְעִינֵי תִּירָס יְכוֹלָה לְהָנִיב כַּמּוּת מְכֻבֶּדֶת שֶׁל פּוֹפְּקוֹרְן, כָּךְ שֶׁהִרְוַחְתִּי פִּי כַּמָּה מֵהַסְּכוּם שֶׁהִשְׁקַעְתִּי. הָיִיתִי מַגִּיעַ עִם הַמְּכוֹנָה בִּמְסִבּוֹת כִּתָּתִיּוֹת וּבְאֵרוּעִים שֶׁל בֵּית הַסֵּפֶר, וּבְיִחוּד בִּזְמַן הַקְרָנַת סְרָטִים, מַפְעִיל אֶת הַמְּכוֹנָה וּמְמַלֵּא אֶת הָאֲוִיר בְּרֵיחַ מְגָרֶה. כֻּלָּם קָנוּ וְהוֹדוּ שֶׁהַפּוֹפְּקוֹרְן שֶׁלִּי טָעִים לְהַפְלִיא! כָּל כָּךְ נִקְשַׁרְתִּי לַמְּכוֹנָה שֶׁלִּי… אַחֲרֵי כָּל שִׁמּוּשׁ נִקִּיתִי אֶת הַחֲלָקִים שֶׁלָּהּ הֵיטֵב וְשָׁמַרְתִּי עָלֶיהָ מִכָּל מִשְׁמָר.
כַּעֲבֹר חָדְשַׁיִם הִגִּיעַ דּוֹד חֶזִי לְבִקּוּר.”אֲנִי רוֹאֶה שֶׁאַתָּה נֶהֱנֶה מֵהַמְּכוֹנָה”, אָמַר. “כֵּן”, עָנִיתִי וְהִתְכּוֹנַנְתִּי לַחְזֹר לְעִסּוּקַי. “הָאֱמֶת הִיא שֶׁבָּאתִי לְבַקֵּשׁ אוֹתָהּ בַּחֲזָרָה”, אָמַר וְהִתְבּוֹנֵן בִּי. “זוֹכֵר אֶת הַתְּנַאי שֶׁלִּי?” מַחְשָׁבוֹת הֵחֵלּוּ לְהִתְרוֹצֵץ בְּמוֹחִי: ‘זוֹ הַמְּכוֹנָה שֶׁלִּי, אֲנִי קָשׁוּר אֵלֶיהָ! אֵיךְ אֲנִי יָכוֹל לְהַחְזִיר אוֹתָהּ?’ כְּשֶׁדּוֹד חֶזִי אָמַר שֶׁיִּתֵּן לִי אֶת הַמְּכוֹנָה בִּתְנַאי שֶׁאַחְזִיר לוֹ כְּשֶׁיְּבַקֵּשׁ, לֹא דִּמְיַנְתִּי שֶׁזֶּה יִהְיֶה כָּל כָּךְ קָשֶׁה, הֶחְזַקְתִּי אֶת הַמְּכוֹנָה בְּיַד רוֹעֶדֶת וְהִתְאַפַּקְתִּי לֹא לִבְכּוֹת. אֵיךְ נָתַתִּי לְעַצְמִי לַחְשֹׁב שֶׁהַמְּכוֹנָה שֶׁלִּי לָנֶצַח? אֵיךְ שָׁכַחְתִּי אֶת הַתְּנַאי שֶׁל דּוֹד חֶזִי? יִסַּרְתִּי אֶת עַצְמִי. דּוֹד חֶזִי הִבִּיט בִּי וְחִיֵּךְ חִיּוּךְ לֹא מֻסְבָּר. “אֲנִי צָרִיךְ אוֹתָהּ. זֶה בְּסֵדֶר?” שָׁאַל. “כֵּן, בֶּטַח, זוֹ הַמְּכוֹנָה שֶׁלְּךָ, תּוֹדָה רַבָּה לְךָ עַל הַחָדְשַׁיִם שֶׁנָּתַתָּ לִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ”. הוֹשַׁטְתִּי לוֹ אֶת מְכוֹנַת הַפּוֹפְּקוֹרְן.
דּוֹד חֶזִי הִתְבּוֹנֵן בִּי אֲרֻכּוֹת וְאָמַר: “אַתָּה מַרְשֶׁה לִי ‘לַחֲפֹר’ לְךָ קְצָת? אַתָּה יוֹדֵעַ, אָסוּר לַחֲפֹר בִּשְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בָּאֲדָמָה… אָז אֲנִי אֶחֱפֹר לְךָ קְצָת בָּרֹאשׁ…” הוּא צָחַק מֵהַבְּדִיחָה שֶׁל עַצְמוֹ וְהִמְשִׁיךְ: “כָּל זְמַן שֶׁהַמְּכוֹנָה הָיְתָה בִּרְשׁוּתְךָ הִרְגַּשְׁתָּ שֶׁהִיא שֶׁלְּךָ, אֲבָל רַק בָּרֶגַע שֶׁבִּקַּשְׁתִּי אוֹתָהּ בַּחֲזָרָה הִפְנַמְתָּ שֶׁהַמְּכוֹנָה הַזֹּאת בְּעֶצֶם שֶׁלִּי, וַאֲפִלּוּ הוֹדֵיתָ לִי עַל כָּךְ. הֲלֹא כֵן?” נִסִּיתִי לְהָבִין לְמַה דּוֹד חֶזִי רוֹמֵז וְהוּא הִמְשִׁיךְ:
“בְּפָרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ, פָּרָשַׁת בְּהַר, הַתּוֹרָה מְצַוָּה עַל הַשְּׁמִטָּה: לֹא לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה, וּלְהַפְקִיר אֶת הַתְּבוּאָה וְהַפֵּרוֹת. טַעַם הַמִּצְוָה הוּא ‘כִּי לִי הָאָרֶץ’ – אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְיֻחֶדֶת מִכָּל הָאֲרָצוֹת שֶׁבָּעוֹלָם. הִיא אֶרֶץ שֶׁל הקב”ה. בְּכָל הָאֲרָצוֹת אָדָם קוֹנֶה קַרְקַע וְהִיא שֶׁלּוֹ לָנֶצַח, אַךְ קַרְקַע בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שַׁיֶּכֶת לַקב”ה. הוּא אָמְנָם נוֹתֵן לָנוּ לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה וּלְהַרְוִיחַ מִמֶּנָּה, אַךְ בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית אָנוּ מְצֻוִּים: ‘וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה”. עָלֵינוּ לִשְׁמֹט אֶת הַקַּרְקַע וּלְהַפְקִיר אֶת הַפֵּרוֹת. נָכוֹן שֶׁכָּל תִּינוֹק יוֹדֵעַ שֶׁהָאָרֶץ שַׁיֶּכֶת לַקב”ה, אֲבָל עַד שֶׁלֹּא נַחְזִיר אוֹתָהּ כְּפִי שֶׁצִּוָּה ה’, לֹא נַפְנִים זֹאת וְלֹא נוֹדֶה עַל כָּךְ”.
 “גַּם לְךָ קָשֶׁה לְהַחְזִיר אֶת הָאֲדָמָה?” שָׁאַלְתִּי. “כֵּן”, עָנָה דּוֹד חֶזִי. “אֲנִי רָגִיל לָעֲבוֹדָה וְשָׂמֵחַ בָּהּ. אֲנִי גַּם קְצָת דּוֹאֵג לַכֶּרֶם, אֲבָל אֲנִי מַאֲמִין שֶׁזֶּה לְטוֹבָה וּשְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָם נִזּוֹקִים. הָאָרֶץ הִיא שֶׁל ה’ וְכָךְ הוּא צִוָּה. חוּץ מִזֶּה, בִּשְׁנַת הַשְּׁמִטָּה אֲנִי לוֹמֵד יוֹתֵר תּוֹרָה”.
“אוּלַי גַּם אֶצְלִי זֶה לְטוֹבָה. מֵאָז מְכוֹנַת הַפּוֹפְּקוֹרְן הָרֹאשׁ שֶׁלִּי בָּרַח קְצָת מֵהַלִּמּוּדִים”, אָמַרְתִּי.
“אֲנִי מְקַוֶּה שֶׁתִּתְחַזֵּק בַּלִּמּוּדִים בְּכָל מִקְרֶה”, אָמַר דּוֹד חֶזִי, “כִּי אֲנִי מִתְכַּוֵּן לָתֵת לְךָ בְּמַתָּנָה גְּמוּרָה אֶת מְכוֹנַת הַפּוֹפְּקוֹרְן. אַחֲרֵי הַכֹּל, מְכוֹנַת הַפּוֹפְּקוֹרְן הִיא לֹא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי לֹא הקב”ה…” חֶזִי צָחַק מֵהַבְּדִיחָה שֶׁלּוֹ, וְהַפַּעַם גַּם אֲנִי הִצְטָרַפְתִּי לַצְּחוֹק…

ראינו, איך דוד חזי הדגים לילד כל כך יפה, את התחושה של חקלאי שצריך לשמוט את עבודת האדמה בשנת השמיטה. הוא מספר שזה אכן קשה אך הוא מאמין שהארץ היא של ה’ ורוצה לשמור את מצות השמיטה.

ננסה לדמיין:

  • כיצד היינו  מרגישים כחקלאים ביחס לאדמה שלנו, אם לא היתה לנו מצות השמיטה?

המחשבה העומדת מאחורי מצוות השמיטה היא שללא מצווה זו היינו שוכחים את ה’! לא היינו מרגישים שהארץ שלו, והוא זה שנתן לנו אותה.

נסכם: מצוות השמיטה, היא מצווה שלא קל לכל החקלאים לשמור עליה, כי היא מעמידה אותנו במבחן: האם אנו זוכרים למי שייכת הארץ ומוכנים להשיב אותה למי שנתן לנו אותה לשנה אחת או לא. השמיטה נוגעת לא רק לחקלאים אלא גם אלינו כמי שנהנים מהיבול שמגדלים החקלאים. גם כשאנו קונים פירות וירקות בשנת השמיטה, נתאמץ לקנות מחקלאים ששומרים על מצות השמיטה.

התבוננות: דיון - שמיטה בחיינו

ננסה להזכר עם התלמידים:

  • מתי לאחרונה קיימנו את מצוות השמיטה ומה היו ההשלכות שלה בחייהם. (מאכלים הקדושים בקדושת שביעית, קניית ירקות ופירות בחנות מיוחדת וכדו’)
  • אילו מצוות נוספות אתם מכירים שמטרתן להזכיר לנו כי ה’ הוא שמעניק לנו את השפע שיש לנו?

ניתן דוגמאות ונכתוב אותן עלהלוח: ביכורים, הפרשת חלה,מעשרות, פאה ועוד. גם מצוות שבת- דומה למצוות השמיטה. לאחר ששת ימי מעשה,אנו נחים כמו שה’ לאחר בריאת העולם.מנוחה זו, היא כדי לזכור שה’ ברא הכל.

 

הפנמה: יצירה - שיווק

נבקש מהתלמידים לחשוב על פרסומת שתוכל לעודד אנשים לקנות מחנויות ששומרות על הלכות שמיטה. ניתן להפיק פרסומת שמוצגת בקטע דרמה קצר, שלט פרסומת כתוב או מצויר.
אפשר להיעזר במשפטים שכתבנו בתחילת השיעור על הלוח.

בשנת לימודים שחלה בשנת השמיטה, ניתן להכין עם התלמידים פח שמיטה לכיתה או לבית.

נסכם: לא מספיק לדעת שה’ הוא בעל הארץ, אלא- עלינו גם לעשות מעשה שיביע את האמונה הזו, אחרת אנחנו עלולים לשכוח זאת ולהתרחק מה’.

אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של לב לדעת לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.

אני מעוניין להירשם לאתר
אשמח לקבל פרסומים וניוזלטרים של לב לדעת

היו הראשונים להוסיף תגובה בנושא

ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!