נכתוב על הלוח את צמד המילים חשבון נפש ונבקש מהתלמידים להגיד מה עולה להם סביב מילים אלה.

נכתוב את תשובותיהם שיעלו.

נסביר כי חשבון נפש הוא מעין ‘בדיקה עצמית’ ובירור עצמי האם אני שמח במעשיי, מה עלי לתקן ובמה אני רוצה להשתפר ולהתקדם.

נקרא יחד סיפור:

לפני הרבה שנים, כשהייתי בצבא, נאלצתי לנסוע לירושלים כדי לעשות טיפול שיניים. השן כאבה לי מאוד ולא הייתי מסוגלת לחכות עוד יום אחד כדי לטפל בה. כשכמעט הגעתי עם אוטובוס מהדרום עד ירושלים, ראיתי שכבר מאוד מאוחר. אם אאחר למרפאת השיניים הם לא יקבלו אותי, ואצטרך לקבוע תור מחדש לעוד שבוע-שבועיים, ולא אוכל להחזיק מעמד זמן רב כל-כך עד הטיפול. לכן, ברגע שהגעתי לתחנה המרכזית תפסתי אוטובוס למרכז העיר, שם הייתה המרפאה. הגעתי למרכז העיר שתי דקות לפני זמן התור שלי, והייתי צריכה לצעוד ברגל עוד כמה דקות. הייתי מאוד לחוצה ומודאגת, פחדתי שאפספס את התור שלי ושאצטרך לחזור לצבא עם כאב שיניים ובלי טיפול. הגעתי למעבר חצייה ענקי, שם הרמזור האדום נמשך זמן רב, והרגשתי איך אני מתחילה להזיע. בינתיים הגיעה לכיווני אישה קשישה, נמוכה מאוד ורזה. היא סחבה שקיות כבדות, שלוש בכל יד, גבה היה כפוף מעט, פניה מקומטים וידיה רעדו ברטט, אולי בגלל הכובד ואולי רק בגלל הזיקנה. לשניה אחת חשבתי לגשת ולעזור לה עם השקיות אבל באות רגע ממש הרמזור התחלף, ומרוב שמיהרתי והייתי לחוצה, פשוט רצתי לצד השני של הכביש ושכחתי לגמרי מהאישה.

הגעתי למרפאת השיניים, מתנשפת ומתנשמת, ולשמחתי הרבה בקבלה אמרו לי שייקח עוד כמה דקות עד שנתחיל. “שבי לך, תשתי משהו, ונקרא לך עוד מעט”. הלכתי לשטוף פנים והתיישבתי בחדר ההמתנה. בזמן שהמתנתי, הרגשתי משהו כבד על ליבי. כאילו שיש משהו לא טוב שאני לא זוכרת. ואז קראו לי לתור, ובזמן שרופא השיניים עשה סתימה בשן שלי, פתאום נזכרתי בדבר שהכביד על ליבי: האישה הזקנה שסחבה את השקיות הכבדות לגמרי לבדה. הרגשתי איך הלב שלי מתמלא בחרטה, וכל מה שרציתי היה לרוץ בחזרה למעבר החצייה הענקי ולמצוא שם את האישה הזקנה, לקחת ממנה את השקיות עד לבית שלה. אבל, לצערי הרב, לא יכולתי לקום פתאום באמצע טיפול השיניים, נאלצתי לשכב על כיסא הטיפולים ולחכות לסיום הטיפול. “כמה חבל שמיהרתי כל כך”, חשבתי לעצמי, “בעצם, בסוף היה לי מספיק זמן כדי לעזור לאישה המסכנה הזאת”. ואז החלטתי- ברגע שיסתיים הטיפול, לא אתמהמה אפילו לרגע אחד, אני ארוץ מיד בחזרה לרמזור ואבדוק אם עוד יש מה שאוכל לעשות למען האישה. כשרופא השיניים הרים את הכיסא שלי, רצתי מיד בלי לומר מילה, מחוץ לדלת המרפאה, ולא הפסקתי לרוץ עד שהגעתי לרמזור שבמעבר החצייה הענקי. חיפשתי את האישה בכל אחד מהמדרכות, אבל לא ראיתי אותה. חציתי את הכביש ארבע פעמים ובכל פעם התקדמתי לכיוון אחר כדי למצוא את האישה עם השקיות, אבל לא ראיתיה. באיזשהו שלב התיישבתי על סף המדרכה בעצב. ‘חבל כל כך, שלא עשיתי מעשה טוב באותו רגע… מי יודע איפה נמצאת אותה אישה עכשיו, ואם היא מסתדרת.’ הייתי שקועה במחשבות עצובות, על כל הפעמים שיכולתי לעזור לאנשים ולא עשיתי זאת, עד שלא שמתי לב לאדם הזקן שנעמד ממש מאחורי, עד שהוא אמר לי: “הכל בסדר, עטרת? את נראית מאוד מוטרדת”. הסתובבתי לאחור וראיתי איש זקן מאוד, אבל הוא לא היה נראה זקן כמו האישה ממקודם. הוא היה זקוף קומה, שערו וזקנו היו כסופים, עיניו הטובות היו כחולות כמו השמיים והחיוך שלו אמר שלווה. “אני באמת מוטרדת”, אמרתי לאיש, “בגלל שעשיתי דבר שאני מתחרטת עליו. בעצם לא עשיתי דבר שאני מתחרטת עליו, כי לא עשיתי מה שהייתי צריכה, אתה מבין?… רגע..” פתאום עצרתי, “איך ידעת שקוראים לי עטרת? אני מכירה אותך?” הוא חייך חיוך רחב, ואמר “יכול להיות, אבל אם את מספרת לי על כך שאת מתחרטת, אני בטוח שהגעתי לכאן כדי לעזור לך. קוראים לי אלי, ועכשיו, ספרי לי בבקשה מה קרה”. בהתחלה לא ידעתי אם לספר לאיש הזה או להסתלק משם, אבל העיניים הטובות שלו נתנו לי תחושה שזה יהיה כדאי. אז סיפרתי לו כל מה שקרה לי באותו היום עם הזקנה והשקיות. אלי שאל בקולו השליו “את מתחרטת על שלא עזרת לאישה הזקנה?” “כן”, עניתי לו. “ואם היית יכולה לחזור אחורה בזמן, היית עושה זאת, כדי לתקן את מה שאת רוצה?”הוא שאל,  “הייתי עושה את זה בשמחה, אבל מה זה משנה,” אמרתי, “ממילא זה לא אפשרי”… ואז אלי הזקן, חייך חיוך עוד יותר רחב ואמר “אני שמח לגלות לך שזה דווקא כן אפשרי. אם את רוצה, כמובן”.  לא הבנתי על מה הוא מדבר, אז הוא מייד הסביר, “את מבינה, עטרת, יש לי כאן נגרייה משלי בסמטה ממול. ובנגרייה הזו יש לי שולחן שנראה פשוט למדי. אבל, למעשה, זהו לא שולחן רגיל ככל השולחנות. מדובר במכונת זמן אמיתית.” חיכיתי שהזקן יפרוץ בצחוק, כי באמת הייתי בטוחה שהוא צוחק עלי, וכשהוא נשאר רציני, פרצתי אני בצחוק. אלי נשאר לעמוד שם, עם חיוך שלו ורציני. הבנתי שהוא לא באמת מנסה להצחיק אותי, אבל עוד לא הבנתי מה הוא מנסה לומר לי. “דעי לך, עטרת, שישנם מעט מאוד בני אדם שאני מספר להם על המכונה המיוחדת שלי, ואפילו פחות בני אדם שאני מרשה להם להיכנס אליה. הסיבה שסיפרתי לך עליה היא החרטה הגדולה שראיתי בעינייך. אני מזהה חרטות מרחוק, נהייתי מומחה לחרטה, ורק מי שבאמת מתחרט על מעשיו רשאי להשתמש במכונת הזמן המופלאה שלי.” הייתי מאוד מבולבלת ממה שאלי סיפר לי. מצד אחד לא הכרתי אותו, ולפי מה שאני יודעת אין כזה דבר בעולם ‘מכונת זמן’. מצד שני, לאיש הזה היו עיניים מאירות וטובות, והוא גם ידע איך קוראים לי. הסקרנות שלי הכריעה, והחלטתי שאני רוצה ללכת לראות את מכונת הזמן בנגרייה של אלי. הלכנו לכיוון הנגריה, ובדרך אלי אמר “אני חייב להזהיר אותך בשני אזהרות; דבר ראשון, המכונה הזו נראית כמו שולחן פשוט כמו שאני מכין לבתי ספר. זה פטנט מיוחד, כדי שלא יגנבו לי אותה, היא מכונה נדירה מאוד. והדבר השני הוא שמותר להשתמש במכונה רק לצורך תיקון מעשים, ולא לשם הנאה”. הגענו לנגרייה של אלי, בתוכה עבדו איש ואישה. “זה הבן שלי ואישתו, הם עובדים איתי בנגריה מאז שהם ילדים”. ולאנשים אמר “ילדים, תכירו, זאת עטרת, והבאתי אותה כדי לחזור אחורה בזמן”. הילדים שלו, שהיו כבר אבא ואמא בעצמם חייכו אלי בחיבה ואמרו “זכית! לא כל יום אבא מביא לכאן אנשים”. הלב שלי פעם בחזקה. ייתכן שזה באמת אפשרי? “הנה היא כאן, בואי תראי”, קרא לי אלי. הוא הצביע לכיוון קופסא גדולה מכוסה במפת קטיפה ירוקה. הוא הסיר את המפה ואני התאכזבתי מאוד; “זה לא מכונת זמן, אלי, זה סתם שולחן של בית ספר! לי היה שולחן בדיוק כזה בבית הספר!” אלי חייך אלי. “את רוצה לנסות אותה?” “מה יש לי לנסות?” כעסתי, “אני לא אוהבת משחקים של כאילו. אני הולכת!” הלכתי במהירות משם לכיוון היציאה מהנגרייה, ובדרך החוצה פגשו עיניי את עיניהם של האיש והאישה. “חבל שתתחרטי על עוד משהו היום, את לא חושבת?” שאלה אותי האישה. אלי כבר היה עסוק בתיקון ארון זכוכית, כאילו זה בכלל לא משנה לו אם אני אשאר או אלך. התלבטתי לכמה שניות, ולבסוף החלטתי בכל זאת להישאר. אז אלי הצביע על הרצפה שמתחת לשולחן, והבנתי שאני צריכה להיכנס מתחת לשולחן. זה לא מצא חן בעיניי, אבל כבר החלטתי שכן, אז כן. כשנכנסתי לשם אלי כיסה בחזרה את השולחן עם מפת הקטיפה ושאל אותי “מתי אמרת שזה קרה לך, המפגש עם האישה הזקנה?” “היום בצהריים” עניתי. “היום בצהריים” ,הוא חזר אחרי, ואז הרגשתי כאילו שהוא מנענע את השולחן מצד לצד. מה הוא עושה? שאלתי את עצמי. ומה אני עושה כאן?… הייתי מבולבלת מאוד. ואז שמעתי את אלי אומר “את יכולה לצאת, עטרת”. יצאתי מהשולחן, קצת במבוכה, עמדתי להגיד לאלי שהגיע הזמן שלי לחזור לדרום, אבל אז… לתדהמתי הרבה, מצאתי את עצמי במקום אחר. לא הייתי בנגרייה של אלי, אלא במעבר החצייה הענקי. הסתכלתי על השעון, השעה הייתה שלוש דקות לפני 12 בצהריים. לא האמנתי שזה קורה לי; חזרתי לאותה שעה בדיוק שלפני התור במרפאת השיניים. עמדתי לקרוא לאלי כדי לשאול אותו מה לעשות עכשיו, אבל בדיוק אז הגיעה לידי אישה זקנה וכפופה עם שלוש שקיות כבדות בכל יד. הייתה זאת הזקנה מהצהריים. פתאום הבנתי שאין לי הרבה זמן לחשוב, ניגשתי אליה ושאלתי אותה אם היא צריכה עזרה בסחיבת השקיות. “תבורכי, חיילת טובה, תבורכי” היא אמרה והושיטה לי את השקיות שביד ימין שלה. לקחתי אותן ועוד שקית אחד וצעדתי איתה עד לביתה, שהיה מרחק של עשר דקות הליכה משם. כשהגענו לביתה, היא הראתה לי היכן להניח את השקיות ואני עזרתי לה לפרוק אותן ולהניח כל דבר במקומו. “את לא ממהרת לשום מקום?” שאלה אותי האישה, “עכשיו אני כבר לא ממהרת” עניתי לה. היא הושיטה לי יד כדי להודות לי ובאותו רגע ממש הרגשתי שאבק סמיך חוסם לי את הראייה, וכשירד האבק, לא הייתי בביתה של הזקנה יותר, כי אם בתוך הנגרייה של אלי. הייתי מסוחררת ומבולבלת. הזעתי כולי, והרגשתי שמחה קטנה בלב על המעשה הטוב שעשיתי. “זה באמת קרה לי עכשיו או שסתם דמיינתי את כל זה?” שאלתי את אלי. אלי, כמו מקודם, חייך אלי בשלווה וענה “מה את חושבת?” לא ידעתי מה לענות. אז אמרתי “אני שמחה שחזרתי לכאן לפני שהייתי צריכה ללכת למרפאת השיניים ולקבל שוב טיפול בשן”. אלי צחק, ואז אמר לי ברצינות תהומית- אם אי פעם תרגישי חרטה כלשהי, את מוזמנת לכאן תמיד. ואם את מכירה מישהו שזקוק לה, הביאי אותו אלי. לאחר שהודיתי מקרב לב לאלי, על החוויה המופלאה הזאת ועל ההזדמנות לתקן מעשה שהתחרטתי עליו, נפרדנו לשלום, והייתי בטוחה שלא ניפגש יותר.

אבל לפני שלוש שנים פגשתי אותו שוב באותו מקום בירושלים. הוא שאל אותי מה אני עושה וסיפרתי לו שאני מורה. “איזה כיתות את מלמדת?” שאל אותי אלי. “כיתה א'” אמרתי, “למה אתה שואל?” “הייתי רוצה להעביר את המכונה שלי לילדים ואנשים שמאמינים בכוח החרטה ובמכונה הזאת. רוב הילדים הבוגרים כבר לא מאמינים לדברים מהסוג הזה.  אבל, לשמחתי, ילדים בכיתה א’ עדיין מאמינים בפלאים.” אז הוא שאל אותי ברצינות רבה “היית רוצה לקחת את המכונה לכיתה שלך? את חושבת שילדים מהכיתה שלך ירצו להשתמש בה?” ואני קפצתי מיד על ההזדמנות ואמרתי לו “הם ישמחו מאוד להשתמש בה”. ומאותו יום ועד עכשיו ממש, נמצאת אצלי המכונה החשאית של אלי. השתמשתי איתה בכיתות אחרות וחשבתי שאולי תרצו גם אתם להשתמש בה. אם תרצו, אוכל להביא אותה כבר מחר.

לאחר הסיפור נדון:

• קרה לכם פעם שעשיתם מעשה קטן (או גדול) שגרם לכם להתחרט?
• מה עשיתם משהו לאחר שהתחרטם?
• למה לדעתכם אדם צריך להתחרט כדי לתקן את מעשיו?
• איזו מילה מסתתרת בתוך המילה חרטה?

במילה “חרטה” מסתתרת המילה:חרוט. כשמשהו חרוט הוא נשאר להרבה מאוד זמן. החרטה היא מחשבה חוזרת על משהו שנחרט בזכרוננו.

• מה אתם אומרים, שנביא את מכונת הזמן לכיתה שלנו מחר??

ננסה לעורר ציפייה אצל התלמידים, וסקרנות לגבי אמיתות הסיפור. כשהתלמידים יביעו רצון לראות את המכונה, נקבע איתם שלמחרת נביא את המכונה, ושלשה ילדים יוכלו לחזור אחורה בזמן. בינתיים נטיל משימת חשיבה: חשבו כבר למחר על מקרה שאתם רוצים לתקן בו איזשהו מעשה.

נכתוב על הלוח את הכותרת: “מכונת הזמן של אלי”.

נבקש מהתלמידים:

1. להעתיק מהלוח את הכותרת.
2. לצייר את את מכונת הזמן כפי שהם מבינים שהיא נראית.
3. לתת דוגמאות למקרים שאפשר לתקן במכונת הזמן.

לאחר הכתיבה נבחר שלשה תלמידים שישתמשו במכונת הזמן למחרת. התלמידים שייבחרו יצטרכו לחשוב בבית ולהגיע מוכנים בבוקר עם סיפור קטן.

למחרת, נביא את המכונה:

כדאי להביא מהבוקר שולחן רגיל מאחת הכיתות ולכסות אותו במפה. (זאת על מנת לעורר עניין וקריאות התלהבות של “הי! זה המכונה!” “מה פתאום, זה סתם שולחן!” “זה לא אמיתי!” “זה כן!”)

שלב א‘ – בחירת תלמיד להתנסות ראשונה במכונה:

נספר בחגיגיות לתלמידים שהבאנו את המכונה לכיתה עפ”י בקשתם.

• מי רוצה להשתמש בה ראשון?

בשלב הזה, כשהילדים עוד מתלהבים מאוד, וחלקם אפילו חוששים מהתהליך, נתמקד בסקרנות. (כדאי לבחור בפעם הראשונה תלמיד שיכול למלל את הסיפור שלו ולעבוד עם צוות תלמידים.)

שלב ב‘ – מהלך השימוש במכונה:

1. נבקש מהתלמיד לספר מקרה שקרה לו, בו הוא עשה מעשה שעליו הוא מתחרט. זה יכול להיות מקרה שקרה בתוך ביה”ס, או בבית, או בכל מקום אחר.
2. נבקש מהתלמיד לבחור מהכיתה חברים שיגלמו את הדמויות הנוספות בסיפור ויציגו בפני הכיתה יחד איתו. (בין אם זה אמא שלו, חבר, מורה, בעל חיים וכו’)
3. הילדים יציגו בדיוק את מה שקרה עפ”י גירסתו של התלמיד. נבקש מהתלמיד לדייק אותם ולהנחות אותם מה לומר עפ”י מה שקרה במציאות.
4. נאתר יחד את נקודת הטעות של התלמיד ואת הבחירה לשינוי. נבקש מהתלמיד להגיד מה הוא היה רוצה לעשות אחרת.
5. נפרוס בפני התלמיד שרשראות מחוטים שעל כל שרשרת תלוי בריסטול בצורת בלון. על כל בלון תהיה מילה שמייצגת כוחות / יכולות / רגשות שיכולים לעזור לו לבחור אחרת. (לדוגמא- אומץ, אמת, אהבה, אכפתיות, כיפת זכוכית, כבוד, תפילה, שמחה, עזרה, רגישות, אטימות, וכמה בלונים ריקים למקרה שיבחר במשאב אחר).
6. נבקש מהתלמיד לבחור בלון ולענוד אותו על הצוואר רגע לפני הכניסה למכונה.
7. נבקש מהתלמיד והשחקנים להכנס מתחת לשלוחן ונכסה את השולחן במפה. ננער את השולחן וכשנעצור התלמידם והשחקנים יצאו בזהירות.
8. נבקש מהשחקנים והתלמיד להציג את אותו המקרה שהציגו קודם, אלא שהפעם התלמיד ישנה את התנהגותו והשחקנים האחרים יצטרכו להגיב בהתאם לשינוי. (התלמיד יוכל לבחור אם להשאיר אצלו את הבלון או להחזיר למורה).

את מהלך הכניסה למכונה אפשר לעשות שוב, עם ילדים אחרים, מיד אחריו, אך לא מומלץ לקחת יותר משלושה, מחשש להצפה והעמסה. כמו כן, ניתן לחזור ולהשתמש במכונה הזאת במהלך השנה בעקבות קונפליקטים רציניים שקורים בין התלמידים, וכן בשיעורי תורה, כדי לחזור לתקופה כלשהי וללמוד אותה מקרוב.

אל מול תגובות של תמיהה וחוסר אמינות נחזיר בשאלה:

• “מה אתם חושבים? אמיתי או לא?”

נישאר עם אותו חיוך מסתורי וכובש של אלי הזקן מהסיפור.

מהלך זה מאפשר לילדים בגיל 6-7 לשחק עם הגבול בין דמיון ומציאות ולהשתמש בדמיון עצמו ככלי לריפוי ותיקון אירועים. מבחינתנו המורים, זו הזדמנות לשחק איתם בשפה שלהם ולהפליג עם הדמיונות על-מנת להגיע לנקודות מהותיות במציאות. התפקיד שלכם הוא לכוון אותם לשם, ברגישות וביושר.

פתחנו בהבנה מהו חשבון נפש. דרך הסיפור למדנו על חרטה ורצון לשוב בתשובה. ניסינו לראות מתי בחיינו אנחנו מתחרטים ואיך אפשר לתקן מעשים שאנו לא שמחים בהם, סיימנו עם מכונת הזמן המסתורית שיכולה לעזור לנו בדרך זו של התשובה.