כהקדמה לשיעור, כל תלמידה תבחר זוג שהיא מעריכה ואוהבת, ותשאל אותו: למה רציתם להתחתן? יש להדגיש לבנות שהשאלה איננה מדוע בחרתם להתחתן זה עם זה, אלא באופן עקרוני, כמעט תיאורטי, מדוע רציתם להתחתן?
בתחילת השיעור נערוך סבב, בו כל תלמידה תשתף בתשובות שקיבלה. אפשר להאיר בתחילת הסבב שכדאי לנסות ולהקשיב לתשובות השונות שיעלו בכיתה: מה הן מבטאות? אילו תשובות מהדהדות גם לכן בפנים? האם יש הבדל בין התשובות שנתנו הגברים לבין התשובות שנתנו הנשים?
אם התלמידות לא שאלו זוג לפני השיעור, אפשר לערוך סבב בו הן יתנו את התשובות שעולות להן מעצמן.

כל חברותא תלמד את אוסף המקורות, ותנסה לנסח את התשובה שהיה עונה כל אחד מהמקורות לו היה נשאל: “למה להתחתן?”

1. רות רבה פרשה ב, טו
“ומצאנה מנוחה אשה בית אישה” (רות א, ט). אמר ר’ יוחנן: מכאן שאין לאשה קורת רוח אלא בבית בעלה.

2. תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב עמוד ב
אמר רבי תנחום אמר ר’ חנילאי:
כל אדם שאין לו אשה – שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה.
בלא שמחה – דכתיב: “ושמחת אתה וביתך” (דברים יד, כו)
בלא ברכה – דכתיב: “להניח ברכה אל ביתך” (יחזקאל מד, ל)
בלא טובה – דכתיב: “לא טוב היות האדם לבדו” (בראשית ב, יח)
במערבא אמרי (=בארץ ישראל אומרים):
בלא תורה, בלא חומה.
בלא תורה – דכתיב: “האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני” (איוב ו, יג)
בלא חומה – דכתיב: “נקבה תסובב גבר” (ירמיהו לא, כא)
רבא בר עולא אמר: בלא שלום, דכתיב: “וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא” (איוב ה, כד)

3. הרב אליהו דסלר, מכתב מאליהו, חלק א, עמ’ 39-38
…אהבה זו באה על ידי השלימם זה את זה. הן שם האל ב”ה ככה בטבעם, כאמרם: “כל שאין לו אישה… אינו אדם שלם” (בראשית רבה יז, ב). ובהיות האדם לבדו הנהו חסר, כי לא יוכל למלא את תפקידו. על כן בהיותם  נותנים השלמה זה לזה, יאהבו זה את זה כאשר נתבאר, כי הנותן יאהב. וזהו אשר באהבתם, כל שאיפתם היא ליתן להשפיע נחת ועונג זה לזה…
וכן אני אומר תמיד לזוג בעת שמחת כלולותיהם: היזהרו יקרים, שתמיד תשאפו להשביע נחת זה לזה, כאשר תרגישו בכם בשעה זו. ודעו אשר ברגע שתתחילו לדרוש דרישות זה מזה, הנה כבר אושרכם מכם והלאה. …הקשר הטוב בין איש ואשתו, יהיה כאשר שניהם יגיעו למעלת הנתינה. אז אהבתם לא תיפסק, וחייהם ימלאו אושר ונחת, כל ימיהם אשר יחיו עלי אדמות.

4. תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סג עמוד ב
רבי אליעזר אומר: כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים, שנאמר: “שופך דם האדם באדם דמו ישפך” (בראשית ט, ו), וכתיב בתריה: “ואתם פרו ורבו” (שם ז).
רבי יעקב אומר: כאילו ממעט הדמות, שנאמר: “כי בצלם אלוקים עשה את האדם” (בראשית ט, ו), וכתיב בתריה: “ואתם פרו ורבו” (שם ז).
בן עזאי אומר: כאילו שופך דמים וממעט הדמות, שנאמר: “ואתם פרו ורבו” (שם).
אמרו לו לבן עזאי: יש נאה דורש ונאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים! אמר להן בן עזאי: ומה אעשה, שנפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים.

5. ספר החינוך, מצוה א
מצות פריה ורביה: פרשת בראשית יש בה מצות עשה אחת, והיא מצות פריה ורביה, שנאמר: “ויברך אותם אלוקים ויאמר להם אלוקים פרו ורבו” (בראשית א, כח).
משרשי מצוה זו, כדי שיהיה העולם מיושב, שהשם ברוך הוא חפץ בישובו, כדכתיב: “לא תהו בראה לשבת יצרה” (ישעיהו מה, יח). והיא מצוה גדולה שבסיבתה מתקיימות כל המצות בעולם, כי לבני אדם ניתנו ולא למלאכי השרת.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. וחייב אדם להשתדל בה משהוא ראוי לה, והוא הזמן שנתנו חכמים זכרונם לברכה לישא אשה. ומצוה זו אינה מוטלת על הנשים. והמבטלה ביטל עשה, וענשו גדול מאוד שמראה בעצמו שאינו רוצה להשלים חפץ השם ליישב עולמו.

מה התשובה שנותן כל אחד מהמקורות לשאלה: למה להתחתן?
אלו תכונות חשוב לבנות בתוכנו וחשוב לחפש בבן הזוג כדי לבנות משפחה העונה על הפנים השונים שבזוגיות?

ננתח יחד את המקורות שנלמדו בחברותות, ונעלה את שני האלמנטים המרכזיים שעולים מתוך המקורות ביחס למשמעותם של הנישואים לחיי האדם: הזוגיות והמפגש המלא עם אדם שמקנה בטחון, שמחה ומלאות לחיים, והפוריות והיצירה המשותפת של הקמת משפחה והולדת ילדים.
במהלך הלימוד חשוב להעלות לדיון את שאלת היחס בין שני הפנים הללו: האם עלולות להיווצר התנגשויות ביניהם? כיצד יוצרים זוגיות בה הפנים משלימים ומעצימים זה את זה: הזוגיות באה לידי ביטוי בהולדת ילדים, והולדת הילדים מעשירה ומעמיקה את המפגש הזוגי? אלו כוחות יכול זוג שמתקשה ללדת ילדים לקבל מהצבת שני הפנים כבסיס וכמשמעות לחתונה?
במהלך האסיף כדאי לחזור לפסוקים מבראשית שנלמדו בשיעור הפתיחה, ולפגוש גם בהם את שני הפנים שיוצרים זוגיות מלאה.

הביטוי ההלכתי לשני הפנים המניעים את האדם לרצות להתחתן ולהקים בית , באים לידי ביטוי בצורה יפה במחלוקת הרמב”ם והרא”ש כיצד להתייחס לחתונה: האם היא אמצעי לקראת קיום המצווה של פרייה ורבייה, או שהיא כבר מצווה בפני עצמה ביצירת הקשר המחייב בין האיש לאשה. נסיים את השיעור בלימוד המקורות הללו, ובלימוד דברי הרב סולובייצ’יק שנוגעים גם הם בבירור שני פנים אלו.

רבנו אשר, הרא”ש, מסכת כתובות פרק א סימן יב
ונראה לי כי ברכה זו (=ברכת האירוסין) אינה ברכה לעשיית המצוה, כי פריה ורביה היינו קיום המצוה.

רמב”ם, הלכות אישות, פרק א’ הלכות א’ ב’
קודם מתן תורה, היה אדם פוגע אישה בשוק, אם רצה הוא והיא לישא אותה – מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו, ותהיה לו לאישה. כיון שניתנה תורה, נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אישה יקנה אותה תחילה בפני עדים, ואחר כך תהיה לו לאישה: שנאמר “כי ייקח איש אישה ובא אליה”. וליקוחין אלו, מצות עשה של תורה הם…

הרב יוסף דוב סולובייצ’יק, אדם וביתו- הנישואין, עמ’ 57-56
האיחוד הגופני של הזכר והנקבה בסיפור הראשון על בריאת האדם, משרת מטרה אחת בלבד: פרייה ורביה. האיש והאישה מצטווים לאמור: “פרו ורבו” (בראשית א, כח). המשכיות הגזע היא גרעינו המכריע, אם לא הבלעדי, של האיחוד הגופני. אבל בסיפור הבריאה השני (בפרק ב’) אנו עומדים בפני סיבה שונה לחלוטין. המפגש בין אדם הראשון וחוה, בין האיש והאישה, נגרם על ידי תחושה של בדידות ועל ידי הצורך הבסיסי בידידות: “ויאמר ה’ א-לוקים לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו” (בראשית, ב, יח).
…בהקשר זה צריכים היו הנישואין לקנות להם משמעות חדשה… אין אנו עוסקים עוד במניעים מכאניים אלא בתכליתיות רוחנית. “איש ואשה” [בפרק ב’] באים במקום “זכר ונקבה” [בפרק א’], ומפגשם תובע חווית יחד נעלה יותר, שמטרתה אינה רק הישרדותו של הגזע, אלא גם יצירת קהילה קטנה וצנועה והתפשטותה…
…בהקשר זה נוכל לומר כי האהבה שבין המינים היא ביטוי של רצון אדיר כדי לאהוב, כדי לתת מעצמך לא רק לאלה הקיימים סביבך אלא גם לאלה שטרם באו לעולם… בנישואין נתבעים בני הזוג לשלוח מבטם לא רק אל מחוצה להם, הייני לבני זוגם, אלא גם אל צדה האחר של הבריאה, אל הילד ששמו עדיין לא נרשם בספר החיים.

נביא חומרי יצירה לכיתה, ונבקש מהבנות ליצור את הבית שהן רוצות להקים, עם המרכיבים שחשוב להן שיהיו בו.

בשיעור עסקנו בשאלה: מדוע להתחתן?

בתחילה ניסינו לחשוב על תשובות מתוכנו ומאנשים שאנו מכירים. לאחר מכן למדנו תשובות שונות מהמקורות לשאלה זו, שהתכנסו לשני כיוונים מרכזיים: הזוגיות והולדת הילדים. העמקנו במשמעות של תשובות אלו וביחסים ביניהם, וכן בדרך שבה הן מתבטאות במחלוקת הראשונים ביחס לברכת האירוסין.