נבקש מתנדב אחד מהתלמידים, וניתן לו פתק, ועליו הוראה כללית יחסית שעליו לבצע, בצורה כזו שבשביל לבצע את ההוראה יהיה חייב לתת פרשנות ופיתוח למה שנכתב בפתק (למשל – תעשה משהו שיצחיק את התלמידים).
לאחר שהתלמיד יבצע את ההוראה, נבקש ממנו לספר לתלמידים מה היה כתוב בפתק, ונפתח איתם דיון על הפער בין ההוראה לבין הביצוע: האם זה בדיוק מה שהמורה התכוון? מדוע כך התלמיד ביצע? האם היתה דרך אחרת?

נחלק לכל אחד מהתלמידים דף, ועליו פסוקים של מצוות שונות שקיבלו הרבה פיתוח ועיבוד בעולם התורה שבעל פה, וממילא מעוררים מידי פעם שאלה ותמיהה על היחס בין התורות הללו. דוגמא לפסוקים שניתן להביא לתלמידים:

“שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ” (דברים פרק ה’)
“וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרווה” (ויקרא, פרק י”ח)
“וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה’ אֱלֹהֶיך”(דברים, פרק ח’)
“לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ” (שמות, פרק כ”ג)
“כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ” (שמות, פרק כ’)

נבקש מכל תלמיד לכתוב את ההלכות שהוא מכיר שנובעות מהפסוקים.
נשמע מהתלמידים את מה שכתבו, ונפתח דיון ראשוני בכיתה: מה היחס בין התורה שבכתב לבין התורה שבעל פה, ואילו שאלות הפער שעולה בין האמור בפסוק לבין המוכר לנו מההלכה מעורר בתוכנו. נבהיר שהשאלה איננה קשורה באופן ישיר למחוייבות שלנו לקיים את ההלכה ששרירה וקיימת בכל מקרה, ושהיא נובעת באופן ישיר מתוך המבנה של התורה.

נחלק את הכיתה לארבע קבוצות, וניתן לכל אחת מהן את אחד הטעמים שניתנו לשאלה מדוע חלק מהתורה ניתן בעל פה ולא בכתב. כל קבוצה תצטרך ללמוד את המקור שקיבלה, ואחר כך להציג ולהסביר אותו בפני הכיתה.

הרב יוסף אלבו, ספר העיקרים, מאמר ג פרק כג
אי אפשר שתהיה תורת השם יתברך שלמה באופן שתספיק בכל הזמנים, לפי שהפרטים המתחדשים תמיד בענייני האנשים במשפטים והדברים הנפעלים, הם רבים מאוד משיכללם ספר. על כן ניתנו למשה בסיני על פה דרכים כוללים נרמזו בתורה בקצרה, כדי שעל ידם יוציאו החכמים שבכל דור ודור הפרטים המתחדשים.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וירא סימן ה
אמר ר’ יהודה בר שלום: בקש משה שתהא המשנה אף היא בכתב, וצפה הקב”ה שאומות עתידין לתרגם את התורה ולהיות קוראין אותה יוונית, והן אומרין: אנו הן של ישראל.

מהר”ל, תפארת ישראל, פרק ס”ח
דע כי אין ראוי שתהיה התורה שבעל פה בכתיבה מפני שהתורה שבעל פה הם פרטי המצוה ופרושיה ודבר זה אין קץ וסוף כי הפרטים אין להם קץ ולא היה דבר שלם אם היה כותב מקצת בלבד, לכך אין לכתוב כלל התורה שבעל פה חסירה כי הכתיבה מורה על התמימות שיהיה כאן הכל ביחד והרי בתורה שבעל פה אי אפשר כמו שאמרנו. אבל על פה הרי כי ענין הפה כך הוא שאין הכל ביחד כי כאשר מדבר דבור ואחר כך השני כבר הלך לו דבור הראשון ולא שייך בדבור תמימות ולפיכך תורה שבעל פה אין לכתוב כלל,

מהר”ל, תפארת ישראל, פרק ס”ח
ועוד יש לך לדעת כי ראוי שתהיה התורה שהיא כתובה דוקא בכתב ולא בעל פה והתורה שבעל פה דוקא בעל פה ולא בכתב, כי המצוה בעצמה כמו מצות שבת שלא לעשות מלאכה ביום השבת כי ששת ימים עשה ה’ וגו’ ועיקר המצוה היא השביתה כי ישבות האדם ביום השביעי דבר זה מצוה אלהית מורה על ענין שכלי בודאי, אבל פירוש המצוה ופרטי המצוה איך יעשה המקבל המצוה אין זה מורה על ציור שכלי כמו עצם המצוה שהוא מורה על ציור שכלי מה שבא עליו עצם המצוה אבל התורה שבעל פה שהיא איך יעשה עצם המצוה אין זה ציור שכלי אלהי כמו עצם המצוה.

הסבר קצר: המהר”ל מבקש להפריד בין המהות של המצוות לבין אופן היישום שלהם, וטוען שמהותה של התורה שבכתב היא להוות את העקרון הכי מופשט ועליון של המצוות ועל כן היא מביאה רק את הרעיון בגדול ולא את כל אוסף הפרטים שלה. לעומתה התורה שבעל פה כבר עוסקת בשאלה מוחשית יותר שמתחילה מכך שתורת ה’ הופכת להיות משהו שנוגע לעולם הזה שיש בו מעשים ויש בו סיוגים ויש בו אתגרים, ממילא התורה שבעל פה מכילה את כל השאלות המעשיות והפרקטיות של המצוות.

נבקש מנציגי כל אחת מהקבוצות לקרוא בקול את המקור שלמדו, ולהסביר אותו לאט ובסבלנות לכיתה כולה. כדאי להשתדל שהכיתה תעבור תהליך של לימוד ביחס למקורות ולא רק יכולת לסכם בשורה את האמור בו.

• אתרגיל כתיבה
• בלעשות מהתורות תפילות

במהלך השיעור ניסינו להבין את הסיבות לכך שהתורה שבעל פה לא נכתבה, את מערכת היחסים שבין התורה שבכתב לתורה שבעל פה, ומתוך כך את היחס שלנו לתורה שבעל פה.