בשיעור זה נכיר את דמותו של הרב כלפון. נעיין במספר סיפורים על דמותו, ובאמצעותם נכיר את תכונות האופי המיוחדות שהיו באישיותו של הרב כלפון.
לב השיעור:
מהם המאפיינים המיוחדים של דמותו של הרב כלפון ומה ניתן ללמוד מהם?
פתיחה: היכרות ראשונית
אם אנחנו רוצים לקבל מידע על דמות היסטורית ובמיוחד מנהיג – מהם המקורות שעומדים לרשותנו? איפה עלינו לחפש?
אחת האפשרויות היא לחפש מה אמרו עליו לאחר מותו. מה לדעתכם יכול לתרום קריאה של הספד של אדם?
נחלק לתלמידים דברים מתוך ההספד על הרב כלפון:
“נתייתמנו. אבי העיר מת, הקברניט הגדול אבד, ארז הלבנון נגדע, איש המגן נפל, הלב הגדול נדם, הדופק החי נפסק, העיניים המאירות נכבו, מעיין היצירה נסתם מקור ההוראה נגנז. אוי לך ג’רבא! הוסר נזר תפארתך. מי ינוד לך? “
בזוגות: מה תוכלו ללמוד על דמותו של הרב מתוך המשפטים לעיל?
(חוויה של רב כהורה של העיר, כרב חובל של ספינה- מנהיג ומוביל, חוזק של ארז, אדם שהעניק חוויה של הגנה, עולם הרגש והחיבור האישי, מאיר עיניים, יצירה חשובה, מורה ומלמד. חוויה שג’רבה איבדה את הכתר שלה).
נאסוף אל הלוח את הרעיונות מן הזוגות.
מפגש:
נשתף במידע נוסף מתוך אתר חכימא:
הרב כלפון משה הכהן (1950-1874) מחכמי תוניסיה, רבה הראשי של ג’רבה ודיין. עד לימיו עסקו תלמידי החכמים בעיקר בלימוד מעמיק של התלמוד (ה”עיון התוניסאי”) והוא דחף ללימוד נרחב של פסיקת הלכה. בכל שבת לימד את כללי הפסיקה בצורה שיטתית ויסודית. היה מציג בעיה הלכתית שעליה עמלו תלמידיו במהלך השבוע ואף ניסחו תשובה הלכתית. בשבת היו דנים בסוגיה תוך שהוא בוחן את התשובות שכתבו. כך העמיד שדרה של פוסקים בהלכה. הרב כלפון היה מן המתנגדים התקיפים להכנסת לימודי חול ומקצוע ומנע את הקמת בית הספר של כי”ח בג’רבה. הרב כלפון היה ציוני נלהב. לאחר ועידת סאן רמו ואִשרור הצהרת בלפור בידי חבר הלאומים קבע שהמדובר ב”ניצוצות הגאולה”. הרב כלפון הכהן היה בעל תפיסה הומאנית, וניסח מספר רעיונות הנוגעים לשלום העולם. בחיבוריו תמך בהקמת חבר הלאומים ובית דין בינלאומי שמקום מושבו בירושלים. הרב כלפון הכהן חיבר ספרים רבים בכל ענפי היהדות.
נשאל: מהי הנקודה שהכי מסקרנת אתכם בדברים לעיל? אילו שאלות עולות בכם?
נתבונן במפה של העולם ונמצא את ג’רבה- מה מאפיין אותה מבחינה גאוגרפית? מה זה יכול ליצור לדעתכם מבחינת הקהילה היהודית? מה נדרש מרב של קהילה הנמצאת באי?
(ג’רבה היא אי קטן שגודלו כ500 קמ”ר- באי נוצר בידוד מן הסביבה ולכן נמצא מאפיינים מיוחדים לקהילה עם פחות השפעות סביבתיות).
התבוננות: חלוקה לקבוצות
נתחלק לקבוצות קטנות. כל קבוצה תעסוק בפנים אחרות של הרב כלפון:
כל קבוצה תקבל סיפור קצר תקרא אותו ותערוך רשימה של ערכים שמובילים את הרב כלפון בסיפור. כגון: ציונות, כבוד הבריות, שמירת מצוות ועוד).
כל פתק ירשם על פתקית נייר נפרדת.
כעת תבחר הקבוצה בדרך שבה תציג את הסיפור לכיתה בקצרה: המחזה, שיר, תיאטרון קריאה ועוד.
כמו בכל שבת, בבוקרו של יום השבת פרשת “תרומה” של שנת תש”ג, התכנסו יהודי האי ג’רבה, שהיו נתונים תחת השלטון הנאצי, בבתי הכנסת שברובע היהודי. והנה, התרחש דבר נורא: אל בית הכנסת התפרצו חיילים נאצים, והכריזו שאם הקהילה לא תספק להם עוד באותו היום חמישים קילוגרם של זהב, יוציאו להורג את ראשי הקהילה ויפציצו את הרובע היהודי כולו.
התפילה הופסקה והקהל היה נסער ונפחד. אל הבמה עלה מנהיג הקהילה הרב כלפון הכהן, והכריז בדמעות שזהו מצב של פיקוח נפש, ועל כן הוא מבקש מכל בני ובנות הקהילה ללכת ברגע זה לביתם ולהביא את כל הזהב שברשותם כדי להציל את הקהילה מהשמדה.
יצאו המתפללים והמתפללות מבית הכנסת, ושבו עם מטבעות זהב וכסף ותכשיטים. אט אט תפחה ערימת הזהב, אך עדיין רחוקים היו מלמלא את דרישתם המופרזת של הנאצים. הגרמנים שהיו שם החלו לגלות קוצר רוח, והרב כלפון שב והאיץ בחברי הקהילה להביא את הזהב שנותר בביתם. שוב התפזרו המתפללים לבתיהם, אך גם כששבו לא הייתה בידיהם הכמות הנדרשת.
בצר לו עלה הרב כלפון על ג’יפ צבאי ונסע מן הרובע היהודי הגדול אל הרובע הקטן. כשהגיע אל הרובע הקטן, נחרד הקהל שראה את הרב נוסע בג’יפ ומחלל את השבת. בהלתם של המתפללים גדלה כשעלה הרב כלפון על הבמה והשמיע באוזניהם את דרישתם המרושעת של הנאצים.
אך גם לאחר שיהודי הרובע הקטן אספו את זהבם לא נמצאה ביד היהודים הכמות הנדרשת. הזהב נשקל ובידיהם היו רק ארבעים ושלושה קילוגרם. הנאצים הזועמים הכריזו שהם נותנים לקהילה היהודית ארכה בת יום אחד בלבד, ואם הכסף לא ייאסף עד למחרת – הרובע היהודי יופצץ .
הייתה זו שבת רווית מתח וחרדה, שבה ניסו היהודים בכל כוחם לגייס את הזהב החסר. אך למחרת, בעוד היהודים מחכים לדעת מה יעלה בגורלם, התברר שהתרחש נס! באותו הלילה הותקפו הנאצים בתוניסיה, והצבא הגרמני נמלט מן האזור.
כששאלו בני הקהילה את הרב כלפון מה חש בשעה שהנאצים לקחו אותו לאסוף את הזהב, השיב: “שכחתי מגופי ונפשי, ורק אחי, בני עמי היהודים עמדו לנגד עיני. הצלת הכלל משכיחה ממך את עצמך!”.
באחד הימים קודם לל”ג בעומר התדפקו על דלתו של הרב כלפון משה הכהן איש ואישה. הרב כלפון הבחין שהזוג מתוח, ולאחר שיחה קצרה איתם התברר שזה לא מכבר הם התארסו, ועתה הם ממהרים להתחתן ולעלות לארץ ישראל.
הרב כלפון הזמין את בני הזוג לחדרו, כיבדם בכוס תה, ובמאור פנים הקשיב לשאלתם. בני הזוג ביקשו שהרב יתיר להם להתחתן עוד בימי ספירת עומר, קודם לחג השבועות, שכן הם מבקשים לעלות לארץ כנשואים.
הרב כלפון חשב קמעה, נענע בראשו אנה ואנה והשיב: “בקשתכם נוגעת ללבי, אולם אין זה נכון להפר את המנהג העתיק והיפה שאנו מקיימים בג’רבה זה דורות, להמשיך את מנהגי האבלות של ספירת העומר עד חג השבועות. הלוא יודעים אתם כמה מקפיד אני על מנהגיה העתיקים של עירנו. זוגות רבים פנו אלי בבקשה כזו, ולכולם עניתי בשלילה.”
הרב כלפון הכהן, שהבחין כמה נפלו פניהם של בני הזוג, המשיך בדבריו – “עצתי לכם לנסוע לעיר הבירה תוניס, שם נוהגים להתחתן לאחר ל”ג בעומר, ולהעמיד שם את חופתכם.”
הופתעו בני הזוג, ופניהם אורו.
“אבל הרב, בדרך כלל מחייב אתה את בני ג’רבה לנהוג במנהג הקהילה גם אם הם נוסעים לעיר הבירה. מה נשתנה?”
השיב להם הרב כלפון משה הכהן: “בשביל עלייה לארץ ישראל, צריך לפרוץ את הדרך!”.
לקראת חג הפסח היה רבי כלפון משה הכהן מתוח, ועצבות ניכרה על פניו. כל חייו הקפיד לאכול בפסח רק מצה שמורה שנשמרה מפני רטיבות כבר מרגע קצירת החיטה, ונאפתה בפיקוחו כדי שהבצק לא יחמיץ. ממון רב הוציא על כך הרב כלפון במשך השנים, אך תמיד עלה בידו לאכול מצה שמורה שנאפתה בשמחה ובשירת פסוקי ההלל.
אך בשנה זו, שבה הונהג באי ג’רבה קיצוב חריף של מזון בגלל מלחמת העולם השנייה, היה הקמח יקר המציאות, ולא היה אפשר להשיג קמח למצה שמורה. דאגתו של רבי כלפון ניכרה על פניו, עד שלבסוף פנה אליו סוחר תבואה שהבטיח כי ישיג לו את הקמח הייחודי והיקר.
הסוחר ציפה שהרב כלפון יעוט על המציאה, אך הרב כלפון שאל: “האם תוכל להשיג קמח כזה לכל אחד מבני הקהילה שירצה בכך?” כאשר הסוחר השיב שהדבר בלתי אפשרי, אמר לו רבי כלפון: “אם אי אפשר לדאוג לכל מי שרוצה לאכול מצה שמורה, אף אני אוכל השנה מצה רגילה”.
ישועה חדאד היה מתלמידיו הקרובים של הרב כלפון משה הכהן, ונהג להתייעץ איתו באופן אישי על בעיותיו. בשיחה עם הרב הוא פרק את אשר על ליבו וביקש ממנו עצות בנושאים המטרידים אותו.
בפעם הראשונה שישועה הגיע אל רבו לשיחה אישית, הוא דיבר מתוך סערת נפש על צרותיו. הרב כלפון האזין לו ברוב קשב, כשעיניו מרוכזות בו. מדי פעם שאל הרב שאלות הבהרה חשובות, עד שישועה חש שהרב מבין אותו היטב.
לאחר שסיים את דבריו ציפה ישועה למוצא פיו של הרב, אך הרב שתק. ישב ישועה נבוך דקות מספר, כאשר הרב מתמיד בשתיקתו, עד שלבסוף שבר הרב כלפון את השתיקה ושאל אם הוא רוצה להוסיף משהו על דבריו הקודמים. שוב דיבר ישועה שעה ארוכה, ושוב נתקל בסיום דבריו בחומת שתיקתו של הרב כלפון. ואף שישועה הרגיש שהרב מבין את מצוקתו, הוא חזר לביתו מאוכזב וללא עצה.
כאשר נפגשו השניים למחרת, האיר הרב כלפון פנים לתלמידו והושיב אותו לצידו. אחר כך ניתח הרב כלפון את הבעיה של ישועה על כל צדדיה, ולבסוף הציע לו עצה כיצד להתמודד עם המצב.
עתה הבין ישועה ששתיקתו של הרב לא נבעה מאדישות, אלא מדאגה עמוקה לגורלו. הרב כלפון סירב לייעץ בשליפה “מן המותן”, אלא רק לאחר הקשבה עמוקה ומחשבה מרובה.
סיפור 6:
פעם אחת רדף אחד מנכדיו של רבי כלפון משה הכהן אחרי תרנגול שהסתובב בחצר הבית אך לא הצליח לתופסו. הנער התרגז והחל לנבל את פיו ולקלל את התרנגול. הרב כלפון שישב בבית באותו הזמן שמע את נכדו מקלל ומיד קרא לו להיכנס אל הבית וגער בו.
הילד השתומם על דבריו ואמר: “אבל סבא, זה רק תרנגול?! הוא אינו מבין את מה שאמרתי לו!”
השיב לו הרב כלפון הכהן “יא-איבני, התרנגול הוא לא הסיפור בכלל – אתה מרגיל את עצמך לדבר בשפה גסה,” ואז הוסיף ואמר: “אנשים חושבים שכאשר הם מוציאים מפיהם קללה, היא עוברת למישהו אחר, אבל זה בעצם הפוך: כשאדם מדבר הוא מכניס את המילים הקשות הללו אל תוככי ליבו”.
היו הראשונים להוסיף תגובה בנושא