נכתוב על הלוח את המילה “אבא” ואת המילה “אמא“, נשים ברקע מנגינה כדוגמת השיר “שתלתם ניגונים“, ונבקש מהבנות לכתוב לעצמן בלי לסנן את אוסף הרגשות שצפים בהן כשהן חושבות על צמד המילים הזה.

נקרא יחד את הפסוק מתוך עשרת הדיברות המצווה אותנו לכבד את ההורים:

שמות כ, יא

כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה‘ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

ננסה לחשוב יחד עם התלמידים על עצם המצווה, על הניסוח שלה ככבוד באופן כללי ולא כהוראה מעשית ספציפית, על השכר המופיע בצידה ועל המיקום שלה בתוך עשרת הדיברות.

בשלב הבא נבקש מכל אחת לתרגם לעצמה את המצווה לרבדים מעשיים הקשורים ליחסים שלה עם ההורים שלה – כיצד צריך לבוא לידי ביטוי במערך המשפחתי שלה מצוות כיבוד הורים.

לאחר שכל בת ניסחה לעצמה את המצווה שלה נקרא יחד את ניסוח ההלכות בשולחן ערוך:

שולחן ערוך יורה דעה סימן רמ

(א) צריך ליזהר מאד בכבוד אביו ואמו ובמוראם.

(ב) איזה מורא, לא יעמוד במקומו המיוחד לו לעמוד שם בסוד זקנים עם חביריו, או מקום המיוחד לו להתפלל; ולא ישב במקום המיוחד לו להסב בביתו; ולא סותר את דבריו ולא מכריע את דבריו בפניו, אפילו לומר נראין דברי אבא; ולא יקראנו בשמו, לא בחייו ולא במותו, אלא אומר: אבא מארי. היה שם אביו כשם אחרים, משנה שמם, אם הוא שם שהוא פלאי שאין הכל רגילים לקרות בו. אבל שם שרגילין בו מותר לקרות אחרים שלא בפניו.

(ג) עד היכן מוראם, היה הבן לבוש חמודות ויושב בראש הקהל, ובאו אביו ואמו וקרעו בגדיו והכוהו על ראשו וירקו בפניו, לא יכלים אותם אלא ישתוק ויירא מן מלך מלכי המלכים שציוהו בכך.

(ד) איזהו כבוד, מאכילו ומשקהו, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא. ויתננו לו בסבר פנים יפות, שאפילו מאכילו בכל יום פטומות והראה לו פנים זועפות, נענש עליו.

(ה) זה שמאכילו ומשקהו, משל אב ואם, אם יש לו. ואם אין לאב, ויש לבן, כופין אותו וזן אביו כפי מה שהוא יכול. ואם אין לבן, אינו חייב לחזר על הפתחים להאכיל את אביו.

(ז) חייב לעמוד מפני אביו. ואם האב תלמיד בנו, כל אחד מהם עומד מפני השני.

(ח) עד היכן כיבוד אב ואם, אפילו נטלו כיס של זהובים שלו והשליכו בפניו לים, לא יכלימם ולא יצער בפניהם ולא יכעוס כנגדם, אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק.

(יא) ראה אביו שעבר על דברי תורה, לא יאמר לו: עברת על דברי תורה, אלא יאמר לו: אבא כתוב בתורה כך וכך, כאילו הוא שואל ממנו ולא כמזהירו, והוא יבין בעצמו ולא יתבייש. ואם היה אומר שמועה בטעות, לא יאמר לו: לא תתני הכי.

(טו) אמר לו אביו לעבור על דברי תורה, בין מצוה עשה בין מצות לא תעשה, ואפילו מצוה של דבריהם, לא ישמע לו.

(יז) אחד האיש ואחד האשה שוין בכבוד ובמורא של אב ואם, אלא שהאשה אין בידה לעשות, שהיא משועבדת לבעלה, לפיכך היא פטורה בכבוד אב ואם בעודה נשואה. ואם נתגרשה או נתאלמנה, חייבת.

(יט) אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם, שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחול ויעלים עיניו מהם, שהאב שמחל על כבודו, כבודו מחול.

נשאל: במה הדברים שכתבתן דומים למה שמופיע בשלחן ערוך, ובמה הם שונים?

נבקש ממי שמרגישה פערים משמעותיים או דימיון משמעותי בין הניסוח שלה לניסוח שבשולחן ערוך לשתף מעט.

לאחר העיסוק ביישום המעשי של המצווה, ניתן לבנות ללמוד בחברותות את שני הקטעים העוסקים בשאלת טעמה של מצוות כיבוד הורים. נבקש מכל חברותא לסכם בשתי שורות את הטעם שבכל מקור.

ספר החינוך מצוה לג

משרשי מצוה זו, שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלהים ואנשים. ושיתן אל לבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו. וכשיקבע זאת המדה בנפשו יעלה ממנה להכיר טובת האל ברוך הוא, שהוא סיבתו וסיבת כל אבותיו עד אדם הראשון, ושהוציאו לאויר העולם וסיפק צרכו כל ימיו, והעמידו על מתכונתו ושלימות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת, שאלולי הנפש שחננו האל יהיה כסוס כפרד אין הבין, ויערוך במחשבתו כמה וכמה ראוי לו להזהר בעבודתו ברוך הוא.

הרב שמשון רפאל הירש, שמות כ, יב

יציאת מצרים ומתן תורה הם שתי עובדות היסוד של עם ישראל, שעליהן תיכון כניעתנו לפני ה‘ כמושל ושליט בגורלנו וחיינו, והנה שתי עובדות אלו– עובדות היסטוריות הן, ואנו יודעים אותם ומכירין בהם כאמיתות היסטוריות, אולם הערובה היחידה לאמיתותן היא המסורת, ויסודה של מסורת אינו אלא מסירתה הנאמנה לבנים מידי האבות וקבלתה ברצון בידי הבנים מידי האבות. על כן לא נתקיימו לאורך ימים יסודות הבניין הגדול שיסד ה‘ בישראל– אלא על המשמעת העיונית והמעשית של בנים כלפי אבות ואמהות, ונמצאנו למדים כי כבוד אב ואם הוא התנאי היסודי לנצחיותה של האומה הישראלית. על ידי האב והאם נותן ה‘ לילד לא לבד את הוויתו הפיסית, אלא הם למעשה גם החוליה המקשרת את הילד אל העבר היהודי ויעשה אותו לבן ישראל ולבת ישראל. מידי ההורים מקבל הילד את מסורת התעודה הישראלית, המעוצבת בדעת, בהליכות ובדרכי חינוך, והם מוסרים לו את דבר ההיסטוריה ואת דבר התורה למען ינחילום גם הוא לבניו אחריו בבוא הזמן. כשם שעיני הבן אל הוריו, כן תהיינה אליו עיני ילדיו בבוא הזמן. אלמלא הקשר בין אבות ובנים– תנותק שרשרת הדורות, תאבד תקוות העבר היהודי לגבי העתיד והאומה הישראלית תחדל מלהיות. אכן גדולה חשיבותם של ההורים בישראל, ולפיכך יחדה להם התורה מקום נכבד בעשרת הדברות.

לאחר שפגשנו את המצווה עצמה, את התרגום המעשי שלה ואת טעמיה – נדון בשאלה למה המצווה הזו, שלכאורה נראית לנו מאד מובנת וטריוויאלית, היא גם אחת המצוות הלא פשוטות לקיום. דיון זה חשוב ומשמעותי, שכן הוא זה שיעביר את הלימוד מהתיאוריה אל המעשה, וכן בגלל שהוא יכול להעלות גם את המתחים האמיתיים והבריאים שעשויים לצוף ביחסי הורים וילדים.

כדאי להתייחס במהלך הדיון גם למקורות שנלמדו: לדוגמא, דרך דברי הרש“ר הירש אפשר לדון בערך הרצון לעצמאות, העומד מול מסורת ושושלת הדורות, ודרך דברי ספר החינוך ניתן לדון במקומות בהם אנחנו מרגישים שההורים לא מבינים אותנו ולא מעניקים לנו את מה שהיינו רוצים. אפשר לקחת את הדיון גם למקום של תפקיד ההורים בעזרה לילד לקיים את המצווה, כפי שמופיע בהלכה י“ט בשלחן ערוך.

כסיכום לשיעור נביא לכיתה חומרי יצירה שונים ונבקש מכל אחת מהבנות ליצור משהו שהיתה רוצה (גם אם רק באופן תיאורטי) להביא להורים שלה, שישקף את התודה, הכרת הטוב או ההתמודדות שהיא מרגישה ביחס שלה כלפיהם.

בשיעור למדנו על מצוות כיבוד הורים ומשמעויותיה. דיברנו גם על כך שלמרות חשיבות הנושא, ברור שלא תמיד קל לקיים אותו, וכיצד אנו מתמודדים עם הפער הזה.