נכתוב על הלוח את שלושת החלקים המרכיבים את הניתוח הלוגי של מעשה: כוונה – מעשה – תוצאה, ונבקש מכל תלמיד לחשוב על כמה דוגמאות של מעשים יומיומיים ולנתח אותם על פי המודל הזה. לאחר מכן נבקש מכל תלמיד לתת דוגמא אחת ולנסות להכריע מה בעיניו הוא הגורם המשמעותי ביותר בהגדרת מעשה: השאלה למה התכוונתי? השאלה מה עשיתי? או השאלה מה התוצאה שהיתה בסופו של דבר למעשה שלי? נערוך דיון עם התלמידים בנוגע לשאלה תיאורטית זו. כמובן שבמהלך הדיון, כדאי להביא דוגמאות שאינן קשורות להלכות שבת, אך מציפות את המתח שמצוי בשאלה זו סביב שדות אחרים: תכננתי לעשות מעשה רע ובסוף הוא לא יצא לפועל, מה היחס כלפי? ניסיתי להעביר זקנה את הכביש ובטעות הפלתי אותה – מה היחס למעשה זה? וכדומה.

נבקש מהתלמידים ללמוד בחברותות את שתי המשניות הקשורות לנושא בו אנחנו עסוקים בשיעור זה: פרק ב‘ משנה ה‘ העוסקת במלאכה שאיננה צריכה לגופה, ומשנה ב‘ בפרק י“ב העוסקת במקרה שיוגדר בגמרא כ“פסיק רישא” (כדאי לכוון את התלמידים לעסוק במיוחד בסוף המשנה לעניין ההבדלים בדיני מלקט עשבים,שבה עיקר ההקשר לדיון שלנו).

נשים לב שהמשניות עצמן עוסקות בדינים ספציפיים ואילו הדיון בעניין שלנו נעשה אח“כ בשלב הסוגיה בגמרא, ובכל זאת זו הזדמנות לתת לתלמידים להתמודד עם לימוד שתי משניות בכוחות עצמם כבסיס ללימוד ולדיון הכיתתי בהמשך.

משנה, מסכת שבת, פרק ב‘, משנה ה‘

המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מפני עובדי כוכבים, מפני לסטים, מפני רוח רעה, ואם בשביל החולה שיישן – פטור.

כחס על הנר, כחס על השמן, כחס על הפתילה, חייב.

ורבי יוסי פוטר בכולן,

חוץ מן הפתילה, מפני שהוא עושה פחם.

משנה, מסכת שבת, פרק י“ב, משנה ב‘

החורש – כל שהוא.

המנכש והמקרסם והמזרד – כל שהוא, חייב.

המלקט עצים: אם לתקן – כל שהן.

אם להיסק – כדי לבשל ביצה קלה.

המלקט עשבים: אם לתקן – כל שהוא.

אם לבהמה – כמלא פי הגדי.

לאחר שכל חברותא תנסה להתמודד עם המשנה בכוחות עצמה, נעבור עליהן יחד בכיתה ונלמד אותן.

לאחר מכן נבקש לדלות יחד עם התלמידים את העקרונות המנחים את המחלוקות או הדינים בשתי המשניות שלמדנו.

לשם כך נלמד את המקורות הנוספים: את דברי הגמרא על המשנה העוסקת בכיבוי הנר, ואת פירושו של המאירי על המשנה העוסקת באיסור חרישה.

מחלוקת תנא קמא ורבי יוסי במשנת כיבוי הנר, מוסברת בגמרא כמחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון בשאלת דינה של מלאכה שאיננה צריכה לגופה, דהיינו מלאכה שאני עושה אך לצורך שונה ממטרת המלאכה עצמה (בפשטות: כפי שהיא הוגדרה במשכן). רבי יהודה מחייב על מלאכה זו, שכן העיקר נבחן בתוצאה של המעשה, ולרבי שמעון פטור על מלאכה זו, שכן העיקר נבחן בכוונה של המעשה.

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קה עמוד ב

רבי יהודה דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה – חייב עליה… רבי שמעון דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה – פטור עליה.

רש“י, תלמוד בבלי מסכת שבת דף צג עמוד ב

ור‘ שמעון פוטר – … כל מלאכה שאינה צריכה (לגופה) אלא לסלקה מעליו – הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. דברצונו לא באה לו, ולא היה צריך לה, הלכך לאו מלאכת מחשבת היא לר‘ שמעון.

במשנת החורש, דן המאירי בשאלה מדוע מטרת ניכוש העשבים היא בעלת משמעות לשאלת החיוב שלי (אם לתיקון הקרקע חייב בכל שהוא, ואם לבהמה רק אם מנכש כמלוא פי הגדי), ועונה שזהו מקרה של פסיק רישא שלא ניחא ליה, כי הקרקע איננה שלי, כלומר אף על פי שבדרך כלל יש דין של פסיק רישא, דהיינו אני חייב על מלאכה אסורה שנגרמה בהכרח מכוח מלאכה מותרת שעשיתי, כאן המצב שונה כיוון שאין לי עניין ורצון במלאכה האסורה של תיקון הקרקע כי הקרקע לא שלי.

הרב מנחם המאירי, בית הבחירה, מסכת שבת דף קג.

המנכש – והוא הסרת עשבים רעים מתוך הירקות. ואף הוא תולדת חורש, ויש מחייבים אותו משום זורע.

והמקרסם – והוא הקוצץ ענפים יבשים מן האילן לתקון האילן.

והמזרד – והוא קציצת ענפים אף מן הלחים, מצד שיש שם הרבה יותר מדאי. ואף הם תולדת חורש, ויש מחייבים בהם משום נוטע. וכל אלו שיעורם בכל שהוא.

המלקט עצים מן האילנות: אם לתקן את הקרקע או האילן – שיעורו בכל שהוא ככל אותם שהזכרנו. ואם להיסק – שיעורן בכדי לבשל בהן ביצה קלה.

וכן המלקט עשבים מן המחובר: אם לתיקון הקרקע – שיעורו בכל שהוא, ואם לבהמה – כמלא פי הגדי. ואע“פ שהקרקע מכל מקום מיתקן בכך, הואיל ואינו מתכווין פטור מצד התיקון.

ואע“פ שהוא פסיק רישיה, פירשוה בגמ‘ בשאין הקרקע שלו ואין נוח לו בכך. וכל שאין נוח לו במלאכה הנמשכת ממעשיו אין בו דין פסיק רישיה. אבל בקרקע שלו חייב אף מצד התקון אע“פ שאינו מתכוין לו. ואם עשה משהו חייב מצד התקון לבד, ואם עשה בכדי מלא פי הגדי חייב שתים.

כדאי לשים לב שההגדרות ברורות בגדול לתלמידים, שכן הן כשלעצמן מורכבות, והקשר שלהן למשניות שנלמדו קודם לכן על ידי התלמידים עלול להיות מעט מסורבל.

בסופו של הלימוד נחזור אל הפתיח של השיעור, ונראה איך הדיונים שהיו אצלנו בכיתה הם למעשה אלו שיושבים ביסוד המחלוקות והשאלות ההלכתיות של השבת: מה קובע האם המעשה אסור – הכוונה שלי, המעשה שלי, או תוצאות המעשה שלי?

נבקש מכל חברותא לכתוב יחד דו שיח בין רבי שמעון לרבי יהודה כפי שפגשנו אותו בסוגיה הקצרה שראינו בגמרא, ובו הם מתווכחים בשאלה העומדת ביסוד המחלוקת ההלכתית שלהם: מה העיקר הכוונה או התוצאה.

לחילופין, במידה ובכיתה שלכם חשיבה מופשטת מתאימה, ניתן להציע לכל תלמיד לבחור להיות כוונה או תוצאה, ולכתוב מנקודת המבט הפנימית הזו מדוע זה העיקר של המעשה והמקום דרכו יש לבחון ולראות את המציאות. תלמידים שיהיו מוכנים להקריא בקול את שכתבו – יעשו זאת.

בסיום השיעור, נבקש מכל תלמיד לבחור שאלה אקטואלית בהלכות שבת שמושגי כוונה ומעשה עולים בה, ולחפש במהלך השבוע רב לשאול ולדון איתו בתשובה ההלכתית לשאלה שבחר. דוגמא לשאלות: מה לעשות אם שכחתי לכבות את האור במקרר לפני שבת? מה הדין אם עלי לעבור במקום שמצולם במצלמות אבטחה כל הזמן? במלון בו אני מתארח יש דלת חשמלית הנפתחת בעין אלקטרונית – האם מותר לפתוח אותה? וכן הלאה. בתחילת השיעור הבא נבקש מהתלמידים לשתף בשאלה שבחרו ובתשובה שקיבלו וכך ננסה יחד עם התלמידים להבין את התמונה ההלכתית והדילמות ביחס למושגים שעסקנו בהם.

בשיעור עסקנו בנושא הכללי של כוונה מול תוצאה, ובהקשר שלהם בהלכות שבת במושגי מלאכה שאינה צריכה לגופה ופסיק רישא. ניסינו להבין את ההיגיון של הדעות השונות בנושאים אלו, מבלי להכנס לפרטי ההלכות.