נסדר את הכיתה במעגל פנימי כאשר השולחנות צמודים לקירות מסביב, ועליהם מפוזרות תמונות ירושלים, צבעים, דפים, דבק.

נפתח את השיעור בהצגה. המורה יכול לעבור בין התפקידים של דוד וציון, ובהתאם לאופי הכיתה ניתן לתת את התפקידים למשתתפות.

(מול התלמידות יושב ציון– האבל על ירושלים, פניו עצובות, ספר תהלים בידו. לאחר כמה שניות נכנס דוד– השמח על גאולתה של ירושלים, הליכתו קלה)

דוד: (חולף על פניו של ציון כמי שלא רואה אותו. לפתע מבחין בציון, חוזר לאחוריו) היי שלום ציון, מה שלומך? (ציון לא עונה) הופ הופ, נראה לי שאתה לא צריך לענות, אני רואה את התשובה על פניך. אתה נראה בדיכאון, נראה שזה לא היום שלך…

ציון: נכון, זה באמת לא היום שלי, אבל גם אתמול וגם שלשום לא היו הימים שלי.

דוד: מה קרה?

ציון: (מדבר כאילו לעצמו) אתה כזה מנותק… תסתכל סביבך. היום יום ירושלים. ואני לא מוצא סיבה לחגוג.

דוד: סליחה, אבל אני ממש לא מצליח לעקוב אחרי המחשבות והרגשות שלך. מה עובר עליך?

ציון: תסתכל סביב ותראה. ירושלים היא עיר הקודש, בית מקדש צריך לעמוד במרכזה, ומה יש לנו – מסגד. אתה יודע כמה כנסיות יש בירושלים? (קם ועומד מול דוד) אתה יודע כמה מסגדים עומדים כאן בתוך עיר הקודש? כל כך הרבה דברים אין כאן, אז איך לא אבכה?

דוד: כן, אני מסכים. אבל תראה כמה בתי כנסיות ובתי מדרשות וישיבות ותלמידי חכמים. מעולם לא ראתה ירושלים כל כך הרבה מרכזי תורה בתוכה כמו בתקופה הזו. כל כך הרבה דברים יש כאן, אז איך לא תשמח.

ציון: מה אתה מדבר? חילול הקודש יש כאן. (מתקרב לדוד ואומר בשקט) אי אפשר להבדיל בין ירושלים לבין ערים אחרות בעולם. ירושלים מיוחדת רק בזכות בית המקדש העומד בראש הר המוריה. בכל הדורות יהודים הזילו דמעות – בכו. האם משהו השתנה? אז איך לא אבכה?

דוד: (שם יד על כתפו של ציון) יש בזה משהו… אבל מצד שני – אתה יודע כמה תלמודי תורה לילדים יש כאן. בתי ספר, אולפנות, בתי מדרש לנשים ובנות, קול התורה בוקע מפיותיהן של בנות ישראל. זו שירה של הנשמה הטהורה. כל כך הרבה יש בעיר הזו, איך לא תשמח?

ציון: ועוד לא סיפרתי לך על מכוניות שנוסעות בשבת, על מסעדות שמגישים בהם אוכל לא כשר על… די, אני לא יכול לחשוב יותר על הריקנות שיש בעיר הזו. איך לא אבכה?

דוד: גם אני עוד לא סיפרתי לך על האווירה המיוחדת שיורדת על העיר הזו עם כניסת השבת, על שיעור תורה בשבת, על בתי הכנסת המפוארים הנבנים בכל שכונה. כמה נפלאה בעיני העיר הזו… איך לא תשמח?

ציון: די. מספיק…

דוד: אתה צודק מאוד, באמת מספיק. יום ירושלים היום. היום תבוא איתי, את העצב שלך תשמור לתשעה באב…

(דוד שם יד על הכתף של ציון– יוצאים)

• נשאל: לאיזה דמות בהצגה התחברתם? מי לדעתכם צודק?

נוסיף הסבר קצר: יום ירושלים מהווה מעין נקודת מפנה בין ירושלים האבלה (ב2000 שנות גלות) והחצויה (החל מ1948) לבין ירושלים המאוחדת הלובשת בגדי תפארתה. במעברים אלו נעסוק בשיעור הזה.

המעבר אותו תיארנו משתקף באופן מיוחד בשיר ‘ירושלים של זהבירושלים של זהב‘ שכתבה נעמי שמר. נקרא את השיר במליאה ונבקש מהתלמידים להגיב לקטעים שתפסו אותם.

• נשאל: האם אתם מזהים מעברים בין חלקים שונים בשיר?

אויר הרים צלול כיין
וריח אורנים
נישא ברוח הערביים
עם קול פעמונים.

ובתרדמת אילן ואבן
שבויה בחלומה
העיר אשר בדד יושבת
ובליבה חומה

ירושלים של זהב
ושל נחושת ושל אור
הלא לכל שירייך
אני כינור
ירושלים של זהב
ושל נחושת ושל אור
הלא לכל שירייך
אני כינור

איכה יבשו בורות המים
כיכר השוק ריקה
ואין פוקד את הר הבית
בעיר העתיקה.

ובמערות אשר בסלע
מייללות רוחות
ואין יורד אל ים המלח
בדרך יריחו.

ירושלים של זהב…

אך בבואי היום לשיר לך
ולך לקשור כתרים
קטונתי מצעיר בנייך
ומאחרון המשוררים.

כי שמך צורב את השפתיים
כנשיקת שרף
אם אשכחך ירושלים
אשר כולה זהב

ירושלים של זהב…

חזרנו אל בורות המים
לשוק ולכיכר
שופר קורא בהר הבית
בעיר העתיקה.

ובמערות אשר בסלע
אלפי שמשות זורחות
נשוב נרד אל ים המלח
בדרך יריחו.

ירושלים של זהב…

השיר נכתב למעשה בשני שלבים: השלב הראשון נכתב כאשר ירושלים היתה חצויה והעיר העתיקה היתה תחת שלטון ירדני, ומתאר את השיממון שבה ואת הגעגועים אליה. לאחר מלחמת ששת הימים ואיחוד העיר הוסיפה נעמי שמר את שני הבתים האחרונים המתארים את שלבי הגאולה ושחרור ירושלים.

נחלק את דף המקורות המכיל שני פרקי תהלים (מזמור קכב ומזמור קלז). נקרא את המזמורים במליאה ונשים דגש על האווירה העולה מתוך המזמור. ניתן גם לחלק את הכיתה לשתי קבוצות ולתת לכל קבוצה לקרוא מזמור אחר, לדון ולנתח אותו, ולהציג אותו אח”כ במליאה.

תהילים פרק קלז
א עַל נַהֲרוֹת, בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם-בָּכִינוּ: בְּזָכְרֵנוּ, אֶת-צִיּוֹן.
ב עַל-עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ, כִּנֹּרוֹתֵינוּ.
ג כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ, דִּבְרֵי-שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה:
שִׁירוּ לָנוּ, מִשִּׁיר צִיּוֹן.
ד אֵיךְ–נָשִׁיר אֶת-שִׁיר- ה’: עַל, אַדְמַת נֵכָר.
ה אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי.
ו תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי, לְחִכִּי אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי:
אִם-לֹא אַעֲלֶה, אֶת-יְרוּשָׁלִַם- עַל, רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.
ז זְכֹר ה’, לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת, יוֹם יְרוּשָׁלִָם:
הָאֹמְרִים, עָרוּ עָרוּ עַד, הַיְסוֹד בָּהּ.
ח בַּת-בָּבֶל, הַשְּׁדוּדָה:
אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם-לָךְ אֶת-גְּמוּלֵךְ, שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ.
ט אַשְׁרֵי, שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת-עֹלָלַיִךְ אֶל-הַסָּלַע.

הסבר המזמור:
עם ישראל יושב בגלות ומתוך אמירת הכינות והבכי הוא נזכר בציון. בין ענפי הערבה תלינו את כינורותינו, כדי שלא ננגן בהם, כאשר שובינו ואויבנו מבקשים שנשיר משירת ציון (כשירת הלווים במקדש). לעצמנו אנחנו חושבים – איך נשיר את שירי הקודש של ירושלים כשאנחנו על אדמת הגויים הטמאה?

נשבעים אנחנו שלעולם לא נשכח את ירושלים, כפי שאין אנו שוכחים את ידינו הימנית. אם לא נזכור את ירושלים תדבק לשוננו לחיכנו. כל שמחה שתבוא עלינו נזכיר את ירושלים ולא תהיה שמחתנו שלמה.

מבקשים אנו מהקב”ה שיזכור מה עשו לנו הגויים ביום בו החריבו את העיר. מבקשים אנו נקמה על חורבן העיר, על ההרס המוחלט שעשו בה, מידה כנגד מידה.

תהילים פרק קכב
א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, לְדָוִד:
שָׂמַחְתִּי, בְּאֹמְרִים לִי– בֵּית ה’ נֵלֵךְ.
ב עֹמְדוֹת, הָיוּ רַגְלֵינוּ– בִּשְׁעָרַיִךְ, יְרוּשָׁלִָם.
ג יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה– כְּעִיר, שֶׁחֻבְּרָה-לָּהּ יַחְדָּו.
ד שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים, שִׁבְטֵי-יָהּ–עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל: לְהֹדוֹת, לְשֵׁם ה’.
ה כִּי שָׁמָּה, יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט: כִּסְאוֹת, לְבֵית דָּוִד.
ו שַׁאֲלוּ, שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם; יִשְׁלָיוּ, אֹהֲבָיִךְ.
ז יְהִי-שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ; שַׁלְוָה, בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ.
ח לְמַעַן, אַחַי וְרֵעָי– אֲדַבְּרָה-נָּא שָׁלוֹם בָּךְ.
ט לְמַעַן, בֵּית-ה’ אֱלֹהֵינוּ– אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ.

הסבר המזמור:
לעומת מזמור קלז נכתב מזמור קכב המתאר את הזיכרונות על ירושלים בתפארתה ועל השמחה שירושלים מסבה לעם ישראל. מיד עם ההודעה על שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, עלה ממקלטי הרדיו קולו של משה חובב שהקריא בקול נרגש את המזמור הזה. המזמור הנו ביטוי לשמחה שחש מי שחווה את העלייה לירושלים. ההתרגשות היא מן המחשבה על הביקור בבית ה’, מן הכוח של ירושלים המסוגל לחבר את הניגודים ולגשר על המחלוקות – עיר שעושה את ישראל חברים.

אל ירושלים עולים כדי להודות לשם ה’ – להתפלל על שעבר ולבקש על העתיד. נוסף לכל אלה, ירושלים היא עיר המלוכה, היא עיר המשפט. המשפט הנערך מתוך קדושה של מעלה, יוצר גשר בין דעות, מגשר על מחלוקות ומקרב רחוקים. ירושלים היא עיר של שלום, עיר של שלווה. מעלותיה של ירושלים יונקים מאהבת העם השם פניו אליה ומן המקדש – בית הא’לקים הניצב בה. יש להתפלל לשלומה של ירושלים – שלום לה מבית ושלום לה מחוץ.

על השולחנות בכיתה יהיו מפוזרים תמונות (jerusalem3 תמונות) מודפסות וגזורות של ירושלים, דפים לבנים גדולים, דבק וחמרי יצירה. נבקש מן המשתתפות לעבור בין השולחנות ולבחור תמונה שמרגשת אותם. את התמונות הן ימקמו כרצונן וידביקו על הדפים הלבנים, ואז יציירו או יצבעו את שאר הדף בהתאם לתמונה. ההנחיה היא לצייר ולצבוע את הדף ע”פ הרגש או הזכרונות האישיים המציפים אותם.

פתחנו את השיעור בהצגה ועסקנו במתח שבין האבל והשמחה על ירושלים. קראנו את מילות השיר ירושלים של זהב וראינו כיצד אותו מתח משתקף בשיר זה, והמשכנו לעיון במזמורי תהלים על ירושלים. לסיום הבענו את הקשר האישי שלנו לירושלים ואז התחושות שהיא מעוררת בנו, ע”י יצירה.

אכן ירושלים נושאת על גביה מטען רב ומעוררת תחושות שונות. חשוב שנדע לתת להן מקום ולאפשר לעצמינו לנוע ביניהן – בין השמחה על מה שיש ובין הגעגוע אל מה שעוד חסר.

לסיום, ניתן להציג תערוכה מהיצירות.