כפתיח לשיעור נתלה על הקירות של הכיתה מספר שלטים ובהם הנחיות בסגנון ההנחיות הבאות: “נסה להיזכר באירוע מרגש שקרה לך בחיים” “נסה להיזכר באירוע כואב וקשה שקרה לך בחיים” “נסה להיזכר באירוע מפתיע שקרה לך בחיים” וכו’. נבקש מהתלמידים להסתובב בחדר עם דף וכלי כתיבה ולעבור בין השלטים השונים. ליד כל שלט לתת לעצמם שתי דקות להיזכר לגמרי בחוויה שעולה בהם ואז לכתוב על דף אילו הרגשות ומחשבות צפות בהם.

נשאל את התלמידים:

• מה גורם לנו לזכור אירועים מסוימים ולשכוח אחרים? הרי ברור שכל אחד מאיתנו עבר אלפי אירועים מרגשים, כואבים, מפתיעים וכד’ במהלך החיים, ובכל זאת מדוע הזיכרון שלנו מציף אירועים מסוימים ושוכח אחרים?

נחלק את הכיתה לקבוצות קטנות ונבקש מכל קבוצה לנסות ולדמות כאילו היא צריכה לארגן את טקס יום הזיכרון בבית הספר או בסניף. נבקש מהקבוצות לנסות לחשוב יחד על השלב המקדים את הכנת הטקס.

שאלות מנחות:

• מה המטרה של הטקס לדעתכם?
• מה הייתם רוצים להעביר בטקס?
• אילו הרגשות ומחשבות הייתם רוצים שהנוכחים בטקס יחוו במהלך הטקס וכתוצאה מהטקס?

ניתן לכתוב את התשובות בקצרה על דף. במידה ומתאים ניתן אף לתת זמן נוסף לתכנון מפורט יותר של מהלך הטקס.

כעת, נקרא לתלמידים את הקטע הבא הלקוח מתוך מחקר שעשתה ד”ר עדנה פדר לומסקי על השינויים שעבר טקס יום הזיכרון במדינת ישראל מאז שנות התשעים:

“אפתח בחיבור זה שלוש טענות מרכזיות הקשורות זו בזו: הראשונה, לעומת הטקס הקנוני המגייס מחויבות והזדהות עם הלאומיות הישראלית באמצעות זכרון הירואי של הנופלים טקסי בית הספר בשנות התשעים מתמקדים יותר בכאב הפרטי ובאבל האישי, ולעיתים אף מושמעת בהם ביקורת מפורשת כנגד הלאומיות הצבאית. שנית, בעוד הטקס הקנוני מניח כי בית הספר הוא סוכן זיכרון של המדינה, יותר ויותר בתי ספר פועלים כקהילת זיכרון מקומית המבקשת לבטא באמצעות הטקס את ייחודה ולסמן דרכו את גבולותיה החברתיים. ולבסוף, טקסי הזיכרון לא אבדו מכוחם החברתי, להיפך הם מגייסים לכידות חברתית סביב אבל וכאב אישי, המכנה המשותף האפשרי בחברה משוסעת”

נדון עם תלמידים בדברים:

• האם גם בטקסים שדמיינתם בשלב הקודם הניתוח של עדנה נכון? (זיכרון יותר אישי וקהילתי ופחות לאומי)
• מדוע ולמה תהליך זה מתרחש?
• מה אנחנו מרוויחים מזיכרון שמתיימר להיות “און ליין”, זיכרון מעודכן שמתמקד בסיפורים האישיים? ומה אנחנו מרוויחים מזיכרון שנותן פרספקטיבה לדברים, במבט לאומי והיסטורי רחב יותר?

כעת נלמד את המדרש הבא שמתאר כיצד הזיכרון הוא נקודת מבט השופטת את ההיסטוריה. כאשר אנחנו חווים חוויה עוצמתית היא משתקת אותנו וברור לנו שזהו רגע שלא ישכח לעולם. ואז עוברים החודשים והשנים והרגע ההוא נעלם לו מתחת לשכבות עפר. הזיכרון הוא הכוח שמכריע מה מתוך ים הזיכרונות יקבל קיום – מה מתוכו חשוב לשמור, ומה אפשר למחוק? הזיכרון הקולקטיבי הוא כוח שופט המחליט אלו מהזכרונות יישכחו או ייזרקו אל התת מודע, ואילו ישמרו מעל דפי ההיסטוריה.

קהלת רבה, פרשה ב’ פיסקה י”ט
“החכם עיניו בראשו” זה משה. “והכסיל בחשך הולך” זה בלעם הרשע. “וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כלם ואמרתי אני בלבי” וגו’ – זה נקרא נביא וזה נקרא נביא, אם כן ולמה חכמתי אני אז יותר? למה נתתי נפשי על התורה?
וחזרתי ואמרתי כי “אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם הכל נשכח” למחר ישראל נכנסין לצרה ואומרים (ישעיה ס”ג) ויזכור ימי עולם משה עמו וגו’ שמא אומות העולם אומרים ויזכור ימי עולם בלעם עמו? הה”ד ואיך ימות החכם עם הכסיל.

המדרש מתאר שבמציאות בהווה בלעם ומשה רבנו יכולים לראות דומים: זה נביא וזה נביא, זה עובד ה’ וזה עובד ה’ וכו’. אן כך מה ההבדל ביניהם? ומדוע שאנו נלך בדרכו של משה ונשמור את התורה? ובכן, כפי שהמדרש ממשיך, הזיכרון ההיסטורי הוא זה שמכריע: כיום אנו יודעים שעם ישראל זוכר את בלעם כרשע, ואת משה כצדיק. ויותר מכך, אומות העולם אפילו לא זוכרים כלל את בלעם.

יש בכוחו של הזיכרון לשכתב ולשנות את ההיסטוריה. הזיכרון אף פעם אינו סטרילי, הוא משנה ומחייה מחדש (באופן שונה) את החוויות מהעבר. לכן, הניסיון לשחזר את הזיכרון באופן מדויק בהווה הוא ניסיון שמפקיע את היכולת להתמודד באופן רציני עם העניין. האתגר הוא להצליח לזכור לא דווקא באופן מדויק, אלא באופן חי (בדומה למה שחז”ל הורו על ליל הסדר: חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים). לא לנסות ולשחזר באופן מדויק, אלא לתת לזמן ולפרספקטיבה להעלות וללמד את שהבינה.

כעת, נבקש מהתלמידים לחזור אל האירועים האישיים עליהם חשבו בתחילת השיעור. נקדיש זמן להתבונן כיצד אותם זכרונות השתנו לאורך השנים.

נתחיל בזיכרון האירועים עצמם – מה מהאירועים נשמר באופן מדוייק ובהיר בזיכרון? מה נשמר בצורה יותר מעורפלת ולא ברורה? ישנם פרטים שאינכם בטוחים האם באמת התרחשו?

נמשיך לרמה הרגשית – אילו רגשות התעוררו בכם בזמן האירועים עצמם, ואילו רגשות עולים בכם כעת כאשר אתם נזכרים בהם? האם התודעה יכולה לשנות את הזיכרון הרגשי של האירועים?

פתחנו בהעלאת זכרונות אישיים מסוגים שונים וכתבנו על החוויה שמתעוררת בנו למולם. ניסינו לתכנן טקס זיכרון דמיוני, וקראנו את הניתוח אודות ההשתנות של טקסי יום הזיכרון.  למדנו יחד את המדרש בקהלת רבה ודנו בכוחו של הזיכרון וביכולתו לשנות ולברוא מציאות. לבסוף חזרנו אל הזכרונות האישיים מתרגיל הפתיחה וניסינו להתבונן כיצד הזיכרון שינה אותם לאורך השנים.

פעמים רבות טקסי יום הזיכרון מנסים לשחזר ולחוות שוב את הכאב ואת האובדן הקשים. בעקבות השיעור ניתן לסיים במחשבה כיצד אפשר לעצב טקס שמשחרר את הניסיון הזה, ולהפוך זאת ליום שמשתמש בכוח הזיכרון בשביל להכריע מה רוצים לזכור ומה לא, ובשביל להפוך את הזיכרון למשהו חי ומשתנה שמתאים את עצמו להווה ושמצעיד קדימה את עם ישראל ואת כל אחד מאיתנו.