• אאפשרות ראשונה לפתיחת השיעור
• באפשרות שניה לפתיחת השיעור

נלמד יחד את פרק קל“ז בתהילים:

(א) עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן: (ב) עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ: (ג) כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן: (ד) אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה‘ עַל אַדְמַת נֵכָר: (ה) אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָםִ תִּשְׁכַּח יְמִינִי: (ו) תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי:

אפשר ללמוד גם את פירושו של המלבי“ם לפסוק:

מלבי“ם על תהילים פרק קלז פסוק ה

“אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני” – ימליץ שכמו שהימין היא מוכנת אל האדם בכל תנועותיו ועסקיו, כן ירושלים היא בבת כל תנועותינו ועסקינו, עד שא“א לשכחה כמו שא“א לשכח את הימין, ויותר מזה כי “תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי” – שכל דבורי הוא בך ואם לא אדבר מזכרונך אהיה כאלם אשר לשונו לחכה דבקה, ולא לבד בעת שאני גולה וסורה, כי גם “אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי” – גם אם אשמח בהצלחת עולם תהיה ירושלים עולה עליהם, עד שכל שמחה תהפך לעוצב ע“י זכרון חורבנה.

נשאל בכיתה:

• מה יחסו של הפרק לשאלה שהעלינו?
• האם עמדת משורר תהילים ביחס לחורבן ירושלים היא רגשית או אידיאולוגית?
• לפי המלבי“ם – האם “צריך” להיות עצובים כשנזכרים בירושלים, או שזה פשוט קורה באופן טבעי?

נלמד עם הבנות את ההלכה בשולחן ערוך ואת הגהת הרמ“א עליה, ואת הסברו של הרב דוד לבנון:

שו“ע אורח חיים סימן תקס

וכשהחתן נושא אשה לוקח אפר מקלה ונותן בראשו במקום הנחת תפילין:

הגהת הרמ“א: ויש מקומות שנהגו לשבר כוס בשעת חופה או לשום מפה שחורה או שאר דברי אבלות בראש החתן, וכל אלה הדברים כדי לזכור את ירושלים שנאמר “אם אשכחך ירושלים וגו‘ אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי“.

הרב דוד לבנון,”חורבות ירושלים“

בנבואת הנחמה על ירושלים נאמר (ירמיהו פרק לג פסוק יא) “עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים. קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אמרים הודו את ה‘ צבאות כי טוב ה‘ כי לעולם חסדו, מֵּבִאִים תודה בית ה‘ כי אשיב את שבות הארץ כְּבַרִאשֹׁנָּה אמר ה‘”.

מכאן שיש קשר בין שמחת חתן וכלה לבנין ירושלים. וכך נאמר בגמ‘ (ברכות דף ו עמוד ב) “רב נחמן בר יצחק אמר: כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, שנאמר: (ירמיהו ל“ג) כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה‘”.

כי כל בית ובית מישראל הוא מקום להשראת השכינה, מעין מקדש מעט, ובכל בית שמוקם נוסף בית דירה לשכינה, עד שבהצטרפות כל בתי ישראל נבנה מכון שלם מקדש מלך עיר מלוכה, ומתקיים “כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה‘”.

ננסה להעמיק:

• מה מבקשת ההלכה לומר לנו בכך שדווקא בעת כריתת ברית בין איש לאשה נזכרים ונשבעים לא לשכוח את חורבן ירושלים?
• מה היחסים שמורה לנו ההלכה לבנות בין העולם האישי לעולם הלאומי שלנו?
• אלו סכנות ואלו הזמנות מונחות במערכת יחסים זו?
• האם יש טעם בכלל לנסות לפתח “רגש אידיאולוגי” כאשר הוא לא קיים אצלנו כרגע?

נביא לכיתה מספר כוסות זכוכית פשוטות, ניירות וגפרורים. נכין עם הבנות אפר ושברי זכוכית. ברקע נשים מוזיקה של מנגינות שונות של המילים: “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי“. נציע לבנות לכתוב על דף את המילה שדיברה אליהם מתוך הפסוק הנ“ל הנאמר בחופה וליצור סביבה בעזרת האפר ושברי הזכוכית יצירה שתביע את השלם והחסר שמתרחש בבניית בית בישראל: בין שמחה ושלמות פרטית לאבל וחסרון לאומי.

במהלך השיעור ניסינו לעמוד על היחסים שבין העולם האידיאולוגי שלנו לבין העולם הרגשי, ולהבין כיצד נכון לשלב אותם. למדנו את פרק קל”ז בתהילים ועל המנהג להזכיר את ירושלים בחתונה כדי לראות את היחס שההלכה מציעה לנו.