כפתיח לשיעור נבקש מכל אחד מהתלמידים לחשוב על וויתור כלשהו שחיים של שמירת תורה ומצוות תובעים ממנו. כמובן שחשוב כפתח למחשבה על שאלה מסוג כזה להציף את ההכרה שחיים דתיים יכולים וצריכים להביא שמחה וצמיחה בחיים, ויחד עם זה את ההכרה שפעמים אנחנו יכולים לחוש שהם גם תובעים מאיתנו מחיר. לאחר שכל אחד מהתלמידים חושב על השאלה, נשאל האם יש מי מהתלמידים שמוכן לשתף במחשבות שעלו בו.

נזכיר בכמה מילים את הנושא הכללי של איסור מלאכה בחול המועד והיתר דבר האבד. לאחר מכן נחלק את הכיתה לקבוצות, ונבקש מכל קבוצה לענות על אחת השאלות הבאות.

• יש בחנות מבצעי סוף עונה שתקפים אך ורק לחול המועד. האם מותר לי לצאת למסע קניות או שזו מלאכה אסורה?

• הבוס שלי בעבודה הגדיר שכל מי שיעבוד בחול המועד יקבל בונוס מכובד למשכורת הקרובה. האם מותר לי ללכת לעודה?

• הציעו לי עבודה משתלמת מאד הכרוכה בהגדרה בעבודה גם בחול המועד. האם מותר לי לקחת אותה?

• כל יום עבודה שאני לא הולך בחול המועד יורד מהמשכורת שלי סכום של יום עבודה. האם מותר לי ללכת לעבודה?

• הגינה שלי מתייבשת ואני יודעת שאם לא אשקה את העציצים השבוע סביר להניח שהם יבלו וימותו. עכשיו חול המועד, האם מותר לי?

לאחר המענה, נבקש מנציג מכל קבוצה לשתף בתשובה שכתבו.

מצורפים כאן חלק מדיני דבר האבד שכתב הרב אליעזר מלמד בפניני הלכה. לכיתות חזקות ניתן להביא חלקים נוספים מהספר.

אנחנו מציעים לתת לתלמידים ללמוד את החלקים הרלוונטיים בחברותות, ולנסח מחדש את התשובות לשאלות שנידונו בכיתה בשלב הקודם. סביר להניח שלגבי חלק המשאלות יהיה פער בין התשובה שהיתה נראית לתלמידים בשלב שקודם הלימוד לבין התשובה שההלכה נותנת לשאלה.

כסיכום להשוואה זו נגדיר ביחד את גדרי ההיתר של מלאכת דבר האבד. בנוסף, נדון בשאלה מתי ולמה ההלכה תובעת מאיתנו וויתורים, ומתי ולמה ההלכה מאפשרת לתת משקל לוויתור ולמחירים שהמצוות לעיתים דורשות מאיתנו. כדאי להבהיר את מערכת השיקולים השונה שבין מצוות דאורייתא, מצוות דרבנן ומנהגים.

פניני הלכה מועדים, פרק י”ב

ב – מלאכת דבר האבד

מובן מאליו שאיסור עבודה בחול המועד כרוך באובדן הכנסות, שכן בכל יום שאדם נמנע מעבודתו, הוא מפסיד את שכר עבודת אותו היום, ובאמת אין זה הפסד אלא ‘מניעת רווח’. לפיכך, כל השכירים והעצמאים, צריכים לשבות בחול המועד, כדי שיהיו פנויים לשמחת החג ולימוד התורה. ואפילו שכיר שמרוויח אלף שקלים ביום והציעו לו עבור עבודתו בחול המועד רווח כפול, צריך לשבות, מפני שמצוות השביתה במועד חלה על עשירים ועניים כאחד. וכן נגר שהציעו לו להכין ארון בחול המועד עבור תשלום כפול, צריך לשבות. מפני שאין מדובר בהפסד של ממון שנמצא ברשותו, אלא ב’מניעת רווח’.

אבל כאשר אדם עלול להפסיד ממון או רכוש שכבר נמצא ברשותו, מותר לו לעשות מלאכה כדי להציל את עצמו מהפסד. מפני שמגמת איסור מלאכה כדי שנהיה פנויים לשמוח וללמוד תורה במועד, אבל אדם שדואג מהפסד נכסיו אינו יכול לשמוח (ריטב”א), וגם אינו יכול לפנות את דעתו ללימוד התורה (ראבי”ה ומהרי”ל). בנוסף לכך, התורה חסה על ממונם של ישראל, שאם במשך שבעה ימים רצופים לא יוכל אדם לטפל בבעיות דחופות שבעסקיו ושדותיו, יגיע לידי הפסד (המנהיג).

לפיכך, בעל כרם, שענביו הבשילו ואם לא יבצור אותם בחול המועד ייגרם לו הפסד משמעותי, רשאי לבצור את כרמו במועד (שו”ע תקלז, טז). מי שדלת ביתו או חנותו נפרצה, או שמערכת האזעקה שלו התקלקלה, והוא חושש מגנבים, רשאי לתקנם במלאכת אומן (שו”ע תקמ, ד). וכן כאשר צינור המים שבבית התפוצץ, ויש חשש שהבית והרהיטים יינזקו מהמים, מותר לתקן את הצינורות במלאכת אומן. וכן לגבי מסחר, כאשר יש לאדם חשש סביר שאם לא ימכור במועד את סחורתו, יפסיד את הקרן, היינו את הסכום ששילם עליה, מותר לו למוכרה במועד. אבל אם גם לאחר המועד ירוויח עליה, אלא שאם ימכור אותה במועד ירוויח יותר – אסור, מפני שמדובר ב’מניעת רווח’ (שו”ע תקלט, ד). וכאשר בעקבות ההימנעות מעבודה אדם יפסיד את מקור הכנסתו לחודשים הקרובים, מותר לו לעבוד במועד, מפני שאובדן מקור ההכנסה אינו נחשב ‘מניעת רווח’ אלא הפסד גמור.

על גבי הכלל הראשון שלמדנו, צריך להוסיף עוד כלל שני: גם כאשר מדובר בהפסד, ההיתר לעבוד תלוי בגודל ההפסד ובטורח העבודה. עבור הפסד קטן התירו רק מלאכה קצרה של הדיוט או מלאכת אומן בשינוי, אבל לא עבודה שיש בה טורח. עבור הפסד בינוני, התירו מלאכת אומן שכרוכה בטורח בינוני, אבל לא טורח גדול. ועבור הפסד גדול, התירו גם טורח גדול. הרי שיש לחשב תמיד את גודל ההפסד לעומת טורח העבודה, מפני שההיתר לעשות מלאכה לצורך דבר האבד הוא כדי שלא יצטער ויתבטל משמחת המועד, אבל כאשר נדרשת עבודה רבה כדי למנוע הפסד בינוני, עדיף שיעסוק בשמחת החג ויתעלם מההפסד. אבל אם ההפסד מרובה, לא יוכל לשמוח במועד, ולכן גם טרחה מרובה מותרת.

במקרים של ספק אפשר להכריע הלכה זו על פי הדרך שבה אנשים מתייחסים כיום לימי החופשה שלהם מהעבודה. אם מדובר בהפסד גדול שכדי למונעו אנשים רגילים לבטל את חופשתם המשפחתית – הרי שגם בחול המועד מותר לעבוד כדי למונעו. ואם הוא הפסד שאנשים אינם מוכנים לבטל עבורו את חופשתם המשפחתית, אבל מוכנים להפסיק את חופשתם לכמה שעות כדי למונעו – כך מותר גם במועד. והפסד שמוכנים להקדיש לו רק שעה אחת בחופשה, מתיר עבודה של שעה במועד.

והדבר תלוי במעמדו של האדם, שכן עני יטרח ביום חופשתו גם עבור הפסד של מאות שקלים, מפני שעבורו הוא הפסד מרובה, ואילו עשיר לא יטרח ביום חופשתו עבור הפסד שכזה. וכמובן שיש לאמוד זאת לפי אדם רגיל, לא עצלן שיעדיף תמיד את החופש, ולא מכור לעבודה שבכל סיבה שהיא יבטל חופשה משפחתית.

הלכה זו היא המסובכת שבהלכות חול המועד, מפני שיש צורך להעריך בנקיות דעת את מידת הטורח שבעבודה לעומת ההפסד, ובכל עת שמתעורר בה ספק, יש לשאול שאלת חכם.[2]

[2]. הדוגמא השכיחה בזמן חז”ל להיתר מלאכה לצורך דבר האבד, הוא ההיתר להשקות עצים שזקוקים למים בטרחה רגילה, דהיינו על ידי הטיית תעלת המים לכיוון ערוגות העצים. אבל אסרו להשקות עצים שנמצאים למעלה ממקור המים, משום שזו טרחה יתירה להעלות את המים אליהם. ולמרות שיגרם לעצים הפסד, אין הטורח הגדול הזה שווה את הפגיעה בחול המועד (מו”ק ב, א; ד, א; שו”ע תקלז, א–ג). וכאשר ההפסד מרובה מאוד, לא יוכל לשמוח כלל, ולכן גם טרחה מרובה מותרת. ודבר זה נמסר לחכמים שבכל זמן להגדיר את רמת ההפסדים וגודל הטרחה (ראב”ד ורמב”ן). ואם ההפסד מועט ומסופק, מותר למונעו על ידי מלאכת הדיוט או בשינוי, כפי שלמדנו במ”ב תקמ, ב, לעניין הקמת גדר שנפרצה. וכן למדנו שכדי למנוע הפסד רחוק של עכברים בשדות, התירו להניח מצודה בשינוי (שו”ע תקלז, יג; מ”ב לט; שש”כ סז, ב). אמנם כאשר ההפסד המועט הוא בטוח, אין צריך לשנות (מ”ב תקלח, ו. וכן במ”ב תקלז, נ, לגבי הפסד מקצת שדה שמותר לקוצרו).

כאשר אדם עלול להפסיד את מקור הכנסתו לחודשים הקרובים, לכאורה אסור לו לעבוד כי זה ‘מניעת רווח’, שכן מדובר בהכנסה שעוד לא הגיעה לידו. אלא שהואיל והיא מקור הכנסתו הקבועה, היא נחשבת הפסד ממש, ומותר לעבוד כדי להצילה. וכפי שלמדנו לגבי נסיעה ליריד גדול (שו”ע תקלט, ה; באו”ה ‘ואפילו’; ועיין באו”ה ט, ‘ואם’). וכן לגבי מי שעלול להיות מפוטר ממקום עבודתו (שש”כ סז, יא).

ואם נפלה לידו של אדם עסקה שיהיה לו ממנה רווח נאה אבל לא גדול מאוד. אם הוא אדם שחי בצמצום, מותר לו לבצע אותה, ובתנאי שיקצה חלק מהרווח לתוספת הוצאות לחג, כך שבזכות העסקה הזו יוכל לשמוח יותר בסעודות המועד. אבל לעשיר שגם בלא זאת יוכל לקנות בקלות את כל צורכי סעודות המועד, אסור לבצע עסקה שכזו (שו”ע תקלט, ד). ואמנם אפשר להסביר שההיתרים הללו נוגעים דווקא למסחר, הואיל ואין בו מלאכה ממש, וכתירוץ השני בראב”ד המובא ברא”ש (מו”ק א, כח; ועיין בבאו”ה תקלג, ג, ‘מותר’). אלא שנראה שאין כאן הבדל עקרוני בין מסחר לשאר מלאכות, אלא עיקר ההבדל תלוי ברמת הטורח כמבואר בראב”ד, ודין מספר עסקאות בודדות כדין מלאכת הדיוט, והותרו לצורך הרווחת סעודות המועד. אבל פתיחת חנות נחשבת כמלאכה גמורה, גם בלא להתחשב במלאכות הכרוכות בה, מפני שמבחינת הטורח היא עבודה גמורה. ורק כאשר יש חשש שיפסיד את מקור פרנסתו, מותר לפותחה (רמב”ן, ועיין באו”ה תקלט, ‘אינו’, ולהלן הלכה ז, ועיין בהרחבות).

ג – שלא יכוון מלאכתו למועד

כאשר מזיקים החלו לתקוף את המטע במועד ועלולים לגרום לו נזק משמעותי, מותר לרסס את המזיקים. אבל אם היה ידוע לפני החג שצריך לרסס את המטע כנגד המזיקים, והתרשל ודחה את הריסוס כדי לקיימו בחול המועד, הואיל וכיוון את מלאכתו למועד, אסור לרסס את המטע בחול המועד. זה הכלל, כל המכוון מלאכתו למועד, אסור לעשות מלאכה אפילו לצורך ‘דבר האבד’. שכן היתר מלאכת ‘דבר האבד’ הוא רק בשעת הדחק למי שנאלץ לעשות מלאכה בחול המועד כדי להינצל מהפסד וצער, ולא למי שכיוון מלאכתו למועד (שו”ע תקלז, טז; תקלח, א). ואפילו בטרחה קלה על ידי נוכרי אסור לעשות מלאכה זו (מ”ב תקלח, יא; שו”ע תקמג, א). ואפילו אם לא ידע שאסור לכוון מלאכתו למועד, כיוון שכיוון מלאכתו, המלאכה אסורה (שש”כ סו, לט; סז, ה; יח).

ואם כיוון מלאכתו למועד ועבר ועשה אותה בחול המועד, אסור לו ליהנות ממה שהרוויח מעבודתו (ערוה”ש תקלח, ז; שבילי דוד). ובימים שהיה כח לבית הדין, היו מאבדים את מה שעשה בחול המועד. ואם מת, לא היו קונסים את יורשיו (שו”ע תקלח, ו).

מי שקיבל על עצמו עבודה וסוכם שאם יסיים אותה לאחר תאריך מסוים ישלם קנס משמעותי. אם כאשר קיבל את העבודה היה בטוח שיצליח לסיימה בזמן בלא לעבוד בחול המועד, ובמשך העבודה ארעה תקלה שגרמה לכך שאם לא יעבוד בחול המועד לא יספיק לסיים את העבודה בזמן, מותר לו לעבוד בחול המועד. אבל אם מתחילה ידע שגם אם יזדרז יש סיכוי גבוה שלא יספיק לסיים את העבודה בלא לעבוד בחול המועד, הרי זה כמי שכיוון את מלאכתו למועד, ואסור לו לעבוד בחול המועד.

ככלל יש לדעת שההיתר לעבוד בחול המועד הוא רק למקרים מיוחדים, שיכולים לקרות אחת לכמה חגים. ולכן בעל עסק שמבקש בכל חג היתר לעבוד משום ‘דבר האבד’, בדרך כלל אין להתיר לו, כי אין מדובר ב’הפסד’ אלא ב’מניעת רווח’, או שמדובר בעסק שאינו מנוהל כראוי, וממילא העבודה בחול המועד לא תפתור לו את הבעיה.[3]

[3]. כאשר יש סיבה שזמן העבודה נופל דווקא בחול המועד, כגון רכב הסעות שעובד בכל ימות החול, והזמן היחיד שאפשר לבצע בו תיקונים תקופתיים בלא הפסד משמעותי הוא בחול המועד, מפני שאז אין צורך להסיע עובדים. יש שהתיר כאשר הצורך גדול לבצע את הטיפולים שלו בחול המועד (חוהמ”כ ב, צח, בהוספות). ויש שאסר כי זה נחשב מניעת רווח (שמה”כ ו, כט). ונראה שאין להקל בזה על ידי יהודי. אבל אפשר לתקנו על ידי גוי בקבלנות, בתנאי שיתן לו את הרכב לפני החג (לעיל יא, יח).

נביא לכיתה חומרי יצירה שונים, נשים מוזיקה נעימה באוויר ונבקש מכל תלמיד ליצור את ה“דבר האבד” שלו. מה המקום בחיים שלו שהוא לא היה רוצה לוותר עליו, שקשה לו לוותר עליו, ושבמצבים מסוימים הוא אולי נאלץ בכ“ז לוותר בו. אם יש מי מהתלמידים שמוכן לשתף את הכיתה במה שיצר – מה טוב

לחילופין: אם העיסוק בנושא כזה רגיש ועדין מידי בכיתה שלך, אפשר לקחת אותו לכיוון אחר לגמרי – המונח “דבר האבד” מכיל בתוכו את ההכרה בכך שיש רגעים בחיים שהם הזדמנות יוצאת דופן שאם לא נדע לקפוץ עליהם בזמנם הם יחלפו ויעלמו. נבקש מכל תלמיד ליצור את השער לאותו רגע בלתי חוזר בחיים שלו, ובמהלך היצירה לחשוב ולהרגיש מה יעזור לו לזהות את השערים הללו ולא לפספס אותם.

במהלך השיעור למדנו את דיני מלאכה בחול המועד ודבר האבד, וניסינו להתבונן דרכם על הדילמה העקרונית של וויתורים בחיים עבור מצוות.