נספר לתלמידים על הויכוח בשאלת קביעת מועד יום הזיכרון לשואה ועל משמעותו. נספר כי ועדת משנה מיוחדת בה היו חברים חברי כנסת מסיעות שונות דנה בהצעות השונות לצורך הגשת המלצה באיזה תאריך יש לציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

הונחו בפניה שתי הצעות:

1. ציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה ב19 באפריל, יום פרוץ מרד גטו ורשה או במועד אחר הקשור בלחימה בגטו.

2. ציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה בעשרה בטבת שנקבע כמה שנים קודם לכן ע”י הרבנות הראשית כיום הקדיש הכללי לנרצחי השואה שתאריך פטירתם לא נודע.

• לאחר 26 שנה העלה מנחם בגין, שהיה ראש הממשלה, הצעה לקבוע את יום הזיכרון לשואה בט’ באב ואת יום הזיכרון לגבורת הפרטיזנים ולוחמי הגטאות ביום הזיכרון לחיילי צה”ל.

נחלק את התלמידים לשלוש קבוצות. כל קבוצה תקבל כרטיס (מצורף) המתאר עמדה אחת השאלה זו. הקבוצה תקרא את הכרטיס, תדלה ממנו את הטיעונים המצויים בו ותוסיף עוד משלה. על כל קבוצה לייצג את העמדה המובעת בכרטיס שלה (גם אם אינה מזדהה איתה באמת – זהו תרגיל טוב בכניסה לתודעתו של האחר והבנת דרכי החשיבה והעמדות שלו) נחדד לתלמידים כי בכתיבת טיעוניהם עליהם להתייחס לשני היבטים- למה היום שהם מציעים הוא מתאים, ולמה היום שהקבוצות האחרות מציעות אינו מתאים.

לאחר מכן נחזור למליאה, ונערוך דיון בכיתה בהשתתפות נציגי הקבוצות השונות. כדאי למנות מישהו מן התלמידים לנהל את הדיון.

נספר לתלמידים על תוצאות הדיון בכנסת:

לאחר דיון בוועדה, התברר כי רוב סיעות הבית תומכות בהצעת מפ”ם לקבוע את מועד יום הזיכרון לשואה בתאריך הקשור במרד בגטו ורשה. מאחר שהתאריך העברי של פרוץ המרד היה ערב פסח, הציעו חברי הועדה, וכן חברי כנסת אחרים, מועדים שונים בחודש ניסן, “לא סמוך ביותר לחג הפסח”. לבסוף הוחלט כי יום הזיכרון יתקיים ימים ספורים לאחר תום חג הפסח, בכ”ז בניסן.

גם הצעתו של מנחם בגין, שעלתה כאמור שנים רבות מאוחר יותר, לא התקבלה.

המציאות כיום היא שיום הזיכרון הממלכתי לשואה ולגבורה נערך בכ”ז בניסן. ככלל, החרדים אינם מציינים יום זה משום שאין לנהוג מנהגי אבלות בחודש ניסן. מעבר לכך, ישנו עשרה בטבת שנקבע כיום הקדיש הכללי אולם מציינים אותו כמעט אך ורק במוסדות הציונות הדתית.

נקרא עם התלמידים את הודעתה של הרבנות הראשית על יום הקדיש הכללי ואת התוכן שיצקה לתוכו:

יום הקדיש הכללי – בכ”ז בכסלו תשי”א הרבנות קבעה:
יום העשירי בטבת נקבע על ידינו, לשעה ולדורות, ליום השנה לקהילות הקודש- אנשים, נשים וטף- שנספו בהמוניהם, באכזריות חימה, בידיה הטמאות של המפלצת הנאצית באירופה, ועשן הכבשנים שבהם עלו על המוקד כיסה עליהם ועל יום פקודתם.
לאלה מליוני החללים, שאין סמוכים לקביעת יום מותם, יום זה קודש לזכרם ועילוי נשמותיהם הזכות והטהורות. דינו של יום זה, יום העשירי בטבת, לבניהם ולקרוביהם, כדינו של יום המיתה- לאמירת קדיש, ללימוד משניות ולהדלקת נר נשמה.
ולכל יהודי באשר הוא שם, קדוש היום הזה לזכר רבבות בתי האבות והמשפחות, שנשמדו כליל ללא השאר שריד ופליט; וגואלם הוא בית ישראל כולו, ועל כל אחד להדליק בליל זה, אור לעשירי בטבת, נר נשמה בביתו, ומי שאין הוריו בחיים ישתתף באמירת קדיש בציבור. בירושלים יעלה הקהל להר ציון לתפילת ערבית, ללימוד משניות ולאמירת קדיש לעילוי נשמות הקדושים, שחלק מאפרם גנוז במרתף השואה אשר בו.
אחרי קריאת התורה, בתפילת שחרית תיאמר בכל בתי הכנסיות ובתי המדרשות תפילת האזכרה המיוחדת שנערכה על ידינו בשעת השואה.
שעה לפני תפילת מנחה מתכנס הציבור בכל מקום, בארץ ובתפוצות, לבתי הכנסיות ולבתי המדרשות, ללימוד משניות, ולאמירת תהילים פסוק בפסוק.

הרבנים הראשיים לישראל, הרב עוזיאל והרב הרצוג זצ”ל, בתפילה בקבר זכריה הנביא בהר הזיתים, עשרה בטבת תש”ג.

ראינו בשיעור זה כי החברה והיחידים שבתוכה יכולים להשפיע על עיצוב דמותו של הזיכרון האישי והקיבוצי.

לאור תובנה זו, נבקש מן התלמידים להציע הצעות כיצד ניתן להפוך את יום עשרה בטבת ליום בו זיכרון השואה יהיה משמעותי ונוכח יותר עבורנו?

למדנו בשיעור על משמעותו של יום הקדיש הכללי. למדנו בקבוצות על הדעות השונות באשר לקביעת תאריך יום השואה והצגנו אותן במליאה, וראינו כיצד יכולים הפרט והקהילה להשפיע לדורות על לוח השנה ועל זיכרון ההיסטוריה.

ביום עשרה בטבת מתאחדים זיכרון חורבן המקדש שקבעו חז”ל לפני אלפיים שנה וזיכרון השואה שקבעה הרבנות הראשית במאה האחרונה. זוהי הזדמנות להיווכח כיצד אנו כעם יכולים להשפיע על הזיכרון והתודעה הכלליים למאות דורות.