כפתיחה לשיעור, נשאל את התלמידים מה לדעתם ההבדל בין החיים בארץ לחיים בגלות. כדאי לכתוב את התשובות על הלוח בראשי פרקים.

לאורך שנות הגלות, רבים תיארו את היהודים כעם מנוון ומנותק מהטבע, שעוסק בעיקר במסחר ולא בחקלאות. כעת, נקרא ונלמד יחד את דברי הרש”ר הירש המתייחס לטענה זו, ומתאר את ההבדל בין החיים בגלות לבין החיים בארץ, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בט”ו בשבט. (דף מקורות- טו בשבט רשר הירש)

חמשה עשר בשבט – תורת המעשר/ הרש”ר הירש
“בט”ו בשבט – ר”ה לאילנות” החיזוק וההבראה שהביאה תקופת החורף בטבע, כבר הושגה ברובה, וכבר
נראה כוחו הדוחף של הלשד החדש בעורקי החיים של האילנות, על כן מונה החוק הישראלי את שנת
הולדתן של הפירות מט”ו בשבט ומסדר לפי זה את החובות וסדר החובות המוטלות על היהודי עם יבול
השנה של הטבע.
… לגבינו (=אנשי הגולה) אין ט”ו בשבט אלא תאריך שבלוח שאין תוצאותיו בחיינו הגלותיים אלא באפיו
החגיגי במקצת בסדר התפילה, וכן יתכן שתהיה לו השפעה בספירת שנות הערלה.
…נרדפים כחיות-ציד, לחוצים בסמטאות, נמלטים אל סוכות חיינו הביתיים או אל ד’ אמות הצנועות של
ההסתכלות הדתית השקטה – מהווים אנו לעיני המסתכל השטחי תמונת חיים קודרים, פחדניים, נחבאים.
בפומבי, כאנשים חיים וערים לא הכירונו אלא בשוק החיים הכלכליים והמסחריים. ברם – חיים מפכים,
יונקים משדי הטבע האלוקי – זאת לא בקשו אצל היהודים. הלא לתוך הופעה חולנית זו צומצם היהודי
בכוח, ומה שלא היה אלא תוצאת מעשה אלימות זדוני – זקפו על חשבון רוחם של היהודים והיהדות.
מה שונה מזה היא רוח היהדות במקום שיכלה היא להתפתח כאוות נפשה! מעמידה היא אותנו בתוך הטבע
הרחב, מקום שם יפכו מעינות, יוריקו השדות, יציץ הציץ יפרחו האילנות וירעו העדרים, מקום שם
ישתמש האדם בכוחותיו בברית אמיצה עם הטבע, ויעמיד את מאווייו וכוחותיו תחת ברכתו והגנתו של
הקב”ה.
שדות ועדרים הם יעודנו הטבעי. לסוחרים נודדים הפכתנו הגלות. מי ייתן ויכולנו לשוב ממקצוע הכרחי-
מלאכותי זה אל פשטותם של חיי כפר נשואים ע”י רוח אלוקית ישראלית, כי אז היו הפשטות והשלום,
הצנעה ואהבת האדם, האנושיות והשמחה, ההתלהבות והאושר מנת חלקנו – שוב היה נשמע קול כינורו
של דוד ושוב הייתה רות מוצאת את השבילים אל שדהו המבורך של בועז.
כמה מזמינה אותנו התורה היהודית לשימת לב תמידית לחוקי הטבע ומהלכיו, כמה מובילה היא אותנו מן
הטבע אל חיי האדם, ובכך מלמדת היא אותנו, בעזרת מתנותינו שגדלו בתוך הטבע, לגמול ציציהם
ופירותיהם הנהדרים עוד יותר של חיי אדם חופשיים בעבודת השי”ת.
… כיצד שואפים למטרות רוחניות באמצעים טבעיים, כיצד מעלים את ההנאה הטבעית לדרגה של אצילות
וקדושה? זאת מלמדים את בעל השדה היהודי בכל שערה, בכל פרי שיבולו מביא לו. כל הצץ, הפרח
והבשל על אדמת ישראל – למען הרוח, למען חיי החושים המרוממים בכוח אלוקי ולמען אהבת האדם הוא
פורח… כל ארץ ישראל כולה, על כל שדותיה ופרדסיה המעובדים במיניהם השונים הנפרדים זה מזה,
ברוח התורה – כולם מהווים דרשה אחת על גדולת הבורא, המחוקק ומסדר העולם, ובכל תלם שהאיכר
היהודי חורש, בכל זרעון שהאיכר הישראלי זורע – מזכיר הוא את האדם השליט בטבע על מחוקק הטבע
הגדול, אשר אף האדם בן החורין חייב להיכנע לחוקותיו אשר הן הנה השולטות עליו בכל, עם כל
חופשיות בחירתו.

נבקש מהתלמידים לקרוא שוב את דבריו של הרש”ר הירש, ולסמן לעצמם משפט אחד שמשמעותי ומרכזי עבורם באופן מיוחד בדבריו.

נשאל:

• כיצד מתאר הרש”ר הירש את החיים בגלות לעומת החיים בארץ ישראל?
• מה גרם ליהודים בגלות להיות מנותקים מהטבע?
• האם אנחנו, כיהודים בארץ ישראל, מרגישים את החיבור לטבע שאותו הרש”ר הירש מתאר?

נחלק את התלמידים לשתי קבוצות. כל קבוצה תקבל מקור אחד העוסק בקשר לארץ ובחיבתה. לאחר לימוד המקור בקבוצה בעזרת השאלות המנחות, תכין כל קבוצה המחזה של המקור אותו קיבלה, על ההמחזה לבטא לא רק את הכתוב במקור אלא גם את התובנות שעלו בקבוצה בעקבות הלימוד. (קישור לדף מקורות – טו בשבט עבודה בקבוצות)

קבוצה א’ -ילקוט שמעוני תורה פרשת ראה רמז תתפה
מעשה ברבי יהודה בן בתירא ורבי מתיא בן חרש ורבי חנינא בן אחי רבי יהושע ורבי יהושע
ורבי יונתן שהיו יוצאין חוצה לארץ
והגיעו לפלטוס (=שם כפר בצידון)
וזכרו את ארץ ישראל
זקפו עיניהן וזלגו דמעותיהן וקרעו בגדיהן
וקראו את המקרא: וירשת וישבת בה ושמרתם לעשות,
אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה,
ומעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר
שהיו הולכין לנציבין (=עיר בבבל) אצל רבי יהודה בן בתירא ללמוד ממנו תורה
והגיעו לצידון
וזכרו את ארץ ישראל
וזקפו עיניהם וזלגו דמעותיהן וקרעו בגדיהן
וקראו את המקרא: וירשת וישבת בה ושמרת לעשות את החקים האלה,
אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה
חזרו ובאו להם למקומן

• במבט ראשון הסיפורים נראים דומים. השוו בין שני הסיפורים ומצאו- מה ההבדלים ביניהם?
• מדוע לדעתכם בוכים החכמים רק ביציאתם מהארץ ולא קודם?
• מה מבטאת קריעת הבגדים?
• בסיפור השני- מדוע יצאו החכמים מלכתחילה מן הארץ, ומדוע החליטו לחזור אליה?

קבוצה ב – תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קיב
ר’ אבא מנשק כיפי דעכו.
(=רבי אבא היה מנשק את אבניה של עכו. רש”י: רבי אבא הגיע לארץ באוניה דרך
הים, ועכו היה המקום הראשון בארץ ישראל בו דרכו רגליו בן יהוידע: היו נוהגים
לעשות בחו”ל כלים יפים מאבני ארץ ישראל. רבי אבא, בהיותו בחו”ל היה מנשק
אותם כלים העשויים מאבני עכו.)
ר’ חנינא מתקן מתקליה.
(רש”י: משוה ומתקן מכשולי העיר מחמת חיבת הארץ שהיתה חביבה עליו ומחזר שלא
יצא שם רע על הדרכים.)
ר’ אמי ורבי אסי קיימי משמשא לטולא ומטולא לשמשא.
(רש”י: כשהשמש הגיע למקום שהן יושבין וגורסין וחמה מקדרת עליהן עומדין משם
לישב בצל ובימי הצנה עומדין מן הצל ויושבין בחמה כדי שלא יוכלו להתרעם על
ישיבת ארץ ישראל.)
ר’ חייא בר גמדא מיגנדר בעפרה,
שנאמר: (תהלים ק”ב) כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו.
(מיגנדר בעפרה= מתגלגל בעפרה. )

• מה מבטאת נתינת הנשיקות לאבני עכו?
• באיזו דרך בוחר רבי חנינא לבטא את חיבת הארץ שלו?
• מדוע היה חשוב לרבי אמי ורב אסי ללמוד בחוץ ולא למדו בתוך בית המדרש?
• כיצד ניתן להבין את מעשהו של רבי חייא?
• הגמרא מביאה ארבעה סיפורים המבטאים את חיבת הארץ. מה מוסיף כל סיפור על
  קודמו? האם ניתן למצוא התפתחות בדברי הגמרא?

בעקבות הלימוד, נביא לכיתה מגוון של חומרי יצירה (צבעים מסוגים שונים, דפים, דפים צבעוניים וכו’) ונבקש מכל תלמיד ליצור דימוי לקשר שלו עם הארץ. כדי לסייע לתלמידים להבין את הבקשה, כדאי לומר להם כי היצירה אמורה לבטא את אחד המשפטים הבאים: ‘הקשר שלי לארץ הוא כמו…’ ‘ארץ ישראל בשבילי היא כמו…’. ניתן גם להציע לתלמידים להשתמש בצמחים/חיות/מקומות בארץ שאהובים עליהם במיוחד ומבטאים את הקשר שלהם לארץ.